בבא מציעאלט:
טוען את הדף…
וַאֲפִילּוּ הִגְדִּיל. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאַחֵי דְאַבָּא, אֲבָל בְּאַחֵי דְאִמָּא לֵית לַן בַּהּ. וַאֲחֵי דְאַבָּא נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאַרְעָתָא, אֲבָל בְּבָתֵּי לֵית לַן בַּהּ. וּבְאַרְעָתָא נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא עֲבִיד עִיטְדָּא, אֲבָל עֲבִיד עִיטְדָּא – קָלָא אִית לַהּ. וְלָא הִיא – לָא שְׁנָא אַחֵי דְאַבָּא וְלָא שְׁנָא אַחֵי דְאִמָּא, לָא שְׁנָא אַרְעָתָא וְלָא שְׁנָא בָּתֵּי, וְלָא שְׁנָא עֲבִיד עִיטְדָּא לָא שְׁנָא לָא עֲבִיד עִיטְדָּא – לָא מַחֲתִינַן. הָהִיא סָבְתָּא דַּהֲוַיָא לַהּ תְּלָת בְּנָתָא. אִישְׁתְּבַאי אִיהִי וַחֲדָא בְּרַתָּא. אִידַּךְ תַּרְתֵּי בְּנָתָא, שְׁכִיבָא חֲדָא מִינַּיְיהוּ וּשְׁבַקָה יָנוֹקָא. אֲמַר אַבָּיֵי: הֵיכִי נַעֲבֵיד? לוֹקְמִינְהוּ לְנִכְסֵי בִּידָא דַּאֲחָתָא – דִּלְמָא שְׁכִיבָא סָבְתָּא וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן! נוֹקְמִינְהוּ לְנִכְסֵיה בִּידָא דְּיָנוֹקָא – דִּלְמָא לָא שְׁכִיבָא סָבְתָּא וְאֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי! אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, פַּלְגָא יָהֲבִינָא לַהּ לַאֲחָתָא. וְאִידַּךְ פַּלְגָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְיָנוֹקָא. רָבָא אָמַר: מִגּוֹ דְּמוֹקְמִינַן אַפּוֹטְרוֹפָּא לְפַלְגָא, מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְאִידַּךְ פַּלְגָא. לְסוֹף שְׁמַעוּ דִּשְׁכִיבָא סָבְתָּא. אָמַר אַבָּיֵי: תִּילְתָּא יָהֲבִינַן לַהּ לַאֲחָתָא, וְתִילְתָּא יָהֲבִינַן לֵיהּ לְיָנוֹקָא. וְאִידַּךְ תִּילְתָּא יָהֲבִינַן דַּנְקָא לַאֲחָתָא, וְאִידַּךְ דַּנְקָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְיָנוֹקָא. רָבָא אָמַר: מִגּוֹ דְּמוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא לְדַנְקָא מוֹקְמִינַן נָמֵי אַפּוֹטְרוֹפָּא לְאִידַּךְ דַּנְקָא. מָרִי בַּר אִיסַק אֲתָא לֵיהּ אַחָא מִבֵּי חוֹזָאֵי. אֲמַר לֵיהּ: פְּלוֹג לִי. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא לָךְ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן וּבָא בַּחֲתִימַת זָקָן. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדִי דַּאֲחוּהּ אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי סָהֲדִי, וְדָחֲלִי מִינֵּיהּ דְּגַבְרָא אַלִּימָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל אַנְתְּ אַיְיתִי סָהֲדֵי דְּלָאו אֲחוּךְ הוּא. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא הָכִי?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי דָּיְינִינָא לָךְ וּלְכֹל אַלִּימֵי דְּחַבְרָךְ. אֲמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף אָתוּ סָהֲדִי וְלָא מַסְהֲדִי. אֲמַר לֵיהּ: תַּרְתֵּי לָא עָבְדִי. לְסוֹף אֲתוֹ סָהֲדִי דַּאֲחוּהּ הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לִפְלוֹג לִי נָמֵי מִפַּרְדֵּיסֵי וּבוּסְתָּנִי דִּשְׁתַל. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, דִּתְנַן: הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְהִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע.ואפי' הגדיל - הקטן משירד לתוכו ואכלו ג' שנים בפניו משהגדיל לא הויא חזקה דהואיל ותחילת ירידתו לתוכו הוה קטן לא ידע כשהגדיל שהן של אביו ולפיכך לא מיחה דאי ס"ל לרב הונא דמחזיקין בהן משהגדיל היכי מחתינן נכרי לנכסי קטן שמא יהא בידו משיגדיל ויטעון אתה מכרת לי משגדלת ואכלתים שני חזקה: ולא אמרן - דאין מורידין קרוב לנכסי קטן: אלא באחי דאבא - אחיו מאביו שיטעון בהן צד ירושה: ארעתא - שדות: אבל בבתי לית לן בה - שהשכנים מעידין עליהם שבאו לחלקו של קטן: עיטדא - שטר חלוקה כשחלקו מתחילה (מלכים ב י״ב:ד׳) רק הבמות לא סרו מתרגמינן במתא לא עטדו לא הפליגו מהם: לא שנא אחי דאמא - פן יאמר של אמי היו נכסי מלוג ואביו של קטן בעל אמי היה מוחזק בהן מחמת שהוא אוכל פירות והוא מת קודם לאמי ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי: היכי ליעבד - בנכסי דסבתא שאין אנו יודעין אם קיימת אם מתה: בידא דאחתא - דהילכתא כרשב"ג דקם ליה שמואל כוותיה: דלמא שכיבא סבתא - ויש לקטן חלק בהן שהם שלו מחמת אמו או שמא חציין שלו שמא מתו שתי השבויות: לוקמינהו לפלגא דנכסי בידא דינוקא - איכא למיחש דלמא לא שכיבא סבתא ואין לו חלק בהן ואין מורידין קטן לנכסי שבוי: פלגא יהבינן לאחתא - ממה נפשך אם מתו שתי השבויות הרי זו יורשת חציין ואם לאו מורידין קרוב לנכסי שבוי: מוקמינן אפוטרופוס - ולא מחתינן קטן לגוייהו דלמא לא שכיבא ואין מורידין קטן לנכסי שבוי: שמעו דשכיבא סבתא - לסוף שמעו שמתה הזקנה ועל הבת שנשבית לא שמעו: תילתא יהבינן כו' - דהא ודאי שליש הנכסים לזו ושליש לקטן: דנקא - שתות חצי השליש: יהבינן לאחתא - ממה נפשך אם מתה האחות הרי חצי חלקה לזו ואם לאו מורידין קרוב לנכסי שבוי: ואידך דנקא - לא יהבינן לה שמא של קטן הם ואין מורידין קרוב לנכסי קטן: אתא ליה אחא מבי חוזאי - שהלך אביו לבי חוזאי ונשא שם אשה וילדה לו את זה וחזר מרי לכאן וירד לנכסי אביו ובא זה אחריו לזמן מרובה ותבע חלקו: שפיר קאמר לך - שאינו מכירך ואין זה רמאות שכשיצא מאצלך לא היה לך חתימת זקן ועכשיו באת בחתימת זקן: ויכר יוסף את אחיו - שכשיצא מהם היו כולם חתומי זקן והם לא הכירוהו שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן: דלאו אחוך הוא - אותם עדים שיש לו לזה שבאו משם ומכירין בו מי הוא הביאם אתה ויעידו שאינו בן אביך או בקש עדים אחרים: א"ל - מרי לרב חסדא אי מינאי דחלי מה תועלת: סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי - אלא כמותי ולא כמותך: תרתי לא עבדי - מיראתך יעשו אחת שישתקו אבל שתים לא יעשו לא דיין שישתקו ולא יעידו האמת אלא גם שיעידו שקר: א"ל - ההוא אחא לרב חסדא: לפלוג לי מפרדיסי - כרמים: ובוסתני - ביתן של אילנות: דשתל - איהו והשביחן ויתן לי חציין כמו שהן משובחין:לא שנא עביד עיטדא לא מחתינן - וא"ת דבח"ה (ב"ב דף כט: ושם ד"ה אבל) אמרינן עטדא קלא אית לה וי"ל ביתומים החמירו יותר: דלמא שכיבא סבתא - וא"ת הא דתנן פרק כל הגט (גיטין דף כח. ושם ד"ה והניחו) המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנין לה בחזקת שהוא קיים וי"ל דסבתא הגיעה לגבורות דהתם אמרינן כי הגיע לגבורות חיישינן אך קשה דבסמוך אמרינן הלכך פלגא יהבינן לאחתא תרי תלתי הוה לה למיתב דאפילו שכיבא סבתא מסתמא ברתא לא שכיבא דליכא למימר דברתא נמי הגיעה לגבורות דאם כן סבתא איתפלגא ותו ליכא למיחש דלמא שכיבא כדאמר בגיטין (שם) כיון דפלג פלג וי"ל דגבי גט דוקא אמרינן בחזקת שהוא קיים משום עיגונא וכן בשביל אכילת קרבן ותרומה אבל הכא אדרבה החמירו בנכסי יתומים להחזיק הסבתא וברתא במתה דאמרינן לעיל דאפי' בעביד עיטדא לא מחתינן אע"ג דאית לה קלא אי נמי הכא שנשבו חיישינן טפי דלמא מתו לפי שעשו להם יסורין: מוקמינן ליה אפוטרופוס - ואם תאמר והא אין מורידין קטן לנכסי שבוי ומסתמא אפי' על ידי אפוטרופוס דהא משמע דאי ודאי לא שכיבא סבתא הוה יהבינן כל נכסי לאחתא ואמאי נוקי פלגא לינוקא על ידי אפוטרופוס אלא ודאי בכל ענין אין מורידין קטן דכיון שהקטן אדון האפוטרופוס אולי ישמע לקטן שלא לחרוש ושלא לזרוע וי"ל דהא דקאמר פלגא מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא לא לאכול כל הפירות כדין קרוב היורד לנכסי שבוי אלא שישמור האפוטרופוס כדין אריס בחזקת סבתא ויתפרנס הקטן מזה וזה טוב מלתתם לאחתא שתאכל כל הפירות חנם כדין קרוב היורד לנכסי שבוי: שיצא בלא חתימת זקן - הוא הדין אם יצא בחתימת זקן דאין נאמן לומר שהוא אחיו דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה העשירים שכל אחד יאמר אני אחיך ועוד דהא תנן בפ' יש נוחלין (ב"ב דף קלד.) האומר זה אחי אינו נאמן אלא הכא מרי בר איסק לא היה טוען ברי אלא לא ידענא לך ולכך אם יצא בחתימת זקן אינו נאמן כיון שאינו מכחישו אלא אמר לא ידענא ליה: זי"ל את אייתי סהדי דלאו אחוך הוא - וא"ת וכי כל אדם עשיר אלם יצטרך להביא עדים שאין התובעו אחיו וי"ל דשאני הכא שאותו אמר שיש לו עדים ויראים להגיד א"ל רב חסדא שיעשה עמהם שיעידו ומרי בר איסק א"ל סוף סוף דהשתא נמי יעידו שקר מיראתי ויאמרו שאינו אחיו או יאמרו שאינם יודעים אע"פ שיודעין ומשני תרתי לא עבדי חדא שישתקו מלהעיד וחדא שישקרו ויאמרו אין אנו יודעים או שיאמרו אינו אחיו: