בבא מציעא ד:

פרק א׳ · שנים אוחזין

Bava Metzia 4b · Chapter 1: Shenayim Ochazin

סְלָעִים, דִּינָרִין. מַלְוֶה אוֹמֵר חָמֵשׁ, וְלֹוֶה אוֹמֵר שָׁלֹשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה מִקְצָת הַטְּעָנָה – יִשָּׁבַע. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וּפָטוּר. קָתָנֵי מִיהַת: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה מִקְצָת הַטְּעָנָה – יִשָּׁבַע. טַעְמָא דְּאָמַר שָׁלֹשׁ, הָא שְׁתַּיִם פָּטוּר, וְהַאי שְׁטָר דְּקָמוֹדֵי בֵּיהּ הֵילָךְ הוּא, וּשְׁמַע מִינַּהּ הֵילָךְ פָּטוּר! לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שְׁתַּיִם חַיָּיב, וְהַאי דְּקָתָנֵי שָׁלֹשׁ, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: מֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי וּפָטוּר, קָא מַשְׁמַע לַן דְּמוֹדֶה מִקְצָת הַטְּעָנָה הָוֵי, וְחַיָּיב. אִי הָכִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה מִקְצָת הַטְּעָנָה יִשָּׁבַע, ״אַף זֶה יִשָּׁבַע״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: לְעוֹלָם שְׁתַּיִם פָּטוּר, וְהֵילָךְ חַיָּיב. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ שְׁטָרָא. אִי נָמֵי: מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין נִשְׁבָּעִין עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. אִיכָּא דְּמוֹתֵיב מִסֵּיפָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וּפָטוּר. טַעְמָא דְּאָמַר שָׁלֹשׁ, הָא שְׁתַּיִם חַיָּיב. וְהָא שְׁטָר, כֵּיוָן דְּקָא מוֹדֵי בֵּיהּ כְּ״הֵילָךְ״ דָּמֵי, שְׁמַע מִינַּהּ ״הֵילָךְ״ חַיָּיב! לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שְׁתַּיִם נָמֵי פָּטוּר, וְהַאי דְּקָתָנֵי שָׁלֹשׁ, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה הָוֵי – וְחַיָּיב, קָא מַשְׁמַע לַן דְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי – וּפָטוּר. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ: שְׁתַּיִם חַיָּיב, בְּשָׁלֹשׁ הֵיכִי פָּטַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא, הַאי אִעָרוֹמֵי קָא מַעֲרִים! סָבַר: אִי אָמֵינָא שְׁתַּיִם בָּעֵינָא אִשְׁתְּבוֹעֵי, אֵימָא שָׁלֹשׁ דְּאֶהְוֵי כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וְאִיפָּטֵר. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: שְׁתַּיִם נָמֵי פָּטוּר. אֶלָּא קַשְׁיָא לְרַבִּי חִיָּיא! שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ שְׁטָרָא. אִי נָמֵי מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין נִשְׁבָּעִין עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. מֵתִיב מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, הוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, הוֹדָה בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר. הוֹדָה מִקְצָת קַרְקָעוֹת – פָּטוּר, מִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב. טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת, דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא, הָא כֵּלִים וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת חַיָּיב. הֵיכִי דָּמֵי? לָאו דְּאָמַר לֵיהּ הֵילָךְ, וּשְׁמַע מִינַּהּ הֵילָךְ חַיָּיב! לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כֵּלִים וְכֵלִים נָמֵי פָּטוּר, וְהָא דְּקָתָנֵי כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, הָא קָא מַשְׁמַע לַן: הוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – זוֹקְקִין? תְּנֵינָא: זוֹקְקִין הַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶם. הָכָא עִיקָּר, הָתָם אַגַּב גְּרָרָא נַסְבַהּ.

סלעים דינרין - שטר שכתוב בו פלוני לוה מפלוני סלעין ולא פירש כמה וכן שטר שכתוב בו דינרין סתם: אינו אלא כמשיב אבידה - מדהוה ליה למימר שתים והשטר מסייעו דכיון דלא פירש ניכרים הדברים ששנים היו לכך לא הוצרך לפרש דמיעוט סלעים ב' וכיון דאמר ג' משיב אבידה הוא וחכמים פטרו את משיב אבידה מן השבועה דתנן המוצא את המציאה לא ישבע וכו' (גיטין דף מח:): טעמא דאמר שלש - קס"ד השתא דמייתי תיובתא מדנקט פלוגתייהו בשלש וחמש ולא נקט ולוה אמר שתים ש"מ בשתים לא מחייב ליה רשב"א וכדמפרש ואזיל דכיון דכל הודאתו בשטר כתובה דשטר נמי שתים משמע וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך אבל כי אמר שלש סלעים שלישי מלוה ע"פ הוא דלאו בשטר כתובה ואין הקרקעות משועבדים ולאו הילך הוא: ה"ג ושטרא דקמודה הילך הוא - ול"ג כיון דקמודה ביה דבלאו הודאתו נמי כל שטרי הילך הוא וה"פ ומאי דקמודה ביה דכתוב בשטר הילך הוא: לאפוקי מדר"ע כו' - דאי תנא שתים לא הוה פליג ר"ע: א"ה - דבשתים נמי חייב אמאי תנא הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רשב"א אומר אף זה ישבע מבעיא ליה ושמעינן דלא משיב אבידה חשיב ליה ומדנקט הואיל משמע דחיובא משום דגרם לעצמו שהודה במקצת דהשתא הוא דהויא הודאה משום דסלע שלישי לאו הילך הוא אבל שתים לא הוי הודאה משום הילך: אלא לעולם כו' - אלא אי אית לך לתרוצי תריץ הכי לעולם כדקאמרת הא שתים פטור וטעמא לאו משום הילך דהילך בעלמא חייב: ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא - העדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים ולכך לא פירשו מניינן הלכך א"צ שבועה: אי נמי - להכי לא הוו שתים הודאה לחייבו שבועה לפי שהשטר אומר כן ושטר הוי שעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על כפירת קרקעות כך הודאתן אינה מביאה לידי שבועה דקרקעות אמעוט מתורת שבועה במס' שבועות פרק שבועת הדיינין (שבועות מב ב:) אבל כי אמר מלוה חמש ולוה שלש איכא כפירה והודאה במה שאין כתוב בשטר: הא שתים - דליכא משיב אבידה: חייב - מדלא תנא פטור בשתים ונימא טעמא משום הילך: מודה מקצת הוי - ואינו משיב אבידה דאיערומי קמערים דלחזקיה בנאמן: קמ"ל - כיון דבשתים נמי פטור ליכא למימר איערומי מערים אלא משיב אבידה הוי: הכי נמי מסתברא - דבשתים פטור: ואלא קשיא לרבי חייא - דהא איכא למידק מינה דשתים פטור כדאמרינן דאי ס"ד כו': שאני הכא - האי דקאמר שתים פטור טעמא לאו משום הילך אלא דקא מסייע ליה שטרא: טענו - חבירו בבי"ד כלים וקרקעות: פטור - דלא כפירתו ולא הודאתו מביאתו לידי שבועה: חייב - אף על הקרקעות לישבע כדאמרינן לקמן שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הקרקעות לישבע עליהן משנתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין ומגלגלין עמהם שבועת קרקע: דומיא דכלים וקרקעות - שכלים שהודה עליהם מונחים לפנינו וא"ל הילך: זוקקין - המטלטלין זוקקין הקרקעות לישבע ע"י גלגול: תנינא - בקדושין (כו.) הנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהם: הכא עיקר - שמשנה זו שנויה במסכת שבועות (לח.): התם - בקדושין: אגב גררא נסבה - דאיירי התם נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואגב דאיירי דנקנין עמהם תנא בהדה זוקקין אותן לישבע עליהם:

וש"מ דהילך פטור - וא"ת יהא נאמן בשלש דמיגו דבעי אמר שתים וי"ל כיון דהילך פטור אם יאמר שתים הו"ל כופר הכל ואין אדם מעיז ולר"ע לא הוי עזות דמסייע ליה שטרא: לעולם שתים חייב - ואע"ג דשתים חייב חשיב ליה רבי עקיבא משיב אבידה דכשאמר שתים נראה יותר נאמן לפי שהשטר מסייעו: לעולם שתים פטור והילך חייב - וא"ת כיון דהילך חייב כי אמר נמי שתים אינו כופר הכל וכי אמר שלש יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר שתים ומאי טעמא דרשב"א וי"ל דס"ל דמה שהשטר מסייעו אינו טוען ברצון לפי שנראה שמחמת השטר מודה ואם לא היה השטר היה כופר הכל: אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות - וא"ת למ"ד בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה:) שעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה למה נשבע הא כופר שעבוד קרקעות וי"ל שמחל לו השעבוד או שאין לו כלל קרקעות אפי' משעבדי אבל לרבי יוחנן דאמר בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף לז: ושם ד"ה ואין) כופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שיש עליו שטר פטור משום דכופר שעבוד קרקעות דבעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות אע"ג דסבר ר' יוחנן שעבודא דאורייתא היינו משום כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע"פ משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד ומיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בני חרי אפי' יש עליו עדים פטור ואי לית ליה אפי' משועבדים אפילו יש עליו שטר חייב: אין נשבעין על כפירת כו' - לספרים דגרסי בברייתא ר"ע אין להקשות הא ר"ע דריש ריבויי ומיעוטי פ"ק דשבועות (דף ד: ושם ד"ה רבי) ובפרק ג' מינים (נזיר לה. ושם) ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי אינו ממעט קרקעות כ"א שטרות כדמוכח בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) והיכי קאמר הכא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וי"ל שיש לו שום מיעוט למעט קרקעות וכן צ"ל לקמן בפ' השואל (בבא מציעא דף ק: ושם ד"ה ר"מ) אליבא דר"מ דאית ליה נשבעין אעבדים ולא אקרקעות ואע"ג דעבדים הוקשו לקרקעות לכ"ע דמהאי טעמא עבד נקנה בכסף בפ"ק דקדושין (דף כב:) אלא דר"מ דריש ריבויי ומיעוטי להוציא שטרות ויש לו שום מיעוט למעט קרקעות ובאותו מיעוט אין למעט עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות כדמוכח במרובה (ב"ק סג. ושם ד"ה וחד) דמאן דדריש בריבה ומיעט וריבה צריך שני מיעוטי לקרקעות ועבדים ואע"ג דרשב"א היה תלמידו של ר"ע אין לחוש מה שחולק עמו והוזכר קודם דכעין זה מצינו לקמן (בבא מציעא דף ז.) גבי שנים אדוקים בשטר דפליג רבי עם רשב"ג אביו ויש ספרים דגרסי הכא ר' יעקב: הא כלים וכלים חייב - הוה מצי לשנויי בחפר בה בורות שיחין ומערות כדבסמוך: [הודה במקצת כלים חייב - וא"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי כפר בכלים והיה מודה במקצת קרקעות וי"ל שמא חפץ בקרקעות יותר] ס"א :