בבא מציעאעג:
טוען את הדף…
רַב מָרִי בַּר רָחֵל מַשְׁכֵּן לֵיהּ הָהוּא גּוֹי בֵּיתָא. הֲדַר זַבְּנֵהּ לְרָבָא. נְטַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, שְׁקַל אֲגַר בֵּיתָא אַמְטִי לֵיהּ לְרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: הַאי דְּלָא אַמְטַאי לְמָר אֲגַר בֵּיתָא עַד הָאִידָּנָא, דִּסְתַם מַשְׁכַּנְתָּא שַׁתָּא, אִי בָּעֵי גּוֹי לְסַלֹּקֵי לָא הֲוָה מָצֵי מְסַלֵּק לִי, הַשְׁתָּא לִשְׁקוֹל מָר אֲגַר בֵּיתָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה יָדַעְנָא דַּהֲוָה מְמוּשְׁכַּן לֵיהּ לְמָר, לָא הֲוָה זָבֵינְנָא לֵיהּ. הַשְׁתָּא כְּדִינֵיהֶם עָבֵידְנָא לָךְ, כׇּל אֵימַת דְּלָא מְסַלְּקִי בְּזוּזֵי לָא שָׁקֵיל אֲגַר בֵּיתָא. אֲנָא נָמֵי לָא שָׁקֵילְנָא מִינָּךְ אֲגַר בֵּיתָא עַד דִּמְסַלֵּקְנָא לָךְ בְּזוּזֵי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִבַּרְנִישׁ לְרַב אָשֵׁי: חֲזִי מָר רַבָּנַן דְּקָא אָכְלִי רִבִּיתָא, דְּיָהֲבִי זוּזֵי אַחַמְרָא בְּתִשְׁרִי וּמְבַחֲרִי לֵהּ בְּטֵבֵת! אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ נָמֵי אַחַמְרָא קָא יָהֲבִי, אַחַלָּא לָא קָא יָהֲבִי – מֵעִיקָּרָא דְּחַמְרָא חַמְרָא, דְּחַלָּא חַלָּא, הָהִיא שַׁעְתָּא הוּא דְּקָמְבַחֲרִי. רָבִינָא הֲוָה יָהֵיב זוּזֵי לִבְנֵי אַקְרָא דְּשַׁנְווֹתָא וְשָׁפְכִי לֵיהּ טְפֵי כּוּפִיתָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: מִי שְׁרֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַחוֹלֵי הוּא דְּקָא מָחֲלִי גַּבָּךְ. אֲמַר לֵיהּ: הָא אַרְעָא לָאו דִּידְהוּ הִיא! אֲמַר לֵיהּ: אַרְעָא לְטַסְקָא מְשַׁעְבְּדָא. וּמַלְכָּא אָמַר: מַאן דְּיָהֵיב טַסְקָא – לֵיכוֹל אַרְעָא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: חֲזִי מָר הָנֵי רַבָּנַן דְּיָהֲבִי זוּזֵי אַכְּרָגָא דְּאִינָשֵׁי וּמְשַׁעְבְּדִי בְּהוּ טְפֵי! אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא אִיכּוֹ שְׁכֵיבִי לָא אֲמַרִי לְכוּ הָא מִילְּתָא. הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מוּהְרְקַיְיהוּ דְּהָנֵי בְּטֻפְסָא דְמַלְכָּא מַנַּח, וּמַלְכָּא אָמַר: מַאן דְּלָא יָהֵיב כְּרָגָא לִשְׁתַּעְבַּיד לְמַאן דְּיָהֵיב כְּרָגָא! רַב סְעוּרָם אֲחוּהּ דְּרָבָא הֲוָה תָּקֵיף אִינָשֵׁי דְּלָא מְעַלּוּ וּמְעַיֵּיל לְהוּ בְּגוּהַרְקָא דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: שַׁפִּיר קָא עָבְדַתְּ, דִּתְנֵינָא: רְאִית[וֹ] שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, מִנַּיִן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם״. יָכוֹל אֲפִילּוּ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו וְגוֹ׳״. אָמַר רַב חָמָא: הַאי מַאן דְּיָהֵיב זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ לְמִיזְבַּן לֵיהּ חַמְרָא וּפְשַׁע וְלָא זְבַין לֵיהּ – מְשַׁלֵּם לֵיהּ כִּדְקָא אָזֵיל אַפַּרְווֹתָא דְזוּלְשְׁפָט. אָמַר אַמֵּימָר אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, אָמַר: כִּי קָאָמַר רַב חָמָא, הָנֵי מִילֵּי בְּ״יַיִן״ סְתָם, אֲבָל בְּ״יַיִן זֶה״ – לָא, מִי יֵימַר דִּמְזַבְּנִי לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ? רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ ״יַיִן״ סְתָם נָמֵי לָא, מַאי טַעְמָא – אַסְמַכְתָּא הִיא, וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא. וּלְרַב אָשֵׁי מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: ״אִם אוֹבֵיר וְלָא אֶעֱבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא״, הָתָם בְּיָדוֹ,רב מרי בר רחל - בת שמואל הוה ונשבית ונשאה נכרי ונתגייר ושמיה איסור גיורא ורב מרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ומחמת כבודו תלאוהו על שם אמו: הדר - נכרי וזבנה לרבא: נטר שתא - המתין רב מרי שנה שלימה: שקל אגר ביתא - משנה הבאה ואמטי ליה לרבא: הא דלא אמטאי - הבאתי: לא שקילנא אגר ביתא - עד שאכוף את הנכרי לשלם לך מעותיך ואין זו רבית דהא רבא לא מיחייב מידי אלא נכרי: ומבחרי ליה בטבת - נוטלין יין טוב ואי הוו שקלי ליה מתשרי. דלמא הוי מחמיץ ואשתכח דמשום דאקדימו מעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קיבל עליו המוכר אחריות ולא דמי לההוא דלעיל (בבא מציעא דף עב:) דיש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ: מעיקרא - משעה שלקחו: דחמרא חמרא דחלא חלא - קלקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר ויין המקולקל לא לקח הימנו: לבני אקרא דשנוותא - שנוותא שם הנהר אקרא קונטריא"ה בלע"ז יושבים על שפת אותו נהר ויהיב להו רבינא זוזי לפני הבציר לתת לו היין בשעת הבציר כשער היוצא: ושפכי ליה טפי כופיתא - מדעתם שלא בתנאי: אחולי קמחלי גבך - הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נותנים לך ואין מזכירים לומר בשכר מעותיך שהיו בטילות אצלנו מתנה בעלמא היא: והא ארעא לאו דידהו היא - אלא שהיו עשירים ורואין בני אדם שהניחו שדותיהם וברחו ואין נותנים מס הקרקע למלך והם נוטלים השדות והכרמים ופורעין מס למלך ושמא היין שאני לוקח מהם גזל הוא בידי דקרקע אינה נגזלת והרי היא של בעלים ופירות גזל: טסקא - מס של קרקע: כרגא - כסף גולגלתא שהיו כל היהודים כל אחד נותן כסף גולגלתו למלך: מוהרקייהו - חותם עבדות שלהם: בטפסא - בארגז של מלך מונח והרי כולם עבדים לו דדינא דמלכותא דינא: תקיף - כופה: גוהרקא - עגלה מוכנת למרכבת אדם ובלשון אשכנז רייטווג"ן: בהם תעבודו ובאחיכם - נמי תעבודו: למיזבן ליה חמרא - לקנות לו יין בזמן הבציר ומשלם לו יין לפי דמים קלים שקונין אותו: אפרוותא דזולשפט - שם המקום שהיין נלקח ונמכר לשם לרוב הלוקחין יין בימות הבציר: אסמכתא היא - אפילו הבטיחו ואמר אם איני קונה לך. אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו: אם אוביר לך ולא אעביד - גבי מקבל שדה מחבירו למחצה והובירה שלא חרשה ולא זרעה. שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו שכך כתב לו מתחילה אם אוביר כו' בפרק המקבל (לקמן בבא מציעא דף קד.) אלמא כיון דאפסדיה בהכי ולא סמך לאו אסמכתא היא שאינו מקבל עליו אלא כדי הפסד שהפסידו:רב מרי בר רחל - בימי רבא היה כדמשמע הכא ובפרק מי שמת (ב"ב דף קמט. ושם ד"ה רב) ובפרק החולץ (יבמות דף מה: ושם ד"ה רבא) לא גרס רב אכשריה לרב מרי בר רחל אלא רבא והיה בנו של איסור גיורא ועוד מצינו אחר בנו של רבה כדאמרי' במי שהחשיך (שבת דף קנד. ושם ד"ה ואמרי) רבה אבוה דרב מרי בר רחל: נטר שתא שקל אגר ביתא - פי' בקונטרס אגר שנה הבאה ותימה למה לא המתין עד סוף השנה דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ושמא היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חדש וכן משמע במתניתין לעיל (בבא מציעא דף סה.) גבי מרבים על השכר אי נמי נטר שתא היינו (שכירות של) שנה שניה ומיהו קשה למה לא ניכה לו מחובו ושמא בטוח היה מן הנכרי שיפרע לו או להראות שהוא נותן לו שכר שלא יהיה נראה כיושב בשכר הלואה וא"ת מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי להוציא מיד רבא כדאמרינן לעיל (בבא מציעא דף סח.) מאי משכנתא דשכונא גביה והא דאמרינן לקמן (בבא מציעא דף קח:) דזבן מן הנכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו משום דמצי אמר ליה אריא אברחי ממצרך אבל הכא רב מרי שלא היה לו בית אצל בית הנכרי לא שייך האי טעמא ואדרבה הפסיד שכל זמן שלא קנאו רבא היה דר בו רב מרי בשביל רבית וי"ל דרב מרי לא היה רוצה לקנותו: דסתם משכנתא שתא - ולא הוה מצי נכרי לסלוקי וחשוב כמכר אצלו כל אותה שנה כמו לעיל (בבא מציעא דף סז:) באתרא דלא מסלקי והשתא נישקול מר אגר ביתא דחשיב כאילו הוה הבית ממושכן לו מרבא שאם היה בא רבא להחזיק בבית היה מונעו רב מרי אם היה רוצה עד שיפרע לו מעותיו הלכך הוה חשיב רבא כלוה ואסור רב מרי לדור בו בחנם ורבא השיבו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה: השתא נישקול מר אגר ביתא - משמע דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים וכן משמע בפרק האומר משקלי (ערכין דף כא. ושם ד"ה ה"ק) דאם הקדיש המשכיר את הבית אין השוכר רשאי לדור בו יותר ואם דר בו מעל וקשה דאמרי' בפרק אע"פ (כתובות דף נט: ושם ד"ה שדה) ובפרק בתרא דנדרים (דף פו.) בית שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תיקדוש קדשה משמע שכל זמן שהיא ממושכנת אינו יכול להקדיש וי"ל דמה שיתר על החוב יכול להקדיש ולמכור אבל גובה תחילה חובו ומה שאין יכול לדור בו לפי שהקדש מעורב בו וימכור הבית ויקח זה שכר שנתן: ושפכי ליה טפי - אין זה רבית מאוחרת שלא היו מזכירים שנותנין בשביל מעותיו שהיו בטלין אצלם כדפירש בקונטרס ולא דמי להלוהו ודר בחצירו שצריך להעלות לו שכר (לעיל בבא מציעא דף סד:) אע"פ שאינו אומר שיהא דר בשביל בטול מעותיו דשאני התם שעדיין חייב לו: משתעבדי בהו טפי - אית ספרים דלא גרסי טפי שלבסוף היו מחזירים להם מעות הכרגא שנותנין בעבורם וכל מה שהיו משעבדין בהן היה בשכר הלואה: אפרוותא דזולשפט - הכא משמע שהיה שם מקום הזול ובהמוכר פירות (ב"ב דף צח.) משמע שהיו מוליכין שם היינות כדי למוכרן ביוקר וי"ל שהיתה עומדת בין מדינה שהיה שם יין לרוב ובין מדינה שלא היה נמצא שם יין והיו מביאים שם ממקום הזול ובאים ממקום היוקר שם לקנות: התם בידו הכא לאו בידו - תימה במאי הוי טפי בידו התם מהכא דאי מיירי התם שיש בידו תבואה לזרוע הכא נמי אם יש לו יין הוי בידו ואי חשיב התם משום דיש בידו לקנות הכא נמי בידו לקנות ויש לומר דהכא אין בידו כשער הזול דשער הזול דזולשפט לא משיך כולי האי דשמא כשיבא לקנות לא ימצא באותו שער אבל באם אוביר בידו לקנות חטין שאם לא ימצא בזול יקנה ביוקר: