בבא מציעאס:
טוען את הדף…
מִשּׁוּם דְּקָא מַרְוַוח לְתַרְעָא: וְלֹא יָבוֹר אֶת הַגְּרִיסִין, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל. וַחֲכָמִים מַתִּירִין וְכוּ׳. מַאן חֲכָמִים? רַבִּי אַחָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אַחָא מַתִּיר בְּדָבָר הַנִּרְאֶה. אֵין מְפַרְכְּסִין, לֹא אֶת הָאָדָם וְכוּ׳ וְלֹא אֶת הַכֵּלִים. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְשַׁרְבְּטִין אֶת הַבְּהֵמָה, וְאֵין נוֹפְחִין בַּקְּרָבַיִים, וְאֵין שׁוֹרִין אֶת הַבָּשָׂר בַּמַּיִם. מַאי אֵין מְשַׁרְבְּטִין? הָכָא תַּרְגִּמוּ: מַיָּא דְחִיזְרָא. זְעֵירִי אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַזְקַפְתָּא. שְׁמוּאֵל שְׁרָא לְמִרְמֵא תּוּמֵי לְסַרְבָּלָא. רַב יְהוּדָה שְׁרָא לְכַסְכּוֹסֵי קִרְמֵי. רַבָּה שְׁרָא לְמִידַּק (צַרְדֵי) [צַדְרֵי]. רָבָא שְׁרָא לְצַלּוֹמֵי גִּירֵי. רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל שְׁרָא לְצַלּוֹמֵי דִּיקּוּלֵי. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם, וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה, וְלֹא אֶת הַכֵּלִים! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּחַדְתֵי, הָא בְּעַתִּיקֵי. פִּרְכּוּס דְּאָדָם מַאי הִיא? כִּי הָא דְּהָהוּא עַבְדָּא סָבָא, דַּאֲזַל צַבְעֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וּלְדִיקְנֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיבְנַן! אֲמַר לֵיהּ: יִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל, זַבְנֵיהּ. יוֹמָא חַד אֲמַר לֵיהּ: ״אַשְׁקְיַין מַיָּא!״ אֲזַל חַוְּורֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וּלְדִיקְנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״חֲזִי דַּאֲנָא קַשִּׁישׁ מֵאֲבוּךְ״. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא אַחֵר תַּחְתָּיו״. הֲדַרַן עֲלָךְ הַזָּהָב אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית? אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ? הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלֹשׁ – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית? הַמַּרְבֶּה בְּפֵירוֹת. כֵּיצַד? לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר. עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמוֹכְרָן וְלִיקַּח בָּהֶן יַיִן. אָמַר לוֹ: הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ. גְּמָ׳ מִדְּשָׁבֵיק לְרִיבִּית דְּאוֹרָיְיתָא, וְקָא מְפָרֵשׁ דְּרַבָּנַן, מִכְּלָל דְּאוֹרָיְיתָא, (דְּ)נֶשֶׁךָ וְתַרְבִּית – חֲדָא מִלְּתָא הִיא. וְהָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: נֶשֶׁךְ כֶּסֶף, וְרִיבִּית אוֹכֶל! וְתִיסְבְּרָא דְּאִיכָּא נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית, וְתַרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ? נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאוֹזְפֵיהּ מְאָה בִּמְאָה וְעֶשְׂרִים, מֵעִיקָּרָא קָיְימִי מְאָה בְּדַנְקָא, וּלְבַסּוֹף קָיְימִי מְאָה וְעֶשְׂרִים בְּדַנְקָא. נֶשֶׁךְ אִיכָּא – דְּקָא נָכֵית לֵיהּ, דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא יָהֵיב. וְתַרְבִּית לֵיכָּא – דְּלֵית לֵיהּ רַוְוחָא, דְּדַנְקָא אוֹזְפֵיהּ וְדַנְקָא קָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ. סוֹף סוֹף, אִי בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלַתְּ – הֲרֵי נֶשֶׁךְ וַהֲרֵי תַּרְבִּית. אִי בָּתַר בְּסוֹף אָזְלַתְּ, לָא נֶשֶׁךְ אִיכָּא וְלָא תַּרְבִּית אִיכָּא. וְתוּ, תַּרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאוֹזֵיף מְאָה בִּמְאָה, מֵעִיקָּרָא קָיְימִי מְאָה בְּדַנְקָא, וּלְבַסּוֹף מְאָה בְּחוּמְשָׁא. אִי בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלַתְּ – לָא נֶשֶׁךְ אִיכָּא וְלָא תַּרְבִּית אִיכָּא. אִי בָּתַר סוֹף אָזְלַתְּ – הֲרֵי נֶשֶׁךְ וַהֲרֵי תַּרְבִּית! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִי אַתָּה מוֹצֵא לֹא נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית, וְלֹא תַּרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ. וְלֹא חִלְּקָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״. אֵין לִי אֶלָּא נֶשֶׁךְ בְּכֶסֶף וְרִבִּית בְּאוֹכֶל. נֶשֶׁךְ בְּאוֹכֶל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ אֹכֶל״. רִבִּית בְּכֶסֶף מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כֶּסֶף״.משום דמרווח תרעא - ואוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול: מתיר בדבר הנראה - הלא יכול הלוקח לראות ולהבין מה דמי הפסולת הנברר מאלו שישנו באחרים וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו יתר על כן מפני הטורח: משרבטין - לשון שרביט כדמפרש לקמיה שזוקף שער הבהמה כשרביט שתראה שמינה: ואין נופחין בקרביים - בני מעיים הנמכרים בבית הטבח שיראו רחבים וגדולים: ואין שורין בשר במים - שמלבין והכחוש נראה שמן: מיא דחיזרא - משקין אותה מי סובין והם נופחין מעיה ושערה נזקף: מזקפתא - קירצוף אשטלי"ר בלעז: למימרא תומי לסרבלא - פרנזי"ש לייפותו עושין לו תלאי מחוטי משי סביב: לכסכוסי אנפרייש"ר בלעז במי סובין: קרמי - בגדים המצויירים אוברי"ץ בלעז: למידק צרדי - להדק בגדי קנבוס במקבות עץ שיראה חוטן דק: לצלומי גירי - לצייר חיצים: דיקולי - סלים: בחדתי - מותר. שאינו אלא ליפות והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופיים. מוחל הוא: בעתיקי - אסור שגונב את העין שנראים כחדשים: צבעיה - שהיה זקנו לבן וצבעו שחור ונראה כבחור: זיבנן - קנה אותי לעבד ונכרי היה דעבד עברי אסור לאחר חורבן שאין היובל נוהג: ויהיו עניים בני ביתך - משנה היא (אבות פ"א מ"ה) טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני: דיקניה - זקנו: צדיק מצרה נחלץ - זה רבא: מתני' איזהו נשך - שהוא נושך דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה: המרבה בפירות - המרבה שכר לעצמו בפירות ובגמרא מפרש דבהלוואת כסף או פירות נמי הוי תרבית שהרי מתרבה ממונו והכא ריבית דרבנן קמפרש דרך מקח וממכר: דינר זהב - כ"ה דינר כסף: וכן השער - כך היו נמכרין בעיר והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו ואף על פי שעכשיו אין לו חטין דתנן בפירקין (עב ב) יצא השער. פוסקין ואף על פי שאין לזה יש לזה ויכול המוכר הלז לקנותם עתה במעות הללו: עמדו חטין - לאחר זמן בשלשים דינרין: אמר לו תן לי חטיי - וזו מותרת היא אם נתן לו חטין אבל פסוק היין שפוסק לו לתת בהן. אסור הואיל ואין לו שמא יוקיר היין ואף על פי שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער ובגמרא מפרש טעמא: גמ' לרבית דאורייתא - דרך הלואה משמע כדכתיב (משלי כ״ח:ח׳) מרבה הונו בנשך ובתרבית: והכתיב נשך כסף ורבית אוכל - את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ומדחלקו לשני לאוין. תרתי נינהו: מי איכא נשך - שנושך את חבירו ואין ממונו מתרבה: ומי איכא תרבית - שיהא מלוה נשכר ולא יהא לוה נשוך: נשך בלא תרבית - היכי מדמינן ליה: כגון דאוזיף - הלווהו: מאה - פרוטות במאה ועשרים: מעיקרא - כשמלווהו: ולבסוף - כשמשלם: בדנקא - במעה כסף שהוא שתות לדינר: נכית - נושך ומחסרו: אי בתר מעיקרא אזלת - אי חשבת להני פרוטות השתא כדמעיקרא. הרי נשך והרי תרבית שהוא יכול ליקח בהם מעה במאה ונשכר עשרים: לא נשך איכא - שהלוה יכול לקנותם במעה וזה. שוה מעה הלוהו: בחומשא - יכול ליקח בהן כסף חומש דינר שהוא יותר על שתות: אין לי - שיהא עובר אלא על לאו של נשך. בכסף ועל לאו של ריבית. באוכל מנין שהוא עובר על הלוואת פירות אף משום לאו דנשך: תלמוד לומר - לא תשיך לאחיך נשך אוכל ומקרא זה בלוה נאמר מדלא כתיב לא תשוך לאחיך והראשון נאמר במלוה דכתיב לעיל מיניה אל תקח מאתו וגו' ומיהו שמעת מינה מיהא דשייך לשון נשך באוכל: רבית בכסף מנין - שעובר אף בלאו שני של רבית: ת"ל - בלוה נשך כסף אם אינו ענין לגופו לחייבו על לאו של נשך שהרי כבר נאמר בראש המקרא לא תשיך ובסופו נאמר כל דבר אשר ישך תנהו ענין לרבית כסף והשתא דשמעינן מלא תשיך בין כסף ובין אוכל אייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל לחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהן:מתני' איזהו נשך. מאה בדנקא פרש"י - ק' פרוטות במעה שהוא שתות דינר וקשה היאך הוזלו הפרוטו' כל כך דבשער בינוני אין כי אם שנים ושלשים במעה ומעה שני פונדיון פונדיון ב' איסרים איסר ח' פרוטות היינו ל"ב פרוטות ונראה כפירוש ריב"ן דפירש ק' מעות בשתות מנה שהוא ארבע סלעים וארבע מעות א"נ ק' איסרים בשתות דינר זהב שהוא ארבע דינרי כסף ומעה: למה חלקם הכתוב לעבור עליו בשני לאוין - וא"ת ולמה שינה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך ויש לומר כיון שהוצרך שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר: נשך באוכל מנין - ואם תאמר תחילה הוה ליה למדרש ריבית בכסף דמפיק ליה מנשך כסף הכתוב ברישא ויש לומר משום דנשך אוכל כתיב בהדיא וריבית כסף לא נפיק אלא באם אינו ענין: