בבא מציעאעה:
טוען את הדף…
כׇּל יְמֵי גְּרִיד – אֶחָד. כׇּל יְמֵי רְבִיעָה – אַחַת. לֹא יֹאמַר לוֹ: חֲרוֹשׁ עִמִּי בִּגְרִיד וַאֲנִי אֶחְרוֹשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מוּקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאוּחֶרֶת. כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי – זוֹ הִיא רִבִּית מוּקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחְזִיר לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל מְעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְּטֵילוֹת אֶצְלִי – זוֹ הִיא רִבִּית מְאוּחֶרֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ ״דַּע כִּי בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״. וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם ״לֹא תִתֵּן״, וּמִשּׁוּם ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״, וּמִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה׳״. גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְאֵינוֹ רָגִיל לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״ – אֲפִילּוּ דִּיבּוּר אָסוּר. וְאֵלּוּ עוֹבְרִין, אָמַר אַבָּיֵי: מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכוּלָּן. לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״. ״וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ״, ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. עָרֵב וְהָעֵדִים אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַלְוֵי רִבִּית יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּרְוִיחִים – מַפְסִידִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּשִׂימִים מֹשֶׁה רַבֵּינוּ חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְאוֹמְרִין: אִילּוּ הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁיִּהְיֶה רֶיוַח בַּדָּבָר לֹא הָיָה כּוֹתְבוֹ. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, שֶׁאָסוּר לַעֲבוֹר לְפָנָיו – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה״. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כְּאִילּוּ דָּנוֹ בִּשְׁנֵי דִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדּוֹבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק״. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: קָא מְקַיֵּים רָבִינָא כֹּל מָה דַּאֲמוּר רַבָּנַן. שְׁלַח לֵיהּ בַּהֲדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא: לִישַׁדַּר לִי מָר עַשְׂרָה זוּזֵי דְּאִתְרְמִי לִי קַטִּינָא דְּאַרְעָא לְמִזְבַּן. שְׁלַח לֵיהּ: נַיְתֵי מָר סָהֲדֵי וְנִכְתֹּב כְּתָבָא. שְׁלַח לֵיהּ: אֲפִילּוּ אֲנָא נָמֵי? שְׁלַח לֵיהּ: כׇּל שֶׁכֵּן מָר דִּטְרִיד בְּגִירְסֵיהּ מִשְׁתְּלֵי וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה צוֹעֲקִין וְאֵינָן נַעֲנִין, וְאֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, וְהַקּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו. קוֹנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ מַאי הִיא? אִיכָּא דְאָמְרִי: תּוֹלֶה נְכָסָיו בְּגוֹי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו בְּחַיָּיו. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהָא מָתָא וְלָא אָזֵיל לְמָתָא אַחֲרִיתִי. הֲדַרַן עֲלָךְ אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין וְהִטְעוּ זֶה אֶת זֶה – אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. שָׂכַר אֶת הַחַמָּר וְאֶת הַקַּדָּר לְהָבִיא פְּרִיָיפָרִין וַחֲלִילִים לַכַּלָּה אוֹ לַמֵּת, וּפוֹעֲלִין לְהַעֲלוֹת פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, וְכׇל דָּבָר שֶׁאָבֵד וְחָזְרוּ בָּהֶן, מָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם – שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן. הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין וְחָזְרוּ בָּהֶן – יָדָם עַל הַתַּחְתּוֹנָה.כל ימי גריד אחד - הם ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו אלא מותר לומר לו עדור עמי היום הזה של גריד ואעדור עמך ביום פלוני של גריד: גריד - לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין: וכל ימי רביעה - חשובין כאחד: אבל לא יאמר לו חרוש עמי ואני אחרוש עמך ברביעה - שימי רביעה קשין למלאכה בשדות: על לא תתן לו - את כספך לא תתן לו בנשך עוברין על בל תתן ועל לא תקח כו'. כל חד וחד מאי דשייך ביה כדמפרש בגמרא: גמ' מלוה עובר בכולן - בכל הני דחשיב במתני' דהוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פירעון והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי ונותן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה: מפסידין - כדאמר בפירקין (דף עא.): מתמוטטין לעולם: משה חכם - לישנא מעליא נקט: לא תהיה לו כנושה - לא תראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש: לראשנו - לשון נושה כדמתרגמינן כרשיא הרי אנו באים באש ובמים: עובר משום לפני עור - שעולה על רוחו של לוה לכפור: קללה - כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרין שהוא דובר על צדיק עתק: ומשתלי - ישכח הלואתי ואגרום קללה לעצמי: צועקין - בב"ד של מטה: ואינן נענין - שהרי הם גרמו לעצמן: קונה אדון לעצמו - מפרש לקמן: תולה מעותיו בנכרי - אומר מעות שאני משתמש בהן של פלוני נכרי הם שלא להשביע עצמו ופעמים שהנכרי שומע ומעמיד עדים ותובעו בדיניהם: מתני' השוכר את האומנין והטעו זה את זה - מפרש בגמרא: שכר את החמר או את הקדר להביא פרייפרין וחלילין - קדר. בעל קרון: פרייפרין - עצים משופים ונאים לעשות לו אפריון: חלילין לכלה - לשמח חתן וכלה: או למת - לקונן: משרה - רויי"ש מים ששורין בהן קנבוס ופשתן כשהן בגבעולין: מקום שאין אדם - שאינו מוצא פועלין לשכור והפשתן אבד והוא סמך עליהן: שוכר עליהם - בני אדם ביוקר ועליהם לשלם: או מטען - מפרש בגמרא: השוכר את האומנין - לעשות מלאכה בקבלנות בכך וכך: וחזרו בהן - לאחר שעשו מקצת: ידם על התחתונה - אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאלו על העתיד לעשות מעכב משכר ממה שעשו כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמר מלאכתו בשכר שפסק עם אלו ואם הוזלו פועלים וימצא שיגמרנה בפחות. ישום להם מה שעשו ויתן להם מה שפסק עשו חציה. יתן להם חצי שכרן ואין יכולים לומר לו הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך ותן לנו כל שכרינו חוץ ממה שנטלו אלו:ערב ועדים אין עוברין אלא משום בל תשימון - זימנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים אבל לא תשימון פסיקא ליה אבל לפני עור זימנין דלא עברי כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי כי היכי דמושיט כוס של יין לנזיר לא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי נהרא שלא היה שותהו אם לא היה זה (ע"ז דף ו.): מתני' השוכר את האומנין - משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות אבל בפרקין דבתר הכי (דף פג.) נקט פועלים משום דפועלים לא משמע אלא שכירי יום דבהכי מיירי כדאמר התם בזמן שאמר להשכים ולהעריב ורב נמי דקאמר (לקמן בבא מציעא עז.) פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום דוקא בשכיר יום איירי ולא בקבלן כדמוכח בשמעתין ולכך נקט פועל ולא אומן וא"ת דתניא לקמן בשמעתין (שם) השוכר את הפועל ובחצי היום שמע שמת לו מת או אחזתו חמה אם שכיר הוא כו' ואם קבלן הוא כו' כיון דברייתא מיירי בין בשכיר בין בקבלן אמאי נקט פועל ה"ל למינקט אומן דמשמע תרוייהו וי"ל דה"ק אם שכיר הוא כדאמר השוכר את הפועל נותן לו שכרו ואם קבלן הוא כך דינו ומשום דבעי למתני ובחצי היום וחצי היום לא שייך למתני אלא אשכיר יום: את הקרר - בשני רישין והוא בעל קרון ולספרים דגרסי קדר י"ל דלהכי נקט קדר לפי שקדרים רגילין להיות להם קרונות: פרייפרין - דבר האבוד חשיב לה שעתה זמנו הוא לעשות: השוכר את האומנין וחזרו בהם ידם על התחתונה - שאם קבלו קמה לקצור בשני סלעים וקצרו חציה והוקרו ושוה מה שעתיד לעשות סלע וחצי וחזרו פועלים לא יתן להם רק חצי סלע לפי שיצטרך לתת סלע וחצי לקצור חציה השני והיינו כר' דוסא ואם בעה"ב חוזר בו ידו על התחתונה פירש בקונטרס אם הוזלו פועלין ואין שוה החצי אלא שקל וחזר בו בעה"ב יתן להם סלע וחצי לפי שבחצי הסלע ימצא שיגמרו קצירו ולא רצה לפרש דידו על התחתונה כשהוקרו פועלין ויתן להם סלע וחצי על חצי שעשו כמו ששוה עכשיו שאין זה סברא כי למה יתן להם בעה"ב יותר ממה שהתנה עמהם כיון שאין מפסידין בחזרת בעה"ב ואדרבה יותר מרויחים שעתה ימצאו שיתנו להם סלע וחצי לקצור חצי קמה והוא לא היה נותן להם כ"א סלע וא"ת דאמר לקמן (בבא מציעא דף עז.) אמר מר או יגמרו מלאכתם ויטלו ב' סלעים פשיטא לא צריכא דזל עבידתא ואימר בעה"ב ופייסוהו פועלים והשתא למה חוזר בעה"ב בזה בשביל שהוזל המלאכה מה מרויח בחזרה הלא צריך ליתן להם סלע וחצי על מה שעשו ופועלים נמי למה פייסו כיון שאין מפסידים כלום וי"ל דבעה"ב חוזר מחמת שנאה שהיתה קטטה ביניהם ופועלים פייסו שלא יצטרכו לחפש ולמצוא מקום להשתכר: