בבא מציעאסב.
טוען את הדף…
״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״. אַהְדַּר לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּנֵיחֵי. וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִין שְׁנֵיהֶם – מֵתִים. וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ. מֵיתִיבִי: הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁל רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהֵן שֶׁל רִבִּית – אֵינָן חַיָּיבִין לְהַחְזִירָן. הָא אֲבִיהֶן חַיָּיב לְהַחְזִיר! בְּדִין הוּא דַּאֲבוּהוֹן נָמֵי לָא מִיחַיַּיב לְהַחְזִיר, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא: הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶם פָּרָה וְטַלִּית וְכׇל דָּבָר הַמְסוּיָּם חַיָּיבִין לְהַחְזִיר מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם, תָּנֵי נָמֵי רֵישָׁא בְּדִידְהוּ. וְהָנֵי, מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם מִי מִיחַיְּיבִי? קְרִי כָּאן: ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ. כִּדְאָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, הָכָא נָמֵי בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אִי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַאי בָּעֵי גַּבֵּיהּ? שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַחְזִיר עַד שֶׁמֵּת. מֵיתִיבִי: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחְזִירִין. גַּזְלָנִים מַאי ״אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ״ אִיכָּא? אִי גְּזוּל – גְּזוּל, אִי לָא גְּזוּל – גַּזְלָנִין קָרֵית לְהוּ?! אֶלָּא אֵימָא: גַּזְלָנִין, מַאי נִיהוּ? מַלְוֵי רִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחְזִירִין. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב פּוֹטְרִין אֶת הַמַּלְוֶה וְאֶת הֶעָרֵב, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קוּם עֲשֵׂה. מַאי קוּם עֲשֵׂה? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן לְהוּ קוּמוּ אַהֲדוּרוּ? מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לָאו בְּנֵי אַהְדּוֹרֵי נִינְהוּ! לָא, מַאי ״קוּם עֲשֵׂה״ – לִקְרוֹעַ שְׁטָרָא. מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי, וְהָא עֲבַדוּ אִיסּוּרַיְיהוּ. וְאִי לָאו כְּגָבוּי דָּמֵי, הָא לָא עֲבוּד וְלֹא כְּלוּם! לְעוֹלָם קָסָבַר שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת לָאו כְּגָבוּי דָּמֵי, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשׂוּמָא מִילְּתָא הִיא. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: וְאֵלּוּ עוֹבְרִים בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלּוֹוֶה, הֶעָרֵב וְהָעֵדִים. בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ עֲבוּד מַעֲשֶׂה, אֶלָּא עֵדִים מַאי עֲבוּד? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ דְּשׂוּמָא מִילְּתָא הִיא. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב סָפְרָא: כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם מוֹצִיאִים מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה. כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי סְאָה בִּסְאָה – דִּבְדִינֵיהֶם מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, וּבְדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה! אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אֲתָא לִידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וַהֲרֵי מַשְׁכַּנְתָּא בְּלָא נַכְיְיתָא – דִּבְדִינֵיהֶם מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶהוחי אחיך עמך - רישיה דקרא ברבית קאי אל תקח מאתו וגו': אם ישתו שניהם ימותו - בצמא שאין מספיק לשניהם: ואם ישתה האחד מגיע לישוב - וימצא מים: עמך - חייך קודמין: אינהו הוא דאין חייבין להחזיר - כדתרצה רבה בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיב.) וחי אחיך עמך לדידיה הוא דאזהריה רחמנא אהדר ליה דניחי בהדך דסיפיה דקרא ארישיה קאי אל תקח ואם לקחת החזר אבל לבריה לא אזהר: בדין הוא כו' - כרבי יוחנן דהאי וחי אחיך לכדר"ע: המסוים - שניכר שהוא גזל ואביהם נזכר בה לקלון: דר' פנחס - בסוף חומר בקודש (חגיגה דף כו.): גזלנין קרית להו - בתמיה: פוטרין את המלוה ואת הערב - מן לא תעשה ומלקות: מפני שיש בהן קום עשה - והוה ליה לאו הניתק לעשה: קומו אהדורו - מה שגביתם וזהו נתקו לעשה כדאמרינן אל תקח ואם לקחת החזר וחי אחיך: לאו בני אהדורי נינהו - וחי אחיך לכדר"ע: לא - לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה מן המלקות דאין כאן ניתק לעשה והאי דתני פטורין בשלא גבו דהתם לא הואי אלא שומא בעלמא ששמו עליו נשך על ידי תנאי ואתו רבי נחמיה ור' אלעזר למימר דלא תשימון עליו נשך דקאמר רחמנא לאו אשומא גרידתא קפיד אלא אשומא הבא לידי גיבוי וכל כמה שלא גבו איכא קום עשה לקרועי שטרא והשתא קפריך ואזיל לפרושי שינויא מאי קסבר כו': כגבוי דמי - שהרי שיעבד לו קרקעותיו על הקרן ועל הרבית: עבדו לאיסורייהו - וקריעתו הויא השבתו ואם גבו נמי הוו מיחייבי ליה לאהדורי: לא עבד כלום - ומאן פליג עלייהו: לעולם לאו כגבוי דמי - ואשומא גרידתא מחייב ליה תנא קמא: דתנן כו' - ואי אמרת לא מחייבי עד דגבו בשלמא כולהו עבדי מעשה בגבייתו מלוה גובה מן הערב והערב מן הלוה הלוה נתן ביד המלוה ועבר בלא תשיך (דברים כג) אלא עדים מאי עבוד: אלא לאו משום שומא - הלכך מלוה וערב נמי מתחילתן חייבין משום שומא: בדיניהם - של אומות שלא נאסר להם רבית: מוציאין מן הלוה למלוה - אם אין לו משכון ע"י תנאי שביניהם כגון רבית קצוצה: בדינינו - אם גבה מחזירין לו כר' אלעזר ולקמיה פריך ליה מאבק רבית דבדיניהם מוציאין ובדינינו אין מחזירין: כל שבדיניהם אין מוציאין - מפרש לקמן: ובדינינו אין מחזירין - את העודף ביוקר שהוקירו החטים בשעת תשלומין דהא אבק רבית הוא: אינהו בתורת פקדון אתו לידיה - אינהו כי מגבו סאה בסאה מן הלוה למלוה לאו בתורת רבית קא מגבו ליה אלא בתורת פקדון הוא בעיניהם דהא סאה מסר לו בידו וכי אמר רב ספרא למילתיה הכי אמרה כל שבדיניהם מוציאין בתורת רבית בדינינו מחזירין: משכנתא בלא נכייתא - מלוה מעות על הכרם ואוכל את הפירות ואינו פוסק לנכות לו מן החוב כלום בשביל אכילתו ואוכל בתורת רבית: דבדיניהם מוציאין - אם אכל הלוה הפירות משמשכנה:אי עשה תשובה מאי בעי גביה - למ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין פריך שפיר דהיה לו להחזיר ואפילו למאן דאמר אינה יוצאה מ"מ הוה לו להחזיר משום לעז ובושת וכיון דלא חשש גם בניו אין להם לחוש לכבודו: גזלן מאי אע"פ שגבו איכא - וא"ת דאף על פי שגבו משום מלוה ברבית נקטי' וי"ל דא"כ גזלנין למאי תננהו פשיטא דמחזיר להכי איצטריך ליה לשנויי הגזלנין מאי ניהו מלוי ברבית: תנאי היא - וא"ת דבהגוזל (ב"ק דף צד:) משני דמחזירין לצאת ידי שמים ואמאי לא משני נמי הכא הכי והתם נמי אמאי לא משני תנאי היא כדמשני הכא וי"ל דהכא קאמר אליבא דר' יוחנן ולדידיה דאמר אינה יוצאה בדיינין אף לצאת ידי שמים אינו צריך להחזיר ולכך לא מצי לשנויי הכא אלא תנאי היא וסוגיא דהתם אתי כההוא תנא דאית ליה יוצאה בדיינין דפריך אההיא ברייתא דסברה דמן התורה מחזירין אלא משום מעשה שהיה תקנו דאין מחזירין ופריך מהך ברייתא דהויא לאחר התקנה ותנאי דהכא נחלקו אם יוצאה בדיינין מן התורה ודלא כפי' ריב"ן דפירש לעיל למורא ניתן שיש לו להחזיר מיראת שמים ולא להשבון על פי בית דין: לא מאי קום עשה לקרועי שטרא - פרש"י וכולהו סבירא להו כוותיה דר' יוחנן דאי גבו אין מחזירין דתו ליכא קום עשה לאהדורי רבית ופלוגתייהו בלא גבו וקשה דמעיקרא פריך אדר' יוחנן ומשני תנאי היא ופלוגתייהו ברבי יוחנן ודחי דכולהו סבירא להו כוותיה כל שכן דאמר ליה שפיר טפי וי"ל דמעיקרא ודאי סבר דפליגי בלאו דואל תקח מאתו נשך ופליגי ברבי יוחנן ורבי אלעזר ומסיק דכולהו אית להו דר' אלעזר ולא לקי אלאו דאל תקח משום דניתק לעשה הוא בהשבה אבל פליגי בלאו דלא תשימון והיכא דלא גבה עדיין הרבית דת"ק סבר מיד כשנכתב השטר נגמרה השומא והוי כאילו גבה כבר ואין עוד תקנה לתקן הלאו דלא תשימון ור' נחמיה ורבי אלעזר [ב"י] סברי לאו דשומא מתלא תלי וקאי שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור והמקשה לא הבין יפה טעמו ופריך אי כגבוי דמי כו' ואי לאו כגבוי דמי אמאי חייב לרבנן ומשני לאו כגבוי דמי וטעמייהו דרבנן דסברי משעת כתיבה נגמרה השומא וא"ת והיכי ס"ד מעיקרא דפליגי באל תקח הא אמרינן לקמן (בבא מציעא דף עה:) דערב אינו עובר אלא משום לא תשימון בלבד וי"ל דהיינו כשהערב לא קבל רבית מן הלוה אבל הכא שהערב קבל רבית מן הלוה ונתנו למלוה לכך חייב גם משום אל תקח לת"ק ואם תאמר ואמאי לא דחי דכולהו סבירא להו כר' אלעזר ופליגי אי חייב על לאו הניתק לעשה אי לאו וי"ל (דהכא) הלכה דפטור ועוד דבריש תמורה (דף ד:) פי' דלכ"ע פטור: אינהו בתורת פקדון אתא לידיה - דאמר (לקמן בבא מציעא דף סג:) מי קדחו חטין באכלבאי כמו כן הייתי שומרם בבית ומוכרם ביוקר: