בבא מציעאקג:
טוען את הדף…
בַּזְּמוֹרוֹת וּבַקָּנִים, וּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים. גְּמָ׳ תָּנָא: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצוֹר – אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקוֹר, לַעֲקוֹר – אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצוֹר, וּשְׁנֵיהֶם מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה. לִקְצוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקוֹר, הַאי אָמַר: בָּעֵינָא דְּתִתַּבַּן לִי אַרְעַאי, וְהַאי אָמַר: לָא מָצֵינָא. לַעֲקוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצוֹר, הַאי אָמַר: בָּעֵינָא דְּתִינַּקַּר אַרְעַאי, וְהַאי אָמַר: בָּעֵינָא תִּיבְנָא. וּשְׁנֵיהֶם מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה, לְמָה לִי? מַה טַּעַם קָאָמַר: מַה טַּעַם לִקְצוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקוֹר, לַעֲקוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצוֹר – מִשּׁוּם דִּשְׁנֵיהֶם מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה. לַחְרוֹשׁ אַחֲרָיו – יַחְרֹשׁ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא: בְּאַתְרָא דְּלָא מְנַכְּשִׁי – וַאֲזַל אִיהוּ וְנַכֵּישׁ. מַהוּ דְּתֵימָא: אֲמַר לֵיהּ: הַאי דְּנַכֵּישְׁנָא אַדַּעְתָּא דְּלָא כָּרֵיבְנָא לַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְפָרוֹשֵׁי לֵיהּ. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר אִילָנוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע – מַשְׂכִּירִין, מָקוֹם שֶׁאֵין נָהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר – אֵין מַשְׂכִּירִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר מַשְׂכִּירִין – פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָהֲבִי בְּתִילְתָּא, וַאֲזַל אִיהוּ וְיַהֲבֵיהּ בְּרִיבְעָא. מַהוּ דְּתֵימָא, דַּאֲמַר לֵיהּ: הַאי דִּבְצַרִי לָךְ, אַדַּעְתָּא דְּלָא יָהֵיבְנָא לָךְ בָּאִילָנוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְפָרוֹשֵׁי לֵיהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׂכִּיר – אֵין מַשְׂכִּירִין. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מְקַבְּלִי בְּרִיבְעָא, וַאֲזַל אִיהוּ וְקַיבְּלַהּ בְּתִילְתָּא. מַהוּ דְּתֵימָא אֲמַר לֵיהּ: הַאי דִּטְפַאי לָךְ אַדַּעְתָּא דִּיהַבְתְּ לִי בְּאִילָנוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְפָרוֹשֵׁי לֵיהּ. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בִּתְבוּאָה – כָּךְ חוֹלְקִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל נְהִיגוּ דְּלָא יָהֲבִי תִּיבְנָא לַאֲרִיסָא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאִי אִיכָּא אִינִישׁ דְּיָהֵיב – עַיִן יָפָה הוּא וְלָא גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בּוּכְרָא וְטָפְתָא וְאַרְכַּבְתָּא וּקְנֵי דְחִיזְרָא – דְּבַעַל הַבַּיִת, וְחִזְרָא גּוּפֵיהּ דַּאֲרִיסָא. כְּלָלָא דְמִילְּתָא: כֹּל עִיקַּר בְּלָמָא – דְּבַעַל הַבַּיִת, נְטִירוּתָא יַתִּירְתָּא – דַּאֲרִיסָא. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: מָרָא וּזְבִילָא וְדַוְולָא וְזַרְנוּקָא – דְּבַעַל הַבַּיִת, אֲרִיסָא עָבֵיד בֵּי יְאוֹרֵי. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן – כָּךְ חוֹלְקִין בַּזְּמוֹרוֹת וּבַקָּנִים. קָנִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: קָנִים הַמּוּחְלָקִין, שֶׁבָּהֶן מַעֲמִידִין אֶת הַגְּפָנִים. וּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים. לְמָה לִי? מָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִין בַּקָּנִים – מִשּׁוּם דִּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים. מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהִיא בֵּית הַשְּׁלָחִין, אוֹ בֵּית הָאִילָן, יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן – אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ. אִם אָמַר לוֹ: ״חֲכוֹר לִי שָׂדֶה בֵּית הַשְּׁלָחִין זוֹ״ אוֹ ״שְׂדֵה בֵּית הָאִילָן זֶה״, יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן – מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכוֹרוֹ. גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּיבַשׁ נַהֲרָא רַבָּה, אַמַּאי אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ? נֵימָא לֵיהּ: מַכַּת מְדִינָה הִיא! אָמַר רַב פָּפָּא: דִּיבַשׁ נַהֲרָא זוּטָא, דְּאָמַר לֵיהּ:בזמורות - הקצוצין מן הגפנים: בקנים - מפרש בגמ' קנים המעמידים את הגפנים שקורין פושי"ל: ושניהם מספקין את הקנים - החדשים בכל שנה שאין על האריס אלא לעבוד ולשמור אבל שאר דברים על שניהן וסיפא דמתניתין ליתא אלא בקבלנות דאי בחכרנות לא שייכא חלוקה: גמ' ושניהן מעכבין - לשנות מן המנהג: האי אמר - בעל הקרקע אי אפשי שתעקור דבעינא דתיתבן ארעאי שישארו בה מן הקשין ויהא לה לזבל לזריעתה לשנה הבאה: והאי אמר - אם בעל הבית אמר עקור מצי האי למימר ליה לא מצינא מיטרח שהקצירה נוחה מן העקירה: דתינקר - שתהא נקיה שאינה צריכה לזבל: בעינא תיבנא - אני צריך תבן לבהמותי ואי אפשי שתשאר בקרקע: שניהן מעכבין זה על זה למה לי - כיון דתנן בתרוייהו אינו רשאי מכלל דזימנין דניחא ליה למר בהכי ולמר בהכי וזימנין איפכא: משום דשניהם מעכבין - כלומר מפני ששניהן יש להם טענה לכאן ולכאן: ואזיל איהו ונכיש - בעוד שהתבואה מחוברת ותלש ממנה עשבים רעים אלא שלאחר מכאן חזרו וגדלו בהן קצת מהן: דלא כריבנא ליה - שלא אחרוש עוד אחריה שהניכוש במקום חרישה שלאחר הקצירה היא למנוע עשבים הרעים: שנהגו להשכיר אילנות - עם שדה לבן שיטול האריס חלקו בפירות האילן אע"פ שאינו טורח בהן שאינן צריכין לעבודה: משכירין - כלומר מסתמא הן מושכרין: יהבי בתילתא - נותנין קרקעות לאריסין ע"מ שיטלו הן חלק שלישי ואריס שני חלקים: ואזל איהו ויהיב בריבעא - שלא יטול הוא אלא רביע והאריס שלשה חלקים: דבצרי לך - שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים: מקבלי בריבעתא - ע"מ ליתן לבעל הקרקע רביע בתבואה: בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא דבעל הבית - סביבות השדה עושין חריץ ונותנין העפר על המיצר להגביה סביבותיו ולאחר זמן כשנידש חוזר הוא ומוסיף עליו עפר שנית וכן שלישית ראשון קרי בוכרא והשני טפתא לשון ריבוי דמטפי לה והשלישי קרי ארכבתא: קני דחיזרא - קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים או נסרים סביבות השדה: דבעל הבית - עליו יציאה זאת לעשות: חיזרא גופיה - הקוצים שאורגין בו סביב הקנים דאריסא: עיקר בלמא - עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא: נטירותא יתירתא דאריסא - עליו להוציא שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה: מרא - פושיי"ר בלע"ז: וזבילא - פאל"א: ודוולא - דלי להשקות שדה: וזרנוקא - נוד למלאות במקום שנוהגין לדלות בנודות: אריסא עביד בי יאורי - עליו לעשות חריצין משפת הנהר עד סוף השדה חריצין הרבה שכשדולין המים מן הנהר שופכין בחריצין והחריצין מוליכין עד סוף השדה והיא שותה מאיליה: מוחלקין - שניטלה קליפתן מחשוף הלבן שעליהן: שניהם מספקין למה לי - פשיטא כיון דתנא דלשניהן הן וחולקין בהן ממילא שמעינן דשניהן מספקין את החדשים דאי לא יהיב מעיקרא אמאי פליג בישנים: מתני' בית השלחין - קרקע יבישה דלא דייה במי הגשמים וממעיין שבה משקה אותה: או בית האילן - ובשביל האילן ההוא חביבה על האריס שנוטל . חלק בפירות בלא טורח: מן חכורו - אם קיבלה ממנו בחכירות בכך וכך כורין לשנה דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעיין או אילן טפי לה בחכירותה: חכור לי בית השלחין זו - גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי לה וחכרה ממנו: גמ' נהרא רבה - שהכל משקין ממנו: נימא ליה מכת מדינה היא - ותנן לקמן בפירקין (בבא מציעא דף קה:) המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או שנשדפה אם מכת מדינה היא מנכה מן החכירות: נהרא זוטא - אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה:ואזל הוא ויהיב בריבעא - תימה דהכא משמע דבעל הבית שקיל פחות מן האריס ובכל דוכתי משמע שהאריס נוטל פחות כדאמרינן במי שאחזו (גיטין דף עד:) כ"ע דלו תלת ושקלי ריבעא ואת דלי ארבעה ושקיל תילתא ולקמן בפירקין (בבא מציעא דף קי.) נמי אמרינן אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו משמע שאריס רגיל ליטול פחות ולא יותר וי"ל דהכא איירי שהאריס נותן זרע אבל בכל דוכתי איירי שבעל הבית נותן זרע או בכרמים ופרדסים שאין צריך זרע דאיכא אתרא דעבדי הכי דאריסא יהיב ביזרא ואיכא אתרא דעבדי הכי דמרי ארעא יהיב ביזרא כדאמר לעיל בסוף איזהו נשך (בבא מציעא דף עד:): בוכרא וטפתא - פר"ח חריץ ובן חריץ שכך רגילים לעשות סביבות השדה מחוץ לגדר כדאמרינן בסוף פרק בית כור (ב"ב דף קח.) ובערוך [ערך ארכבתא] פי' כפירוש הקונטרס: בלמא - פירוש שמירה כמו פיו בלום (בכורות דף מ:) פירוש סגור וכן בולם עצמו בשעת מריבה שילהי כסוי הדם (חולין דף . פט.) אבל אוצר בלוס דסוף פרק התקבל (גיטין דף סז. ושם ד"ה בלום) הוא בסמ"ך כמו עיסה בלוסה מעורב בפרק כלל גדול (שבת דף עו:) ואוצרות בלוסין בב"ר (פרשה ט): מנכה לו מחכורו - בין בחכירות בין בקבלנות איירי כדאמר בגמרא ואע"ג דתנן לקמן (בבא מציעא דף קה:) המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכירותו ולא איירי אלא בחכירות דבקבלנות אינו מנכה לו אלא נוטל שליש או רביע כמו שהתנה כדפירש לקמן בקונטרס מ"מ הכא בסיפא מנכין לו כיון דא"ל בית השלחין דלא איבעי ליה למימר כיון דקאי בגווה מדאמר זו כדאמר בגמרא ש"מ שרוצה לומר כל זמן שתהא בית השלחין כמו שהיא עכשיו שיש בה מעין.