בבא מציעא קא:

פרק ח׳ · השואל את הפרה

Bava Metzia 101b · Chapter 8: HaShoel et HaParah

בְּבַיִת – שׁוֹמְעִין לוֹ. בְּשָׂדֶה – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. בְּשָׂדֶה מַאי טַעְמָא – מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם כַּחְשָׁא דְאַרְעָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חוּצָה לָאָרֶץ. מַתְנִי׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג וְעַד הַפֶּסַח. בִּימוֹת הַחַמָּה, שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבַכְּרַכִּים, אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּבַחֲנוּיוֹת, אֶחָד עֲיָירוֹת וְאֶחָד כְּרַכִּים – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִים שָׁלֹשׁ שָׁנִים. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא יְמוֹת הַגְּשָׁמִים, דְּכִי אָגַר אִינִישׁ בֵּיתָא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אָגַר לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַגְּשָׁמִים, יְמוֹת הַחַמָּה נָמֵי, דְּכִי אָגַר אִינִישׁ בֵּיתָא לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַחַמָּה אָגַר! אֶלָּא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים הַיְינוּ טַעְמָא: דְּלָא שְׁכִיחַ בֵּיתָא לְמֵיגַר. אֵימָא סֵיפָא: בַּכְּרַכִּים, אֶחָד יְמוֹת הַחַמָּה וְאֶחָד יְמוֹת הַגְּשָׁמִים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאִילּוּ מְלוֹ לֵיהּ יוֹמֵי שְׂכִירוּת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מַפֵּיק לֵיהּ, וְאַמַּאי? הָא לָא שְׁכִיחַ בֵּיתָא לְמֵיגַר! אָמַר רַב יְהוּדָה, לְהוֹדִיעַ קָתָנֵי. וְהָכִי קָאָמַר: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ סְתָם – אֵין יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֵחַג וְעַד הַפֶּסַח, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵעִיקָּרָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ שְׁלֹשִׁים, וּכְשֶׁאָמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁמַּשְׂכִּיר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, כָּךְ שׂוֹכֵר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי אוֹדַעְתַּן, הֲוָה טָרַחְנָא וּמוֹתֵיבְנָא בֵּיהּ אִינִישׁ מְעַלְּיָא. אָמַר רַב אַסִּי: אִם נִכְנַס יוֹם אֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הֶחָג עַד הַפֶּסַח. וְהָא אֲנַן שְׁלֹשִׁים יוֹם קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: אִם נִכְנַס יוֹם אֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מֵהָנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הַחַג וְעַד הַפֶּסַח. אָמַר רַב הוּנָא: וְאִם בָּא לְרַבּוֹת בְּדָמֶיהָ מְרַבֶּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הַאי לִנְקְטֵיהּ בְּכוּבְסֵיהּ דְּלִשְׁבְּקֵיהּ לִגְלִימֵאּ?! לָא צְרִיכָא דְּאִיַּיקּוּר בָּתֵּי. פְּשִׁיטָא נְפַל לֵיהּ בֵּיתָא – אֲמַר לֵיהּ: לָא עֲדִיפַתְּ מִינַּאי. זַבְּנֵיהּ אוֹ אוֹרְתֵיהּ אוֹ יַהֲבֵיהּ בְּמַתָּנָה – אֲמַר לֵיהּ: לָא עֲדִיפַתְּ מִגַּבְרָא דַּאֲתֵית מִינֵּיהּ. כַּלְּלֵיהּ לִבְרֵיהּ, חָזֵינַן: אִי הֲוָה אֶפְשָׁר לְאוֹדוֹעֵיהּ – אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי, וְאִי לָא – אָמַר לֵיהּ: לָא עֲדִיפַתְּ מִינַּאי. הָהוּא גַּבְרָא דִּזְבַן אַרְבָּא דְחַמְרָא. לָא אַשְׁכַּח דּוּכְתָּא לְאוֹתוֹבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא: אִית לָךְ דּוּכְתָּא לְאוֹגוֹרַי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא. אֲזַל קַדְּשַׁהּ יְהַבָה לֵיהּ דּוּכְתָּא לְעַיֹּילֵיהּ. אֲזַל לְבֵיתֵיהּ כְּתַב לַהּ גִּיטָּא, שַׁדַּר לַהּ. אֲזַלָא אִיהִי, אֲגַרָא שָׁקוֹלָאֵי מִינֵּיהּ וּבֵיהּ, אַפֵּיקְתֵּיהּ וְאוֹתְבֵיהּ בִּשְׁבִילָא. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ גְּמוּלוֹ יָשׁוּב בְּרֹאשׁוֹ״. לָא מִיבַּעְיָא חָצֵר דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ חָצֵר דְּקָיְימָא לְאַגְרָא, אָמְרָה לֵיהּ: לְכוּלֵּי עָלְמָא נִיחָא לִי לְאוֹגוֹרֵי וְלָךְ לָא נִיחָא לִי, דְּדָמֵית עֲלַי כִּי אַרְיָא אָרְבָא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל נַחְתּוֹמִים וְשֶׁל צַבָּעִין שָׁלֹשׁ שָׁנִים. תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁהֶקֵּיפָן מְרוּבֶּה. מַתְנִי׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ, הַמַּשְׂכִּיר חַיָּיב בַּדֶּלֶת, בַּנֶּגֶר וּבַמַּנְעוּל, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁמַּעֲשֵׂה אוּמָּן. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אוּמָּן – הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ. הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבַד. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ, מַשְׂכִּיר חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת, לִפְתּוֹחַ לוֹ חַלּוֹנוֹת, לְחַזֵּק לוֹ תִּקְרָה, לִסְמוֹךְ לוֹ קוֹרָה. וְשׂוֹכֵר חַיָּיב לַעֲשׂוֹת לוֹ סוּלָּם, לַעֲשׂוֹת לוֹ מַעֲקֶה, לַעֲשׂוֹת לוֹ מַרְזֵב וּלְהָטִיחַ אֶת גַּגּוֹ. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מְזוּזָה עַל מִי? מְזוּזָה?! הָאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מְזוּזָה חוֹבַת הַדָּר הִיא. אֶלָּא: מְקוֹם מְזוּזָה עַל מִי? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ, דָּבָר שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה אוּמָּן – הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ, וְהַאי נָמֵי לָאו מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא, אֶפְשָׁר הוּא

בבית - היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות: בשדה - היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות ואמר נטיעותי אני נוטל: משום כחשא דארעא - שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה: איכא בינייהו חוצה לארץ - למ"ד משום כחשא דארעא. ממונא אפסדיה ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו: מתני' אינו יכול להוציאו וכו' - בגמרא מפרש לה לכולהו: ובכרכין - שהן מקום השווקים שהכל נמשכים שם לגור שם והבתים אין מצויין לשכור: ובחנויות - שחנווני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין ע"י פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינן יודעין אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י"ב חדש: חנות של נחתומין - מוכרי ככרות: ושל צבעים שלש שנים - ובגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך: גמ' מאי שנא ימות הגשמים וכו' - קס"ד האי בימות הגשמים לימי הגשמים קאמר שפירש לו השכר לי ביתך לימות הגשמים: בימות החמה נמי לכולהו ימות החמה אגר - דהא לימות החמה קאמר ליה: אלא בימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא - ובשוכר סתם קאמר ואשמועינן דהשוכר סתם שלא פירש זמן הוי שכירות שלשים יום הלכך בימות החמה דשכיח ביתא אם בא להוציאו לסוף שלשים מוציא ובימות הגשמים דלא שכיח ביתא אע"ג דלא אגרי אלא ל' יום אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח וחייב ליתן לו בכל חדש כשכר חדש הראשון: אימא סיפא ובכרכין הוי סתם שכירות י"ב חדש - ואי מלו ליה הנך י"ב חדש בימות הגשמים וכו': להודיע קתני - הנך שלשים ושנים עשר חדש דקתני במתניתין להודיע קאמר המשכיר בית לחבירו כלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכול להוציאו משום דלא שכיחי בתי אא"כ הודיעו בימות החמה שלשים יום שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו שלשים יום קודם החג וממילא שמעינן אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן ובכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון: אם בא - בעל הבית להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו אפילו לא הודיעו: האי נקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא - הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו כלומר כיון שמעלה על דמיו אין לך מוציא גדול מזה כובסיה על שם שתלויים כדאמרינן (שבת דף סז.) כמאן תלינן כובסי בדקלא תלאי של תמרים: דאייקור בתי - שהפסדו ניכר: נפל ליה ביתיה - למשכיר: אמר ליה - לשוכר: לא עדיפת מינאי - הואיל והגיע זמנו מוציאו וא"ל הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ: זבניה - לאחר האי משכיר או אורתיה או יהביה במתנה: אמר לו - שוכר לזה שקנאה: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה - מי שמכרה לך כשם שהוא לא היה יכול להוציאני אף אתה אין כחך יותר ממנו: כלליה לבריה - השיא את בנו וצריך לו לבית חתנות: מיניה וביה - מן היין עצמו: כי אריא ארבא - כאריה אורב: מתני' ובנגר - שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה: הזבל של בעל הבית - משכיר ובגמרא מפרש לה: היוצא מן התנור - אפר הוא נעשה זבל: גמ' לחזק לו תקרה - אם התליעו הנסרין: לסמוך לו קורה - אם נשברה אחת מהן: מרזב - כל גגותיהן טחין בטיט ומשופעין מן ארבע צדיהן וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנפלה אחת מהן הדיוט מחזירה: חובת הדר היא - דדרשינן מנחות (דף לד.) ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה: מקום מזוזה - העץ שהדלת שוקף עליו ואף הוא קרוי מזוזה ואם אבן הוא צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה:

בשדה אין שומעין לו - אע"ג דכבר אשמועינן לעיל ר' יוחנן גופיה דטעמא דברייתא דאם אמר אני נוטל זיתיי אין שומעין לו משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן למ"ד הכא משום כחשא דארעא דאפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו אבל לעיל דוקא בארץ ישראל אין שומעין לו משום דכחשא דארעא לא עשה בידים אלא ממילא ע"י שטיפת הנהר נעשה ולמאן דאמר הכא נמי משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן שלא תאמר אפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו משום כחשא דארעא: