בבא מציעאנז.
טוען את הדף…
מַהוּ לְמִינְקַט וּמֵיכַל מִינַּיְיהוּ: כְּמַאן דְּשַׁדְיָין בְּכַדָּא דָּמֵי, וּשְׁרִינְהוּ עוֹמֶר, אוֹ דִלְמָא בַּטְּלִינְהוּ אַגַּב אַרְעָא? תֵּיקוּ. אָמַר רָבָא: אָמַר רַב חַסָּא, בָּעֵי רַבִּי אַמֵּי: אוֹנָאָה אֵין לָהֶם, בִּיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶם אוֹ אֵין לָהֶן? אָמַר רַב נַחְמָן: הֲדַר אָמַר רַב חַסָּא, פָּשֵׁיט רַבִּי אַמֵּי: אוֹנָאָה אֵין לָהֶם, בִּיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶם. רַבִּי יוֹנָה אָמַר אַהֶקְדֵּשׁוֹת, רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר אַקַּרְקָעוֹת, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ: אוֹנָאָה אֵין לָהֶם, בִּיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶן. מַאן דְּאָמַר אַהֶקְדֵּשׁוֹת, כׇּל שֶׁכֵּן אַקַּרְקָעוֹת. מַאן דְּאָמַר אַקַּרְקָעוֹת, אֲבָל אַהֶקְדֵּשׁוֹת לָא. כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְחוּלָּל. תְּנַן הָתָם: אִם הָיָה קוֹדֶשׁ בַּעַל מוּם, יָצָא לְחוּלִּין, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יָצָא לְחוּלִּין – דְּבַר תּוֹרָה, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים – מִדִּבְרֵיהֶם. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אַף צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים מִן הַתּוֹרָה. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּכְדֵי אוֹנָאָה, בְּהָא לֵימָא רֵישׁ לָקִישׁ: צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים דְּבַר תּוֹרָה? וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה: הַקַּרְקָעוֹת, וְהָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת! אֶלָּא בִּיטּוּל מִקָּח, בְּהָא לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּמִים מִדִּבְרֵיהֶם? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹנָה אַהֶקְדֵּשׁוֹת, וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר אַקַּרְקָעוֹת, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: אוֹנָאָה אֵין לָהֶם, בִּיטּוּל מִקָּח יֵשׁ לָהֶם! לְעוֹלָם בְּבִיטּוּל מִקָּח, וְאֵיפוֹךְ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – לְרֵישׁ לָקִישׁ, וּדְרֵישׁ לָקִישׁ – לְרַבִּי יוֹחָנָן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְחוּלָּל. מָר אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וּמָר לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אִיבָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר שֶׁחִילְּלוֹ – אִין, לְכַתְּחִילָּה – לָא. וּמָר סָבַר: אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה. אִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בִּכְדֵי אוֹנָאָה, וְלָא תֵּיפוֹךְ, וּבִדְרַב חִסְדָּא קָמִיפַּלְגִי, דְּאָמַר: מַאי אֵין לָהֶם אוֹנָאָה? אֵינָן בְּתוֹרַת אוֹנָאָה,מהו למינקט מינייהו ומיכל - כלומר אגידולין דידהו לא מבעיא לן שהרי אפי' התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם העומר ולא השרישו הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא כי קא מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר: ושרינהו עומר - שהעומר מתיר את התלושין חדשים של שנה זו ואת גידולין המחוברין שהשרישו: או דלמא בטלינהו אגב ארעא - וכקרקע בעלמא דמו ולא שייך עומר גבייהו למשרינהו: בעי ר' אמי אונאה - הא תנן לה במתניתין דאין להו לכל הנך דמתני': ביטול מקח - יותר משתות: יש להן או אין להם - מי אמרינן מאל תונו (ויקרא כה) הוא דאימעוט והא לאו בכלל אונאה הוא אלא מקח טעות הוא או דלמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא: ר' יונה ור' ירמיה - מילתא באפי נפשייהו אמרי ולאו אדרבי אמי קיימי אלא ר' [ירמיה] אקרקעות ורבי [יונה] אהקדשות אמרי משמיה דר' יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש להן: מ"ד אהקדשות - אמרה ר' יוחנן: כ"ש - דאקרקעות נמי אמר דכיון דאשמועינן דביטול מקח לאו בכלל אונאה הוא מהיכא אימעיט אי דהקדשות קחשיב ליה מקח טעות אע"ג דליכא טעות כלפי שמיא ואפ"ה אמרינן ביטול מקח כל שכן דלגבי חבריה דאיכא למימר טעה ואדעתא דהכי לא אקנייה כל שכן דהדר: מ"ד אקרקעות - אמרה: אבל אהקדשות לא - דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא אקני אבל אהקדש ליכא למימר הכי וכיון דליתנהו בדין אונאה טעות נמי לא אמרינן בהו כדשמואל: מחולל - כדאמרן דאימעוט מאונאה וטעות נמי ליכא בהו דמאן טעה: תנן התם - במסכת תמורה (דף כו:): אם היה קודש בעל מום - רישא דמתני' הכי האומר הרי זו תחת זו זו תמורת זו זו חלופי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו לא אמר כלום שאין קרבן תמים מתחלל ואם היה קודש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים אם אין זו של חולין יפה כשל הקדש מוסיף עליה מעותיו עד כדי דמי הקדש: יצא לחולין דבר תורה - ואפי' אין זו יפה כמותה כדאמר דאמעיט באונאה: אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה - דגבי הקדשות ערכך כתיבא בכולהו וקסבר ערכך שוויו משמע ור' יוחנן סבר ערכך כל דמים שיערכוהו משמע ליה אם זול אם יוקר: והא"ר יונה אהקדשות כו' - לר' יונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן: ואיפוך - אליבא דר' יונה אבל אליבא דרבי ירמיה לא תיפוך דהא לר' ירמיה אליבא דרבי יוחנן הקדשות אין להם בטול מקח דמ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל וה"נ איתא בתמורה לרבי יונה איפוך וקמיפלגי ר"ל ור' יוחנן מ"ד אין להן ביטול מקח אית ליה דשמואל דכיון דאימעיט מאונאה לא שנא שתות לא שנא יתר משתות דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה אבל בהקדש ליכא למימר טעות: ומר לית ליה דשמואל - קסבר כיון דאיכא יתר משתות לאו דרך מקח הוא וכיון דלגבי מקח לאו מידי הוא גבי חילול נמי לאו מידי עבד: שחיללו אין - דהא אימעיט מאונאה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה: לכתחילה לא - ודבר תורה דערכך שוויו משמע: ומר סבר אפי' לכתחילה - ערכך כל דהו משמע הלכך לאפקועי איסוריה ואפילו מדרבנן שרי ומיהו לאחר זמן ישלם: לעולם בכדי אונאה - וקאמר דבר תורה ואפילו בכדי אונאה צריך לעשות דמים דבר תורה: ולא תיפוך - דאי מפכת לה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאילו לדידיה לא מצי לתרוצי אין להן אונאה דמתני' כרב חסדא דפחות מכדי אונאה חוזר מדא"ר יוחנן: אונאה אין להן ביטול מקח יש להן מכלל דאונאה אין להן דקאמר אין מחזירין להן אונאה הוא אבל ר"ל כי מותבת ליה ממתניתא מוקי לה כרב חסדא: מאי אין להן אונאה - דגבי הקדשות דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר:אמר ר"נ הדר א"ר חסא אונאה אין להן ביטול מקח יש להם - משמע דרב נחמן לא פליג ארב חסא רבו וקשה לר"ת דבפ' המקבל (לקמן בבא מציעא דף קח. ושם) אמרינן זבן בר' ושוה ק' סבור מינה כו' אמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח אין להם ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם ואתי שפיר הא דתנן (לעיל בבא מציעא דף נו:) רבי יהודה אומר אף המוכר בהמה ומרגלית אין להם אונאה ומפרש בגמרא עד כדי דמיהם מדקאמר אף משמע דקרקעות נמי אית להו האי שיעורא ובפרק אלמנה נזונית (כתובות דף צט:) תנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם בטל רשב"ג אומר מכרם קיים ומפרש התם דמכרם קיים עד פלגא: יצא לחולין כו' - למ"ד צריך לעשות לו דמים מדבריהם יצא לחולין הכל אבל מדרבנן צריך לשלם להקדש אונאתו ולמ"ד צריך לעשות לו דמים דבר תורה דיש להקדש ביטול מקח יצא לחולין כנגד המעות שנתן והשאר יתחלל בדמים שישלם וקמ"ל דלא אמרינן כיון שיש להקדש ביטול מקח יבטל הפדיון ולא יצא לחולין כלל כמו בהדיוט דהמקח בטל והיינו טעמו משום דבהדיוט המאנה חוזר משום שאינו רוצה להחזיר האונאה ואפילו אם המתאנה פוטרו מלהחזיר מ"מ שניהם חוזרים כיון שהמתאנה היה יכול לבא לידי הפסד אם לא ירגיש ויחזור בכדי שיראה אבל הקדש המתאנה אינו יכול לבא לידי הפסד כשידע המחלל שאינה הקדש לא יוכל ליהנות עד שיוסיף על דמיו כדי שוייו וע"כ צריך להוסיף ולא יוכל לחזור דאפי' מתחייב להקדש בטעות מפסיד כדאמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קלג: ושם ד"ה ולא) לא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כ"ש כאן שיתחייב להוסיף אע"פ שטעה והיה סבור שיתחלל בכך כל ההקדש ולא יצטרך להוסיף כי מ"מ נתרצה לשוה בשוה ולא נתכוון מסתמא לאנות ההקדש ואינו יכול לחזור ולכך אין שניהם חוזרים: והאמר רבי יונה אהקדשות - ביטול מקח יש להם ולא היה יכול לתרץ דביטול מקח יש להם מדרבנן דאם כן מאי איכא בין אונאה דהקדש לביטול מקח דבאונאה נמי צריך להוסיף דמים מדרבנן מדפריך אי באונאה בהא לימא ר"ל דבר תורה אבל לרבי יוחנן דאמר מדבריהם אתי ליה שפיר ולעיל נמי אמר יד הקדש על העליונה אפילו באונאה ועוד אי ביטול מקח דקאמר ר' יונה מדבריהם א"כ נצטרך לומר דלמ"ד אין להם ביטול מקח היינו אפילו מדרבנן א"צ להשלים דמים ובהדיא קתני דצריך לעשות לו דמים ולעיל יד הקדש על העליונה: ומר סבר אפי' לכתחילה - תימה דבפ' המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) אומר כי אמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר ובפ"ק דסנהדרין (דף יד:) אמר דבשומת הקדש בעינן ט' וכהן ולעולם הבעלים קודמין שמוסיפין חומש אלמא מחזירין אחר ריוח הקדש וי"ל דה"פ שחללו אין שנתכוון לחללו פחות מדמיו שדבר זה אסור לעשות ואין צריך להשלים אלא מדרבנן אבל לכתחילה שעשה דבר שמותר שנתכוון לחללו שוה בשוה וטעה ונמצא שהקדש שוה יותר ישלים מן התורה ומר סבר אפילו לכתחילה לא ישלים אלא מדרבנן אף על פי שנתכוון שוה בשוה אבל במזיד לכ"ע אסור לאנות ההקדש: