בבא מציעא פז.

פרק ז׳ · השוכר את הפועלים

Bava Metzia 87a · Chapter 7: HaSokher et HaPoalim

״וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן, וְאֵין מְסָרְבִין לַגָּדוֹל. כְּתִיב: ״וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם״, וּכְתִיב: ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה, רְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה, וַאֲפִילּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים. מְנָלַן, מֵעֶפְרוֹן. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר״, דְּלָא שְׁקַל מִינֵּיהּ אֶלָּא קִנְטְרֵי, דְּאִיכָּא דּוּכְתָּא דְּקָרֵי לֵיהּ לְתִיקְלָא ״קִנְטֵירָא״. כְּתִיב ״קֶמַח״ וּכְתִיב ״סֹלֶת״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה צָרָה עֵינֶיהָ בְּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ. כְּתִיב ״לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת״, וּכְתִיב ״וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר״, וְאִילּוּ לֶחֶם לָא אַיְיתִי לְקַמַּיְיהוּ! אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכֵל חוּלִּין בְּטׇהֳרָה הָיָה, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם פֵּירְסָה נִדָּה. ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל״, לְהוֹדִיעַ שֶׁשָּׂרָה אִמֵּנוּ צְנוּעָה הָיְתָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: יוֹדְעִים הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁשָּׂרָה אִמֵּנוּ בָּאֹהֶל הָיְתָה, אֶלָּא מַאי ״בָּאֹהֶל״ – כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. תָּנֵי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד עַל אַיּוֹ שֶׁבְּ״אֵלָיו״ – לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל! עַל יְדֵי בַּעְלָהּ שָׁאנֵי. ״אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה״, אָמַר רַב חִסְדָּא: אַחַר שֶׁנִּתְבַּלָּה הַבָּשָׂר וְרַבּוּ הַקְּמָטִין – נִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר וְנִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין, וְחָזַר הַיּוֹפִי לִמְקוֹמוֹ. כְּתִיב ״וַאדֹנִי זָקֵן״, וּכְתִיב ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״ – דְּלָא מוֹתֵיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּדְקָאָמְרָה אִיהִי. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁאֲפִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁינָּה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ וְגוֹ׳ וַאדֹנִי זָקֵן״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָהָם וְגוֹ׳ וַאֲנִי זָקַנְתִּי״. ״וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה״, כַּמָּה בָּנִים הֵנִיקָה שָׂרָה? אָמַר רַבִּי לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה סְעוּדָה גְּדוֹלָה. הָיוּ כׇּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים: בְּנֵינוּ הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂין מִשְׁתֶּה גָּדוֹל לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם! מָה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ – הָלַךְ וְזִימֵּן כׇּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ זִימְּנָה אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. וְכׇל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה בְּנָהּ עִמָּהּ, וּמְנִיקָתָהּ לֹא הֵבִיאָה, וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעֲיָינוֹת, וְהֵנִיקָה אֶת כּוּלָּן. וַעֲדַיִין הָיוּ מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: ״אִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד, אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד״? מִיָּד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמָה לְאַבְרָהָם, פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק״. עַד אַבְרָהָם לֹא הָיָה זִקְנָה. מַאן דַּהֲוָה בָּעֵי (לְמִשְׁתַּעֵי) [לְאִישְׁתַּעוֹיֵי] בַּהֲדֵי אַבְרָהָם – מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵי יִצְחָק. בַּהֲדֵי יִצְחָק מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵי אַבְרָהָם. אֲתָא אַבְרָהָם בְּעָא רַחֲמֵי וַהֲוָה זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים״. עַד יַעֲקֹב לָא הֲוָה חוּלְשָׁא. אֲתָא יַעֲקֹב בְּעָא רַחֲמֵי וַהֲוָה חוּלְשָׁא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה״. עַד דַּאֲתָא אֱלִישָׁע לָא הֲוָה דְּחָלֵישׁ וְאִתְּפַח. אֲתָא אֱלִישָׁע בְּעָא רַחֲמֵי וְאִתְּפַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״ – מִכְּלָל דְּחָלָה חֹלִי אַחֲרִיתִי. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חֳלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע – אֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵיחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְאֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּין בַּתִּינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״. אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה צֵא וֶאֱמוֹר לָהֶם עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב חִסְדָּא: פַּת קִטְנִית תְּנַן, אוֹ פַּת וְקִטְנִית תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ הָאֱלֹהִים! צְרִיכָה וָיו כִּי מוּרְדְּיָא דְלִבְרוּת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַכֹּל לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דִּתְנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְאָמַר לוֹ כְּאֶחָד וְכִשְׁנַיִם מִבְּנֵי הָעִיר – נוֹתֵן לוֹ כַּפָּחוּת שֶׁבַּשְּׂכִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶם. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה: הָעוֹשֶׂה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּבְדָבָר שֶׁגִּידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִים: הָעוֹשֶׂה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע

קנטרי - משקל גדול שקורין צנטינ"ר מאה מנה: עובר לסוחר - מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא: סולת - עדיף מקמח: מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין - היא אמרה קמח והוא סולת: פירסה נדה - חזר להיות לה אורח כנשים: כדי לחבבה על בעלה - להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה: על איו שבאליו (נקוד) - איו שלו נקוד והלמ"ד אינה נקודה: לימדה תורה וכו' - והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ: באכסניא - אשת אושפיזא: על ידי בעלה - לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת: קמטין - פרוצנ"ש: היא אמרה ואדוני זקן - אמר לו הקב"ה שהיא אמרה ואני זקנתי: אסופי - ילד מן השוק ולא נודע של מי והמוצאו אוספו אל הבית: בעא רחמי - כדי שיכירו בינו ובין בנו: בעא רחמי והוה חולשא - שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו: ואתפח - ונתרפא: חליו אשר ימות בו - מכלל דחלה עוד שלא מת בו: כי מורדיא דלברות - שם הנהר מורדיא עץ שרב החובל מנהיג בו הספינה לרחקה מן האבנים ומן המכשולים ובלע"ז גוביריניי"ל: ואמר לו בעל הבית - הרי שכרך עלי כאחד מפועלי העיר: משמנין ביניהן - לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינונית: מתני' ואלו - פועלין: אוכלין - ממה שעוסקין בו: גמר מלאכה - כשתולשין אותו: עד שלא נגמרה מלאכתו - למעשר ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וטעמא דכולה מתני' מפרש בגמ' מקראי:

למה נקוד על איו שבאליו - בבראשית רבה אי"ו נקוד למ"ד אינו נקוד א"ר שמעון כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב וכאן שהנקודה רבה אתה דורש את הנקודה איו אברהם אמר רבי עזריה כשם שאמרו לו לאברהם איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם וה"נ הוי פי' הכא אבל לפ"ה דפירש דמשום הכי נקוד דעל חנם שאלו לו קשה דהיה לו לנקד על איה שרה דהיא עיקר השאלה ששאלו עליה: על ידי בעלה - היינו דוקא לשאול איה פלונית אבל לשאול בשלומה אפילו ע"י בעלה אסור כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע: ושם ד"ה אין ע"ש צ"ע קצת): פת קטנית תנן - הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית ולא פת של קטנית אלא הכי מיבעיא ליה פת קטנית תנן ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם הקטנית ולא משמע פת של קטנית וטעמא משום דאין רגילין לעשות פת של קטנית ונ"מ לאדם שאמר ליתן לפועליו פת קטנית שצריך ליתן להם פת וקטנית או דלמא פת וקטנית תנן אבל אם אמר לו פת קטנית בלא ו' הוי משמע פת של קטנית: ואלו אוכלין מן התורה - משום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים ע"י שפסקו להם מזונות או ע"י מנהג המדינה להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג: במחובר בשעת גמר מלאכה - פי' שאין צריכין עוד לקרקע כגון הקוצר והבוצר יצא המנכש והעודר ומפיק ליה בגמרא מואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית ובתלוש קודם גמר מלאכה היינו גמר מלאכה למעשר ובגמרא מפיק ליה מדיש: