בבא מציעא מ:

פרק ג׳ · המפקיד

Bava Metzia 40b · Chapter 3: HaMafkid

דַּל תְּלָתִין וְשִׁיתָּא בְּשִׁיתָּא, פָּשׁוּ לֵיהּ תְּרֵיסַר. דַּל תְּמָנְיָא שְׁתוּתֵי, פָּשׁוּ לְהוּ אַרְבְּעָה. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּשְׂתַּכֵּר אַל יִשְׂתַּכֵּר יוֹתֵר עַל שְׁתוּת! אִיכָּא גּוּלְפֵי וּשְׁמָרַיָּא. אִי הָכִי נְפִישׁ לֵיהּ טְפֵי מִשְּׁתוּת? אִיכָּא טִרְחֵיהּ וּדְמֵי בַּרְזַנְיָיתָא. אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזוּקָּק אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים וְכוּ׳. וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא בָּלַע! אָמַר רַב נַחְמָן: בִּמְזוּפָּפִין שָׁנוּ. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא בִּמְזוּפָּפִין, כֵּיוָן דִּטְעוּן – טְעוּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזוּקָּק לַחֲבֵירוֹ כׇּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה. אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה מוּתָּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, לְדִבְרֵי חֲכָמִים אָסוּר לְעָרֵב שְׁמָרִים. לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה מוּתָּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִּמְקַבֵּל, דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי בְּעַי לְעָרוֹבֵי לָךְ – מִי לָא עָרֵבִי לָךְ? הַשְׁתָּא נָמֵי קַבֵּיל. וְלֵימָא לֵיהּ: אִי עָרֵבְתְּ לֵיהּ – הֲוָה מִזְדַּבַּן לִי, הַשְׁתָּא מַאי אֶעֱבֵיד לֵיהּ? לְחוֹדֵיהּ לָא מִזְדַּבַּן לִי! בְּבַעַל הַבַּיִת עָסְקִינַן – דְּנִיחָא לֵיהּ בְּצִילָא. וְלֵימָא לֵיהּ: מִדְּלָא עָרֵבִית לִי – אַחוֹלֵי אַחֵלְתְּ לִי! רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ מְחִילָה. דִּתְנַן: מָכַר לוֹ אֶת הַצֶּמֶד – לֹא מָכַר לוֹ אֶת הַבָּקָר. מָכַר לוֹ אֶת הַבָּקָר – לֹא מָכַר לוֹ אֶת הַצֶּמֶד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי צִמְדְּךָ בְּמָאתַיִם זוּז – הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִים זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה. לְדִבְרֵי חֲכָמִים אָסוּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְקַבֵּל – דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי בָּעֵית לְעָרוֹבֵי מִי הֲוָה שְׁרֵי לָךְ? הַשְׁתָּא נָמֵי לָא מְקַבֵּילְנָא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! לְדִבְרֵי חֲכָמִים מוּתָּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְקַבֵּל – דַּאֲמַר לֵיהּ: מִדְּלָא עָרֵבְתְּ לִי, אַחוֹלֵי אַחֵלְיתְּ לִי. לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה אָסוּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִּמְקַבֵּל – דְּאָמַר לֵיהּ: אִי בְּעַי לְעָרוֹבֵי – לָא שְׁרֵי לִי לְעָרוֹבֵי לָךְ, קַבּוֹלֵי לָא מְקַבְּלַתְּ. זְבוֹן וְזַבֵּין תַּגָּרָא אִיקְּרִי? תַּנָּא: אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמַּפְקִיד לִפְקָטִים. מַאי לִפְקָטִים? אִילֵימָא כִּי הֵיכִי דְּלוֹקֵחַ לָא מְקַבֵּל פְּקָטִים, מַפְקִיד נָמֵי לָא מְקַבֵּל פְּקָטִים – וְלֵימָא לֵיהּ: פְּקָטָךְ מַאי אֶיעְבֵּיד לְהוּ? אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּמַפְקִיד מְקַבֵּל פְּקָטִים, לוֹקֵחַ נָמֵי מְקַבֵּל פְּקָטִים. וּמִי מְקַבֵּל לוֹקֵחַ פְּקָטִים? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ שֶׁמֶן עָכוּר אֶלָּא לַמּוֹכֵר בִּלְבָד, שֶׁהֲרֵי לוֹקֵחַ מְקַבֵּל עָלָיו לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים, בְּלֹא פְּקָטִים. לָא קַשְׁיָא: הָא דְּיָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי בְּתִשְׁרִי וְקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ בְּנִיסָן, כִּי מִדָּה דְתִשְׁרִי. הָא דְּיָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי בְּנִיסָן וְקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ בְּנִיסָן, כִּי מִדָּה דְנִיסָן. מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵירוֹ וְלֹא יִחֲדוּ לָהּ בְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁתַּבְּרָה – אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה, לְצוֹרְכּוֹ – חַיָּיב, לְצוֹרְכָּהּ – פָּטוּר. אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה, בֵּין לְצוֹרְכּוֹ בֵּין לְצוֹרְכָּהּ – פָּטוּר. יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה – בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצוֹרְכּוֹ – חַיָּיב, לְצוֹרְכָּהּ – פָּטוּר. גְּמָ׳ הָא מַנִּי? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעִינַן דַּעַת בְּעָלִים. דְּתַנְיָא: הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר וְסֶלַע מִן הַכִּיס – לִמְקוֹם שֶׁגָּנַב יַחְזִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

דל תלתין ושיתא - כוזי בשיתא זוזי שקנאה פשו תריסר: דל תמניא שתותי - של מ"ח שדרך הוא לחסר בבליעת הקנקן כדתנן יוציא לו שתות ליין פשו לו לשכרו ארבע: והאמר שמואל המשתכר - בדברים שיש בהם חיי נפש: אל ישתכר יותר על השתות - הא שתות ישתכר ולמה לא ישתכר רב יהודה עד שתות: איכא גולפי ושמריא - משתכר הוא הקנקן והשמרים שלקח הכל בו' זוז: דמי ברזנייתא - שנותן דמים לחנווני למוכרן ומוציאן ומכריז עליו בחוצות. כרזנייתא לשון כרזא לשון אחר אומנות יש בנקיבת ברזא בחבית של חרס וצריך ליתן שכר: במזופפין - דכיון דישנים הם ונתבלעו בלעותם תו לא בלעי: כיון דטעון טעון - תו לא בלע: כשתמצא לומר - כשתדקדק ותדע מיצוי הדברים: מותר לערב שמרים - המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו מותר לו לערב ולבלבל שמרים המשוקעות שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן בתוך המדה: אסור לערב שמרים - שבחזקת מזוקק לוקחו ממנו וזה מקלקלו: והיינו טעמא דמקבל עליו - לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא ערבו ונתנו לו מזוקק: דא"ל - מוכר אי בעי לערובי כו': הוה מזדבן - כשהייתי מוכרו בחנות היה נמכר שמרים עם השמן: בבעה"ב עסקינן - שהלוקח בעל הבית הוא ולקחו למאכל ביתו: צמד - העול שהוא מוטל על שני השוורים ומצמידם: הדבר ידוע - שאין צמד נמכר במאתים זוז אלא כמות שהוא עם הבקר מכרו לו: וחכמים אומרים אין הדמים ראיה - אע"ג דלא שוה כולי האי אחולי אחליה לוקח זה יתר הדמים ור"י לית ליה שיהא מוחל מן הסתם אלא אם כן פירש: קבולי נמי לא מקבלת - עלך חסרון השמרים א"כ מה משתכר הרי השכר כולו בשמרים: זבון וזבין תגרא איקרי - בתמיה משל הוא לאמר לשוטה לקח בדמים וחזור ומכור בלא שכר ותיקרי תגר: אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים - לוקח ומפקיד אחד הן לענין פקטים תורה אחת לשניהם: פקטים - פסולת הגרעינים הצפין על פני השמן: לוקח מקבל פקטים - אם מכר לו שמן סתם יקבל ממנו שמן עם פקטים: לא אמרו שמן עכור אלא למוכר - לא אמרו הפסד עכירת השמן אלא למוכר: שהרי הלוקח מקבל עליו - לפחות ממאה לוגין לוג ומחצה מחמת שמרים לפיכך צריך ליתן לו שמן מזוקק בלא פקטים: כי מדה דתשרי - כשער הדמים של תשרי שהוא בזול וסתם שמנים עכורים וקיבל עליו פקטים: הא דשקל מיניה בניסן בשער של ניסן - ביוקר דדרך כל השמנים להיות מזוקקין בניסן והלוקח סתם והמוכר סתם אין מוכר אלא מזוקק: מתני' לא יחדו לו הבעלים מקום - בבית שומר לאמר לו זויות זו השאילני: לצורכו - להשתמש בה: לצורכה - שהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר: אם משהניחה - שכילה תשמישו הושיבה במקום משתמר בין שטלטלה מתחלה לצורכה בין שטלטלה לצורכו פטור ובגמרא פריך מאי שנא לא יחדו מיחדו: גמ' מני - הא דקתני רישא דאם משהניחה נשברה אף על פי שלצורכו נטלה מתחלה פטור דאמר משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה ואף על פי שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה הויא השבה רבי ישמעאל היא כו':

אל ישתכר יותר על שתות - הא עד שתות משתכר ומסתמא רב יהודה היה מוצא שיתנו לו יותר ולמה הניח מלהרויח עד שתות: במזופפין שנו - וא"ת כל שכן דבלע טפי כדאמרינן לעיל באתרא דמר חפו בכופרא דמייץ טפי וי"ל דהיינו חדש אבל ישן שכבר בלע אינו בולע יותר אי נמי התם ביין אבל הכא בשמן לא בלע כיון שהוא ישן: לחודיה לא מזדבן - וא"ת ויתן לו מוכר ללוקח לוג ומחצה שמרים שיערב עדיין וימכור וי"ל דמיירי מתני' אפי' אין השמן בעין שלקחו מעט מעט ומכרו או אכלו: לדברי חכמים אסור לערב - וא"ת ונימא משום דאית ליה מחילה ולעולם מותר לערב וי"ל דמתניתין נמי מיירי אפי' כשהשמן עדיין בעין והתם אין שייך מחילה כיון שיכול לתקן כי יאמר לו קח השמרים וערב בשמן ולרב פפא דאמר דטעמייהו משום מחילה סבר דהשמן אינו בעין דאילו הוה בעין לא שייך ביה מחילה אי נמי סבר דאף ע"פ שהוא בעין שייך ביה מחילה כיון דמדדו מזוקק: לדברי ר"י אסור - וא"ת ולימא מותר וטעמא דמקבל משום דלית ליה מחילה וי"ל דרב פפא סבר דצמד ובקר איכא הוכחה דלאו מחילה דמסתמא לא רצה ליתן מאתים זוז על הצמד בלא בקר אבל הכא לוג ומחצה שהוא דבר מועט מדלא עירב אחולי אחיל: זבון וזבין תגרא איקרי - מיירי שלא היה מוצא למכור ביוקר יותר משלקחו לכך א"ל אדעתא דהכי קנית ממני שהיית יודע שאעכב לוג ומחצה כדי שארויח קצת: לא אמרו שמן עכור אלא למוכר - פי' לא אמרו הפסד של עכירת פקטים אלא למוכר דכשנותן ללוקח שמן מזוקק אינו מחסר לו כלום ממאה לוג בשביל הפקטים כי אם לוג ומחצה בשביל השמרים מיהו עכירה לא שייכא כל כך בפקטים אלא בדבר המתערב כמו שמרים וי"ל דלא אמרינן הפסד של עכירת השמרים אלא למוכר שאם מוכר כשהוא מזוקק מקבל עליו לוקח בשביל השמרים לוג ומחצה והמוכר מרויח השמרים וכשהוא מוכר שמן עכור נותן מאה לוגין שלמים שמן עכור ומפסיד השמרים ע"י מה שמכר כשהוא עכור וכשמוכר מזוקק לא קרי הפסד לוקח אע"פ שמפסיד שמרים משום דבעה"ב ניחא ליה בצילא: