בבא מציעאקב:
טוען את הדף…
וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ: יַחְלוֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר. גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם אָמַר לוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָׁנָה מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ – יַחְלוֹקוּ. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּצִיפּוֹרִי בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵירוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָׁנָה מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ: יַחְלוֹקוּ אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר. אָמַר רַב: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה יָהֵיבְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ לְמַשְׂכִּיר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? ״תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן״! הָא אָמַר רַב חֲדָא זִימְנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: ״אִסְתֵּירָא מְאָה מָעֵי״ – מְאָה מָעֵי. ״מְאָה מָעֵי אִסְתֵּירָא״ – אִסְתֵּירָא. אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ, קָמַשְׁמַע לַן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּבָא בְּאֶמְצַע חֹדֶשׁ עָסְקִינַן. אֲבָל בָּא בִּתְחִלַּת חֹדֶשׁ – כּוּלֵּיהּ לְמַשְׂכִּיר, בָּא בְּסוֹף חֹדֶשׁ – כּוּלֵּיהּ לְשׂוֹכֵר. מִי אָמַר שְׁמוּאֵל לָא אָמְרִינַן ״תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן״? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים אֲנִי מוֹכֵר לָךְ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אֲפִילּוּ בִּסְאָה אַחֲרוֹנָה! כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים, סְאָה בְּסֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לָךְ – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה. הָתָם טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּתָפֵיס, הָכָא נָמֵי קָא תָפֵיס. וְרַב נַחְמָן אָמַר: קַרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ קַיֶּימֶת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – ״תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן״, הַיְינוּ דְּרַב? אַף עַל גַּב דְּאָפֵיךְ מֵיפָךְ. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי יַנַּאי: שׂוֹכֵר אָמַר נָתַתִּי, וּמַשְׂכִּיר אָמַר לֹא נָטַלְתִּי – עַל מִי לְהָבִיא רְאָיָה? אֵימַת? אִי בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ – תְּנֵינָא, אִי לְאַחַר זְמַנּוֹ – תְּנֵינָא. דִּתְנַן: מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדָּה. לָא צְרִיכָא: בְּיוֹמָא דְּמִשְׁלַם זִמְנֵיהּ. מִי עֲבִיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּיוֹמָא דְּמִשְׁלַם זִמְנֵיהּ, אוֹ לָא? אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, תְּנֵיתוּהָ:גמ' מעשה לסתור - רישא תנא או כוליה דשוכר או כוליה דמשכיר ומייתי מעשה דיחלוקו: ואם אמר לו וכו' - דאיכא תרתי לישני לשנה ולחדשים: יחלוקו - דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון: אסתירא מאה מעי מאה מעי - אם אחד אומר לחבירו בכמה חפץ זה אמר לו אסתירא מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב לו: ואם אמר מאה מעי אסתירא - חייב לו אסתירא תפוס לשון אחרון: אי מהתם - הוה אמינא טעמא לאו משום דאית ליה תפוס לשון אחרון אלא דהאי כוליה לשון חד אלא פרושי קמפרש סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות וכי אמר מאה מעי אסתירא הכי א"ל מאה פרוטות רעות שאינן שוות אלא סלע אסתירא סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרינן בהחובל (ב"ק צ.) בהתוקע לחבירו משלם לו סלע והוא חצי דינר וחצי דינר צ"ו פרוטות שהפרוטה. אחד משמונה באיסר וחצי דינר שלש מעה כסף שהן ששה פונדיונין ופונדיון שני איסרין הרי י"ב איסרין לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות הרי צ"ו וכי אמר ליה אסתירא מאה מעי סלע שהוא יותר ארבע פרוטות קאמר ליה דסתם מעות פרוטות נינהו אי לא פירש מעות כסף ואי אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר שאין לך סלע כזה שאפילו סלע צורי אינו אלא כ"ד מעות: ושמואל אמר - מתני' דתני יחלוקו: בבא לבית דין באמצע החדש - ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה בחזקת בעליה: כולן למשכיר - העמד קרקע בחזקת בעליה: בסוף החדש כולו לשוכר - העמד ממון על חזקתו: יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה - ואע"פ שמשך אינה משיכה דכוליה חד מקח הוא ועד דמשך כוליה לא קני מידי: ראשון קנה - כיון דא"ל סאה בסלע כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח ומשיכת כל אחת קנאה: התם משום דתפיס הוא - ולעולם מספקא ליה לשמואל הלכך מכי תפיס אין בנו כח להוציא מידו העמד דבר על חזקתו: ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת - ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר: אע"ג דאפיך מיפך - ואמר ליה מעיקרא דינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר דטעמא לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספקא ליה וספיקא שדי ליה אתחילת החדש וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו: שוכר אומר נתתי - שכר שנה: בתוך זמנו - שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוא ביום אחרון של שנה: הכי גרסינן דתנן מת האב בתוך שלושים יום - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ובבכורות תני לה גבי בכור דכתיב ביה (במדבר י״ח:ט״ז) מבן חדש תפדה הלכך מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו וחייב הבן לפדות עצמו: ומת לאחר שלשים - סתמיה פדוי דפדאו האב בזמנו: עד שיאמרו - השכינים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מותו וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי אמר ליה לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו: לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמשלם זמניה - והוא אומר לו נתתיו בבקר:ובא מעשה לפני ר' יוסי כו' - תימה דלשמואל משמע דמספקא ליה לר' יוסי אי תפיס לשון ראשון או אחרון ובתמורה (דף כה: ושם) גבי תמורת עולה ושלמים א"ר יוסי דבריו קיימים והיינו תפוס לשון שניהם ובנזיר פ"ב (דף ט. ושם) ובזבחים (דף ל. ושם) ובפסחים (דף נג. ושם) ובמנחות (דף קג: ושם) אית ליה לרבי יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס וי"ל דהכא מספקא ליה שאי אפשר לומר דעת של שניהם שהרי סותרים זה את זה אבל בתמורה שאינם סותרים זה את זה א"ר יוסי תפוס לשון שניהם וההיא דנזיר דמפרש דבריו הריני נזיר מן הגרוגרות והרי עלי מנחה מן השעורים קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס: הוה אמינא פרושי קא מפרש - פי' בקונט' אסתירא מאה מעי מאה מעי לא משום תפוס לשון אחרון אלא משום דמפרש לשון אסתירא חשוב דשוה מאה מעי וקשה דתנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסה:) זוזים מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מאה אלמא כי פרושי מפרש אזלינן בתר פחות שבלשונות למימר דאינון סילעין תלתין גרועין דליכא למימר התם לא מפרש אע"ג דאמר אינון כיון שרחוקין כל כך זה מזה מאה מתלתין אלא מהדר קא הדר ביה דא"כ היה הולך הכל אחר התחתון כדתנן התם כתב למעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון ונראה לר"י לפרש דאי מהתם מההיא דאסתירא הוה אמינא הכא פרושי קמפרש והוי כולו לשוכר דהכי קאמר י"ב דינרים לשנה אף שתשלם לי דינר בכל חדש לא אמתין עד סוף שנה כמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף וכי האי גונא אמר פרק בית כור (בבא בתרא דף קה. ושם) גבי חלוקין עליו חביריו על בן ננס ואי הוה אמר הכא כולו למשכיר גרידא ה"א בההיא דאסתירא פרושי קמפרש וניזיל בתר פחות שבלשונות כי ההיא דגבי גט פשוט אף ע"ג דלא אמר דאינון מאה מעי כדקאמר התם אי נמי הוי אמינא האי דכולו למשכיר לאו משום תפוס לשון אחרון אלא מספקא ליה ומשום דקרקע בחזקת בעליה קיימת הוי למשכיר ואפי' אפיך מיפך כדאמר רב נחמן ורבינו שמואל פי' בפרק בית כור בע"א אי מהתם דמרחץ ה"א פרושי קמפרש שמסופק היה וקאמר י"ב דינרים לשנה אם היא פשוטה ודינר זהב לחדש אם היא מעוברת ולכך כולו למשכיר ולאו משום תפוס לשון אחרון והשתא לא הוי פרושי קא מפרש כההיא דהתם דלעיל דהתם הוי כדפי' ר"י ותו ההיא דמרחץ אין צריך לדחות משום דפרושי קמפרש דבלאו הכי איכא למידחי דטעמא הוי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו אפיך מיפך וכדפירש ר"י ניחא אלא דבפ' בית כור אינו מיושב לשון אי מההיא דמשמע דקאי אמרחץ והרבה יש כיוצא בזה בגמרא ולפירוש רבינו שמואל אינו מיושב בשמעתין אי מההיא ולפירוש הקונט' אינו מיושב שם אם לא תפס שם כפי' רבינו שמואל וכאן כפירוש הקונט' וי"ס דל"ג אי מההיא אלא גרס מהו דתימא ותו לא וניחא טפי: בחזקת שלא נפדה - וא"ת לאביי דאמר בפרק השותפים (ב"ב דף ה. ושם ד"ה ובא) עביד איניש דפרע בגו זמניה אמאי הוי בחזקת שלא נפדה וי"ל דהתם הוי טעמא כי היכי דלא לטרדן והא לא שייך בפדיון הבן שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה אבל קשה דא"כ היכי מייתי הכא מיניה ראיה לשוכר דשייך טעמא דלא לטרדן אלא יש לומר דלהכי הוי בחזקת שלא נפדה לפי שירא שימות הבן או יתעכלו המעות תוך שלשים דאין בנו פדוי כדאמר רבא בפרק יש בכור (בכורות דף מט. ושם) ושוכר נמי ירא להקדים השכר פן יפול הבית או יפול ביתו של משכיר עצמו ויוציאנו דאמר ליה לא עדיפת מנאי כדאמרינן לעיל (בבא מציעא דף קא:):