בבא מציעאלה.
טוען את הדף…
אִיתָא לִדְרַב הוּנָא כֵּיוָן דְּמִשְׁתְּבַע מִלְוֶה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, הֵיכִי מָצֵי מַפֵּיק לַהּ? אָמַר רָבָא: שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׂרְפָה. אִי הָכִי, מֵהֵיכָא מַיְיתֵי לַהּ? אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁנִּגְנְבָה. סוֹף סוֹף מֵהֵיכָא מַיְיתֵי לַהּ? דְּטָרַח וּמַיְיתֵי לַהּ. אִי הָכִי, כִּי מִשְׁתְּבַע מַלְוֶה נָמֵי, לִטְרַח לֹוֶה וְלַיְתֵי! בִּשְׁלָמָא מַלְוֶה יָדַע מַאן קָא עָיֵיל וְנָפֵק בְּבֵיתֵיהּ, וְאָזֵיל וְטָרַח וּמַיְיתֵי לַהּ. אֶלָּא לֹוֶה, מִי יָדַע מַאן עָיֵיל וְנָפֵיק בְּבֵיתֵיהּ דְּמַלְוֶה? אַבָּיֵי אוֹמֵר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְעוֹן וְיֹאמַר לוֹ: אַחַר שְׁבוּעָה מְצָאתִיהָ. רַב אָשֵׁי אָמַר: זֶה נִשְׁבָּע וְזֶה נִשְׁבָּע, זֶה נִשְׁבָּע שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְזֶה נִשְׁבָּע כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה. וְהָכִי קָאָמַר: מִי נִשְׁבָּע תְּחִילָּה? מַלְוֶה נִשְׁבָּע תְּחִילָּה, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן. רַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: רֵישָׁא דְסֵיפָא תְּיוּבְתָּא לְרַב הוּנָא, סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, שְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה. וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה – פָּטוּר. וְאִם אִיתָא לִדְרַב הוּנָא מִגּוֹ דְּמִשְׁתְּבַע מַלְוֶה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, לִישְׁתְּבַע נָמֵי אַגִּילְגּוּל שְׁבוּעָה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה! אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא וְאָמַר לִי: תְּהֵא בְּמַאֲמִינוֹ. וּנְהֵמְנֵיהּ לֹוֶה לְמַלְוֶה נָמֵי בְּהָא כַּמָּה הֲוָה שָׁוֶה? לָא קִים לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. וּנְהֵמְנֵיהּ מַלְוֶה לְלֹוֶה, דְּקִים לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ? לָא מְהֵימַן לֵיהּ. וּמַאי שְׁנָא לֹוֶה דִּמְהֵימַן לֵיהּ לְמַלְוֶה, וּמַאי שְׁנָא מַלְוֶה דְּלָא מְהֵימַן לֵיהּ לְלֹוֶה? לֹוֶה מְקַיֵּים בֵּיהּ בְּמַלְוֶה ״תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם״, מַלְוֶה מְקַיֵּים בֵּיהּ בְּלֹוֶה ״וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם״. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כִּיפֵּי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי כִּיפַּי, אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא הֵיכָא אוֹתְבִי[תִי]נְהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ: כֹּל לָא יָדַעְנָא פְּשִׁיעוּתָא הִיא, זִיל שַׁלֵּים! לָא שַׁילֵּם. אֲזַל רַב נַחְמָן אַגַּבְּיֵהּ לְאַפַּדְנֵיהּ מִינֵּיהּ, לְסוֹף אִישְׁתְּכֻח כִּיפֵּי וְאִיַּקּוּר. אָמַר רַב נַחְמָן: הָדְרִי כִּיפֵּי לְמָרַיְיהוּ. וְהָדְרָא אַפַּדְנָא לְמָרַהּ. אָמַר רָבָא: הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, וּפִרְקִין ״הַמַּפְקִיד״ הֲוָה, וַאֲמַרִי לֵיהּ: שִׁילֵּם וְלֹא רָצָה לִישָּׁבַע. וְלָא אַהְדַּר לִי. וְשַׁפִּיר עֲבַד דְּלָא אַהְדַּר לִי. מַאי טַעְמָא? הָתָם לָא אַטְרְחֵיהּ לְבֵי דִינָא, הָכָא אַטְרְחֵיהּ לְבֵי דִינָא. לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַב נַחְמָן דְּשׁוּמָא הָדַר? שָׁאנֵי הָתָם, דְּשׁוּמָא בְּטָעוּת הֲוָה, (דְּקָא) [דְּהָא] הֲוָה כִּיפֵּי מֵעִיקָּרָא. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: שׁוּמָא הָדַר עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. וְאָמַר אַמֵּימָר: אֲנָא מִנְּהַרְדְּעָא אֲנָא, וּסְבִירָא לִי שׁוּמָא הָדַר לְעוֹלָם. וְהִלְכְתָא: שׁוּמָא הָדַר לְעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב״. פְּשִׁיטָא: שָׁמוּ לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, וַאֲזַל אִיהוּ וְשָׁמַהּ לְבַעַל חוֹב דִּידֵיהּ, אָמְרִינַן לֵיהּ: לָא עֲדִיף אַתְּ מִגַּבְרָא דַּאֲתֵית מִינֵּיהּ. זַבְּנַהּ, אוֹרְתַאּ, וְיַהֲבַהּ בְּמַתָּנָה, וַדַּאי הָנֵי מֵעִיקָּרָא אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא נְחוּת וְלָאו אַדַּעְתָּא דְּזוּזֵי נְחוּת. שָׁמוּ לַהּ לְאִשָּׁה וְאִינְּסִיבָא, אוֹ שָׁמוּ מִינַּהּ דְּאִשָּׁה וְאִינְּסִיבָא וּמֵתָה בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ לוֹקֵחַ הָוֵי – לָא מַיהְדַּר וְלָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ – הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וָמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.ואם איתא לדרב הונא - שהשומר המשלם דמים נשבע שאינה ברשותו אמאי חיישינן לשמא יוציא הא אשתבע: שיש עדים שנשרפה - דהשתא לא אשבעינהו שהרי הביא עדים: טרח ומייתי לה - מחזר ושואל אחר הנכנסים בביתו וימצא הגנב: וזה נשבע - הלוה שהשבועה עליו נשבע כמה שוה: מלוה נשבע תחילה - שאינה ברשותו: רישא דסיפא - הויא תיובתא לרב הונא רישא תביעת מלוה סיפא תביעת לוה רישא דסיפא דקתני פטור בתביעת לוה: אגילגול שבועה - דטענה שאין בה שבועה עם טענה שיש בה שבועה מגלגלין עליו שבועה לישבע על שתיהן וגילגול שבועה דאורייתא היא בקדושין (דף כז:): תהא במאמינו - הא דקתני פטור במאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו: לא קים ליה בגויה - מימר אמר לוה לא קים למלוה בגויה דמשכון דלא נתן דעתו עליו לדעת דמיו: מאי שנא כו' - דנקט תנא למלתיה בהכי שזה נאמן על זה וזה אינו נאמן על זה: לוה מקיים במלוה - מקרא זה תומת ישרים תנחם אם לא שאדם נאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו מן שמים שנאמר תומת ישרים תנחם: כיפי - נזמים: ואייקור - יתר על הדמים שפרע לבעלים: הוה יתיבנא - כשדן דין זה: ופרקין המפקיד הוה - ובפרק זה היינו עוסקין: ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע - קתני מתני' דקני כפילא והאי נמי שילם וליקני רווחא דאייקור: דשומא הדר - נכסי לוה ששמו ב"ד לבעל חוב חוזרין אליו אם נותן מעות לבעל חוב כי הכא דהדר אפדנא למרה: דשומא בטעות הוה - דסבור היה שאבדו הנזמים והרי לא אבדו: דהא הוו כיפי מעיקרא - שהרי בתחילת השומא היו הנזמים בידו ולא היה יודע דאילו היה יודע שכן לא שמו לו הטרקלין אבל שומא שב"ד שמין על שאין לו מעות והוא חייב לו הרי הוא כמכר גמור ואינה חוזרת: אמרינן - לבעל חוב שני: לא עדיפת - מבעל חוב ראשון שבאת מכחו כשם שהוא מחזירה ויטול מעותיו משום ועשית הישר והטוב אף אתה קבל מעותיך מבעלים הראשונים משום ועשית הישר והטוב: זבנה אורתה כו' - בעל חוב ששמו לו קרקע ומכרה או שנתנה או הוריש: הני - אחרונים או לוקח או יורש או מקבל מתנה: אדעתא דארעא נחות - שיהא קרקע שלהם ולא שיקבלו מעות דאילו בעל חוב אית ביה משום ועשית הישר והטוב דאמרינן לא היה לך עליו אלא מעות והרי הן לך אבל אלו קרקע קנו: ואנסיבא - אפילו לא שמאתן לבעלה בכתובתה להיות נכסי צאן ברזל שהן קנויין לבעל אלא עיכבתן לעצמה להיות נכסי מלוג הקרן שלה והבעל אוכל פירות: בעל - בנכסי מלוג של אשתו: לוקח הוי - דין לוקח נתנו בו חכמים הלכך לא מיהדר היכא דשמו לה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה כדאמרינן זבנה אדעתא דארעא נחות: ולא מהדרינן ליה - היכא דשמו מינה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע לא מצי למימר יורשה אני דכלוקח שוייה רבנן ולא כיורש: באושא התקינו - כשהיתה סנהדרין באושא שגלתה וישבה שם סנהדרי גדולה כדאמרינן בר"ה (דף לא) גבי עשרה מסעות: האשה שמכרה בנכסי מלוג - להיות הבעל אוכל פירות בחייה וגוף הקרקע יהיה ללוקח לכשתמות ומתה: בעל מוציא - גוף הקרקע מיד הלקוחות והכי מוקי לה בפרק האשה בכתובות (דף עח:) תקנת אושא בגופה של קרקע לאחר מיתה אלמא כלוקח שויוהו רבנן וא"ל אני לקחתי ראשון דאי כשאר יורש שויוהו רבנן יורש שמכר אביו נכסיו בחייו אין לו ירושה בהן:מגו דמשתבע מלוה שאינו ברשותו כו' - לרבה ולרב יוסף לא פריך אלא לאביי ורב אשי: תהא במאמינו - ברישא לא מצי לאוקמי הכי משום דהתם לא ירצה להאמינו כיון שע"י כן לא יוכל לישבע אבל הכא אין כאן שבועה ואע"פ שמפסיד במה שמאמינו שבועה שהיה יכול לגלגל עליו אינו חושש: ואותביניה שילם - וצ"ל דיוקרא דכיפי הוי שבחא דעלמא כמו כפילא ולא דמי לגיזות וולדות דאותו שבח ניכר בגוף הבהמה: אטרחיה לב"ד - דלא דמי לאטרחיה לשבועה דקני כפילא לרבא כששילם אחרי כן (בב"ק דף קח.) דהתם משלם ברצונו אבל רב נחמן הוצרך לגבות אפדנו: זבנה כו' - וא"ת ואמאי לא מהדר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דהראשון מן הדין נמי אין מחזיר שמכורה היא לו שהרי אוכל פירות בלא נכייתא אלא משום ועשית הישר והטוב מהדר ולכך שני לא מהדר: לוקח הוי - אפי' אי הוי יורש לא מהדר כדאמר זבנה אורתה כו' אלא משום לא מהדרינן ליה נקטיה דאי יורש הוי מהדרינן ליה שהבן פודה קרקע של אביו ואע"ג דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלט: ושם ד"ה התם) מסיק דטבא ליה עבדו ליה או יורש או לוקח הא אמרינן התם בר היכא דאיכא פסידא לאחריני לא עבדי ליה טבא ולכך הכא לא הוי כיורש משום פסידא דמלוה ולא מהדר ממה נפשך דאפי' יורש הוי לא מהדר ודר' יוסי בר חנינא מפרש התם דלקוחות אפסדו אנפשייהו: