בבא מציעאצא.
טוען את הדף…
לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו. וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים, וְהָוֵינַן בָּהּ: ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ! הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹסֵם אֶת הַפָּרָה וְדָשׁ בָּהּ – לוֹקֶה, וּמְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה קַבִּין לְפָרָה וּשְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר. וְהָא אֵינוֹ לוֹקֶה וָמֵת, וְאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. אָמַר אַבָּיֵי: הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. רָבָא אָמַר: ״אֶתְנַן״ אָסְרָה תּוֹרָה, וַאֲפִילּוּ בָּא עַל אִמּוֹ. רַב פָּפָּא אָמַר: מִשְּׁעַת מְשִׁיכָה אִיחַיַּיב לֵהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וּמִילְקָא לָא לָקֵי עַד שְׁעַת חֲסִימָה. אָמַר רַב פָּפָּא: הָנֵי מִילֵּי בְּעוֹ מִינַּאי דְּבֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא, וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא – חֲדָא כְּהִלְכְתָא, וַחֲדָא דְּלָאו כְּהִלְכְתָא. בְּעוֹ מִינַּאי: מַהוּ לָלוּשׁ אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב? וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא כְּהִלְכְתָא, דְּתַנְיָא: אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ – כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ: אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה, וְאִם טָשׁ – כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר. וְאִידָּךְ בְּעוֹ מִינַּאי: מַהוּ לְהַכְנִיס מִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לַדִּיר? וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא דְּלָאו כְּהִלְכְתָא. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: וּבִמְנָאֲפִים – עַד שֶׁיִּרְאוּ כְּדֶרֶךְ הַמְנָאֲפִים. וּבְכִלְאַיִם – עַד שֶׁיַּכְנִיס כְּמִכְחוֹל בַּשְּׁפוֹפֶרֶת. מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: אִילּוּ נֶאֱמַר ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ״ הָיִיתִי אוֹמֵר, לֹא יֶאֱחוֹז אָדָם הַבְּהֵמָה בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה עָלֶיהָ זָכָר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם״. לָאו מִכְּלָל דְּכִלְאַיִם אֲחִיזָה נָמֵי לָא? מַאי ״אֲחִיזָה״ – הַכְנָסָה, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ ״אֲחִיזָה״ – לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. אָמַר רַב יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ, מוּתָּר לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בַּשְּׁפוֹפֶרֶת, וַאֲפִילּוּ מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא לֵיכָּא. מַאי טַעְמָא – בַּעֲבִידְתֵּיהּ טְרִיד. מֵתִיב רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי:לא שאדם רשאי להמיר - רישא דמתני' הכל ממירין אחד האנשים ואחד הנשים ומפרש ואזיל דהאי הכל ממירין לא שהאדם רשאי להמיר אלא יש בהן כח לתפוס בתמורה בדיעבד: וסופג את הארבעים - משום לא יחליפנו (ויקרא ס) והא הכא דדיבור בעלמא הוא ולקי אלמא עקימת שפתים שאדם מגיד בשפתיו מעשה הוא: ר' יהודה היא - בכמה דוכתי מייתינן לה (מכות דף ד:) לא תותירו ממנו והנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו שניתק לעשה הוא טעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי המותיר ואע"ג דאין בו בו מעשה: לאתויי יורש - שאם המיר בקרבן אביו לאחר מיתת אביו מומר: יורש אינו ממיר - ואם המיר אינו מומר וטעמא מפרש בתמורה בריש פ"ק (דף ב.): ג' קבין לחמור - כך שיערו חכמים אכילתו: ה"ג והא אין לוקה ומת ואין לוקה ומשלם - דהוו . להו שתי רשעיות וכתיב (דברים כה) כדי רשעתו: ר"מ היא - במס' מכות (דף ד.) מעידין אנו על איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז לוקין ומשלמין אם נמצאו זוממין: רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו - ונתן לה טלה באתנן אתנן הוא ואסור לקרבן דאתנן סתמא כתיב (דברי' כנ) ל"ש אמו ול"ש פנויה ואע"ג דאי תבעה ליה בדינא קמן תן לי אתנני לא מחייבינן ליה דהא קם ליה בדרבה מיניה כי יהביה ניהלה אתנן הוא אלמא אפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה אלא שאין כח לענשו בשתים אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם דאי לא רמו תשלומין עליה כי יהביה ניהלה מי הוה אתנן מתנה בעלמא הוא דיהיב לה וגבי חוסם נמי תשלומין רמו עליה אלא שאין כח בב"ד לענשו שתים וכיון דרמו תשלומין עליה לא יצא ידי חובתו עד שישלם אי נמי אי תפיס לא מפקינן מיניה כך שמעתי מפי מורי הזקן ויש דוגמתו בב"ק בפרק מרובה (בבא קמא דף ע:) ושם מפורש יותר והביא לי מורי ראיה על זה: רב פפא אמר - חיובי נמי מחייבינן ליה לשלומי דאינן באין כאחד דמשעת משיכה איחייב ליה במזונותיה: כל הפת אסורה - ואפילו לאכלה במלח: מפני הרגל עבירה - שלא יאכל בשר עמה: טשין - טחין: מין ושאינו מינו - והן זכר ונקבה: מהו להכניס לדיר - מי הוי כמרביע כלאים או לא עד שיאחז הוא בעצמו אבר הזכר ויכניס: ופשטי להו לאיסורא - שלא יזלזלו: במנאפים - מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה ומלקות משישכבו זה על זה כדרך מנאפים וא"צ לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כ"כ: בכלאים - אינו חייב עד שיכניס בידו אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת כדרך בני אדם להכניס מין במינו: מכחול - קיסם או כנף שמכניסין בשפופרת חלולה שהכחול לתוכה ומוציאין מן הכחול במכחול ומעביר על העין: אילו נאמר בהמתך לא תרביע - ולא נאמר כלאים הייתי אומר לא יאחוז את הבהמה בקרניה בשעה שעולה עליה זכר ואפילו מין במינו ת"ל וכו': ואפילו משום פריצותא אין כאן - משום דשמא יבא לידי הרהור דבר כדאמרינן (ע"ז דף כ:) לא יסתכל בחמור ובחמורה בחזיר ובחזירה בשעה שהן מזווגין ונזקקין זה עם זה דהתם כשאינו שלו שאינו צריך לסייע אבל האי בעבידתיה טריד ולא מהרהר:הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם - ותימה דלא שמעינן ליה לר"מ אלא בפ"ק דמכות (דף ד. ושם ד"ה לוקין) גבי עדים זוממין והתם יליף ליה ר"מ ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ופריך מה למוציא שם רע שכן קנס ומשני סבר לה כרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא היא א"כ הכא דהוה ממונא מנלן דלוקה ומשלם וי"ל דהא דלרבנן אין לוקה ומשלם היינו מכדי רשעתו דכתיב גבי עדים זוממין דדרשינן מיניה משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אבל ר"מ דסבר דעדים זוממין קנסא הוא יליף ממוציא שם רע דלוקין ומשלמין א"כ תו ליכא לדידיה לאוקמי כדי רשעתו אלא במיתה ומלקות ומהיכא נילף דלא ילקה ומשלם ולה"ק דבכל דוכתא אית ליה לר"מ דלוקה ומשלם וא"ת והא אכתי איכא לאוקמי כר"מ כדי רשעתו במלקות וממון כגון דבהדי דמסהדי עדות שקר קרעו שיראין של שום אדם דהני תשלומים אינם קנס וליכא למילף ממוציא שם רע וי"ל דלית לן לאוקמי קרא דואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות אלא בששניהם מחמת עדות שקר ולהכי לא מתוקמא בממון ומלקות דבשתי רשעיות מחמת עדות שקר לוקה ומשלם ולהכי לא מתוקמא אלא במיתה ומלקות: בבא לצאת ידי שמים - וא"ת דאמרי' בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב. ע"ש) רבא איגניבו ליה דינרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב דאמר הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור דבדמים קננהו ואמאי לא קבלם והא חייבין לצאת ידי שמים וי"ל דהם לא רצו לצאת ידי שמים אלא היו סבורין שבדין חייבין להחזיר ולכך לא קבלינהו וא"ת תנא תני ישלם ואת אמרת דמדת חסידות שנו כאן וי"ל דישלם משמע טפי לשון חיוב ממשלם אי נמי התם פריך משום דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב אבל הכא דחייב לצאת ידי שמים חיובא מעליא הוא ושפיר קתני משלם ועוד ר"י פי' שם מתוך הסוגיא דה"ק תנא תני ישלם דברי ר"א ורבנן פליגי עליה ואי מדת חסידות קאמר לא הוו פליגי עליה: אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו - דעיקר אתנן בעריות כתיב דזונה מחייבי כריתות היא ובתמורה נמי פ"ק (דף ה) גמרינן תועבה מעריות וי"מ דנפקא לן מדתניא ביבמות (דף נט: ושם) יכול אף אתנן כלב ומחיר זונה ת"ל גם שניהם שנים ולא ד' ומדאיצטריך קרא למעט אתנן כלב אע"ג דרובע בהמה קם ליה בדרבה מיניה ש"מ דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואין נראה דמי כתיב ב' ולא ד' שניהם כתיב ונימא ב' ולא ג' ולא אתי למעוטי אלא מחיר זונה וא"ת והא איכא לאוקמא קראי באומר הילך טלה זה ותבעלי לבנך או לאביך דלא קים ליה בדרבה מיניה וי"ל דאית לן לאוקמא קרא בסתם אתנן דהיינו שהבועל נותן וא"ת דאתנן אינו נאסר אלא בדקאי בחצירה בשעת ביאה כדאמר בפ' בתרא דע"ז (סג. ושם) אבל בא עליה ואח"כ נתן לה מותר א"כ היכי מוכח מאתנן דחייב לצאת ידי שמים אע"ג דקם ליה בדרבה מיניה והא משמע במרובה (ב"ק דף ע: ושם ד"ה אילו) דחצר קני ליה קנין גמור אפילו היכא דקם ליה בדרבה מיניה וי"ל דנהי דחצר קני לה קנין גמור לא היה לו ליחשב אתנן אלא מתנה אם לא היה חייב לצאת ידי שמים כשאינה בחצירה: ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור - תימה למה לי עד שיוסק בקינוח סגי דתו לא הוי אלא כנ"ט בר נ"ט ושרי (חולין דף קיא:) דגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותח ושם מפורש: ופשטי להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל כו' - תימה לר"י היכי מוכח משמואל דליכא איסורא מדרבנן דשמואל לא איירי אלא מדאורייתא דומיא דמנאפין עד שיראו כדרך המנאפין דאיירי להורגם דאהא מייתי לה בפ"ק דמכות (דף ז.) גבי אם היינו שם לא היה אדם נהרג מעולם: