בבא מציעאנב.
טוען את הדף…
שְׁמוֹנָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, שְׁנֵי פּוּנְדְּיוֹנוֹת לְדִינָר. עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר? בִּכְרַכִּים – עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי, בִּכְפָרִים – עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. אִם הָיָה מַכִּירָהּ – אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה. גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: עַד כַּמָּה תְּהֵא הַסֶּלַע חֲסֵירָה וְיִהְיֶה בָּהּ אוֹנָאָה? אָמַר רַב פָּפָּא, לָא קַשְׁיָא: תַּנָּא דִּידַן קָא חָשֵׁיב מִמַּטָּה לְמַעְלָה, תַּנָּא בָּרָא קָא חָשֵׁיב מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע דִּפְלִיגִי, וּמַאי שְׁנָא בְּטַלִּית דְּלָא פְּלִיגִי? אָמַר רָבָא: מַאן תְּנָא טַלִּית – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אַבָּיֵי אָמַר: טַלִּית – עַד שְׁתוּת מָחֵיל אִינִישׁ. דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: עֲשִׁיק לְגַבָּיךְ וְשָׁוֵי לִכְרֵסָיךְ. סֶלַע, כֵּיוָן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ – לָא מָחֵיל. גּוּפָא: עַד כַּמָּה תְּהֵא הַסֶּלַע חֲסֵירָה וִיהֵא בָּהּ אוֹנָאָה? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה אִיסָּרוֹת, אִיסָּר לְדִינָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, פּוּנְדְּיוֹן לְדִינָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, שְׁנֵי פּוּנְדְיוֹנִים לְדִינָר. יָתֵר עַל כֵּן – מוֹכְרָהּ בְּשׇׁוְיָהּ. עַד כַּמָּה תִּיפָּחֵת וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ? בְּסֶלַע – עַד שֶׁקֶל. בְּדִינָר – עַד רוֹבַע. פָּחוֹת מִכֵּן אִיסָּר – אָסוּר לְהוֹצִיאָהּ. הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנָּה לֹא לַתַּגָּר וְלֹא לְחָרָם וְלֹא לְהָרָג, מִפְּנֵי שֶׁמְּרַמִּין בָּהּ אֶת אֲחֵרִים. אֶלָּא יִקֳּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ אוֹ בְּצַוַּאר בִּתּוֹ. אָמַר מָר: בְּסֶלַע עַד שֶׁקֶל, בְּדִינָר עַד רוֹבַע. מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע עַד שֶׁקֶל, וּמַאי שְׁנָא בְּדִינָר עַד רוֹבַע? אָמַר אַבָּיֵי: מַאי ״רוֹבַע״ דְּקָתָנֵי – נָמֵי רוֹבַע שֶׁקֶל. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָא תָּנֵי ״רוֹבַע״, וְלָא קָתָנֵי ״רְבִיעַ״. שְׁמַע מִינַּהּ. לְמָה לֵיהּ לְמִתְלְיֵיהּ לְדִינָר בְּשֶׁקֶל? מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאִיכָּא דִּינָר דְּאָתֵי מִשֶּׁקֶל. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי. דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: דִּינָר הַבָּא מִשֶּׁקֶל – מוּתָּר לְקַיְּימוֹ. דִּינָר הַבָּא מִסֶּלַע – אָסוּר לְקַיְּימוֹ. פָּחוֹת מִכֵּן אִיסָּר – אָסוּר לְהוֹצִיאָהּ. מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: פָּחֲתָה סֶלַע יוֹתֵר מִכְּדֵי אוֹנָאָה אִיסָּר – אָסוּר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי – אֲפִילּוּ מַשֶּׁהוּ נָמֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: פָּחֲתָה סֶלַע אִיסָּר לְדִינָר – אָסוּר, וּסְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר. תְּנַן הָתָם: סֶלַע שֶׁנִּפְסְלָה וְהִתְקִינָהּ שֶׁיְּהֵא שׁוֹקֵל בָּהּ מִשְׁקָלוֹת – טְמֵאָה. עַד כַּמָּה תִּיפָּחֵת וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ? (לַסֶּלַע) שְׁנֵי דִּינָרִים, פָּחוֹת מִכֵּן – יָקוֹץ. יָתֵר עַל כֵּן מַאי? אָמַר רַב הוּנָא: פָּחוֹת מִכֵּן – יָקוֹץ, יָתֵר עַל כֵּן – יָקוֹץ. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: פָּחוֹת מִכֵּן – יָקוֹץ, יָתֵר עַל כֵּן – יְקַיֵּים. מֵיתִיבִי:שמונה פונדיונות - שתות כשאר אונאה: בכרכים - שיש שם שולחני עד כדי שיראה לשולחני: בכפרים - שאין שם שולחני: עד ערבי שבתות - שבא להוציאה בערב שבת לסעודת שבת אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו: ואם היה - הנותן מכירה: אפילו לאחר י"ב חודש כו' - בגמרא פריך הא אמרת עד ערבי שבתות: ואין לו עליו אלא תרעומת - מפרש בגמרא: ונותנה - בחילול מעשר שני ובגמ' מפרש אם בשויה אם בסלע יפה לפי שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה: גמ' ורמינהי כמה תהא סלע חסירה ויהא בה אונאה - אלמא בהני שיעורי הויא אונאה ומתני' קתני ולא יהא אלמא בהני שיעורי לאו אונאה היא עד דאיכא טפי: אמר רב פפא - לעולם אימא לך בהני שיעורי הויא אונאה ולא יהא דמתני' לאו אשיעורא קאי אלא אפחות מכשיעור קאי: מלמטה למעלה קחשיב - וה"ק סלע הפוחתת והולכת עד כמה יכול להוציאה עד שתפחת שיעור כך וכך ומכיון שהגיעה לשיעור הזה יהא בה אונאה: ותנא ברא - דנקט ויש בה: מלמעלה למטה חשיב - סלע שפחתה כמה פחתה להיות בה אונאה מפרש כל פחיתה גדולה שבה כגון שבע איסרות או שש או חמש הויא אונאה עד ד' והיא בכלל אבל לתנא דידן אין ארבעה בכלל לא יהא ועל כרחך לא מיתוקמא אלא בהכי: ומאי שנא בטלית - סתם סחורה דתנן בהו לעיל (בבא מציעא דף מט:) שתות למקח: ר"ש היא - דגבי סלע אית ליה שתות: עשיק לגביך - הצריך לכסות גופך וגביך קנה ביוקר: ושוי לכריסך - למאכלך לא תקנה אלא בשווין: עשיק - לשון יוקר הוא וחבירו באיזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף עד.) באתרא דאמימר עשיק עפרא: כיון דלא סגי ליה - שאינו יוצא בהוצאה: יתר על כן מוכרה בשוויה - לקמיה מפרש לה יתירה על כן שלא פחתה כדי אונאה: מוכרה בשוויה - בסלע יפה: בסלע עד שקל - סלע הטבוע ופוחת והולך עד שקל מותר לקיימו שאין עשוי לרמות בו בני אדם למוכרו בסלע יפה לפי שפחת שלו ניכר אבל משפחת משקל לא יקיימנו לפי שבא לרמות ולמוכרו בתורת שקל שאין פחת שלו ניכר לגבי שקל מתוך שהוא רחב שבתחילה היה סלע אינו נראה חסר משקל שקל הוא מטבע של חצי סלע ודינר מטבע קטן שנים מהם יש בשקל: בדינר עד רובע - ואם היה דינר נפחת עד שעמד על רובע מותר לקיימו קס"ד רובע דינר קאמר ולקמיה פריך מאי שנא סלע דלא מצי לשהויי אלא עד חציו ודינר עד רובע משחסר ועמד על פחות מרובע לא יקיימנו דאתי לאפוקיה ברובע: פחות מכאן איסר אסור - לקמיה מפרש: לא ימכרנה - זו שאמרו אסור לקיימה לא התירו לו שימכרנה בדמיה לא לתגר: ולא לחרם - אדם אנס: ולא להרג - רוצח: שמרמין בה את אחרים - ומיראה יקבלוה מידם ביפה: רובע שקל - מטבע קטן של חצי דינר והוא הקרוי בגמרא סלע מדינה: למה ליה למתלייה לדינר בשקל - לימא בדינר עד חצי זוז: דאתי משקל - אם פיחת השקל עד חציו ונעשה דינר: מותר לקיימו - ולהוציאו בדינר: דינר הבא מסלע אסור לקיימו - אפי' להוציאו בדינר דמתוך שהוא בא ממטבע עבה ורחבה טועין בו לאמדו בשקל ואתי לקבולי בתורת שקל: מאי קאמר - הא ליכא למימר פחות מיכן דאם עמד סלע על פחות משקל או אם עמד דינר על פחות מרובע איסר אסור לקיימו דמאי איריא איסר אפילו משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא: יתר מכדי אונאתה - לר"מ כדאית ליה לרבי יהודה כדאית ליה: אסור להוציאה - ביפה: טמאה - מקבלת טומאה מעתה שהרי עשאה כלי: יקוץ - יחתכנה לשנים דאתי לאפוקה בשקל: יתר על כן יקיים - דלגבי סלע מנכרא פחיתתה ולא מחליפה בסלע:שני פונדיונים לדינר - והא דלא אמר מעה לדינר משום דרבי יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונים וא"ת תקשה לרב דאמר שתות מקח שנינו ולא שתות מעות דהכא לר' שמעון אם מכר סלע שוה כ' מעות בכ"ד הוי אונאה והיינו שוה ה' בו' דהוי לרב ביטול מקח ובגמ' מוקי מתני' דלעיל כר' שמעון ואפי' לשמואל דאמר שתות מעות שנינו תקשה דבשתות מקח מודה דהוי נמי אונאה וה"ק ב' פונדיונות לדינר הוי אונאה אבל ב' פונדיונות פחות פרוטה הוי מחילה אע"ג דאכתי הוי שתות מקח וי"ל דמיירי שמכר לו טלית שוה כ"ד מעות בסלע ונתן לו סלע שחסר ד' מעות דהיינו שתות מקח מיהו לעיל פי' טעם דמ"ד שתות מקח לפי שהאונאה והטעות תלוי בחפץ שצריך שומא ולא במעות והכא הטעות והאונאה הוי בסלע: תנא דידן קחשיב מלמטה למעלה - דאין אונאה עד ד' איסרין ולא עד בכלל דבד' איסרין יש אונאה דבגמרא אמרינן מאן תנא טלית ר"ש היא דאמר ח' פונדיונין הויין אונאה: ותנא ברא קחשיב מלמעלה למטה - אי גרסינן בברייתא עד כמה אתי שפיר דחשיב מלמעלה למטה וסבר עד ועד בכלל אבל אי לא גרסינן עד לא הוה צריך למימר דחשיב מלמעלה למטה אלא כמשמעו כמה יהא אונאה ד' איסרין ואגב דקאמר לתנא דידן מלמטה למעלה נקט לתנא ברא מלמעלה למטה: עשיק לגביך - וא"ת התינח נתאנה לוקח נתאנה מוכר מאי איכא למימר והתינח כסות פירות מאי איכא למימר וי"ל דלא פלוג רבנן ועי"ל דעיקר הטעם הוי סלע כיון דלא סגי לא מחיל: ולא קתני עד רביע - ואע"ג דרובע מצי למהוי נמי רובע דינר כדתנן בפ"ק דכריתות (דף ח.) בו ביום עמדו ברבעתיים והיינו רובע דינר כדפי' התם וכן אמרינן התם גר שנתגייר צריך שיפריש רובע לקינו מ"מ אי מיירי הכא ברובע דינר ה"ל למיתני רביע דלא נטעי ברובע שקל: אמר אביי פחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה - פרש"י ביפה וא"ת פשיטא ורבא נמי שהקשה אפילו משהו נמי היה לו להקשות אפי' כדי אונאה נמי וי"ל דמיירי אפי' בדעתו להחזיר האונאה אסור כיון דהמקח טעות הוא אבל כדי אונאה מותר להוציאה ביפה ובלבד שיחזיר האונאה אם יתבענו הלה קודם שיראה לשולחני ומותר כיון שהמקח מתקיים ופחות מכדי אונאה מוכרה ביפה אפילו אם אין דעתו להחזיר אונאה משום דהוי לאלתר מחילה רבא אמר פחתה איסר לדינר אסור להוציאה ביפה אם אין דעתו להחזיר משום דהוי אונאה כר"מ ועוד יש לפרש אמר אביי כו' אסור להוציאה אפילו בשויה וסבר כמ"ד בסמוך יתר על כן יקוץ אבל פחות מאיסר שרי דלהפסד מרובה חששו ולא להפסד מועט ורבא דקאמר אפי' משהו נמי לית ליה האי סברא ומצי נמי סבר רבא בין כמ"ד יקוץ בין כמ"ד יקיים: והתקינה - אם צריכה מעשה כמו חיתוך אתי שפיר דנקט התקינה דמידי דמחוסר מלאכה אין טמא במחשבה כדאמרינן במרובה (ב"ק דף סו:) ואי אינה צריכה חיתוך הוי התקינה לאו דוקא דכל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה: יתר על כן יקוץ - ולא ימכרנו לתגר מצי נמי קאי אפחתה יתר מכדי אונאתה וה"פ אפילו ע"מ לנוקבה לא ימכרנו לתגר ולחרס אבל לאחרים ימכור על מנת לנוקבה ולמ"ד יתר על כן יקיים לא ימכרנה לתגר לא קאי אלא אבסלע עד שקל דאמר פחתה יותר משקל אפילו פרוטה אסור לקיימה ואהא קאי לא ימכרנה לתגר כו':