בבא מציעא עז.

פרק ו׳ · השוכר את האומנין

Bava Metzia 77a · Chapter 6: HaSokher et HaUmmanin

פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים, לָא סַיְּירַהּ לְאַרְעֵיהּ מֵאוּרְתָּא – פְּסֵידָא דְּבַעַל הַבַּיִת וְיָהֵיב לְהוּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּאוֹגַיר אֲגִירֵי לְדַוְולָא, וַאֲתָא מִטְרָא – פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים. אֲתָא נַהֲרָא – פְּסֵידָא דְּבַעַל הַבַּיִת, וְיָהֵיב לְהוּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּאוֹגַיר אֲגִירֵי לְדַוְולָא, וּפְסַק נַהֲרָא בְּפַלְגָא דְיוֹמָא, אִי לָא עֲבִיד דְּפָסֵיק – פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים. עֲבִיד דְּפָסֵיק – אִי בְּנֵי מָתָא, פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים. לָאו בְּנֵי מָתָא – פְּסֵידָא דְּבַעַל הַבַּיִת. וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דַּאֲגַר אֲגִירֵי לַעֲבִידְתָּא, וּשְׁלִים עֲבִידְתָּא בְּפַלְגָא דְיוֹמָא, אִי אִית לֵיהּ עֲבִידְתָּא דְּנִיחָא מִינַּהּ – יָהֵיב לְהוּ, אִי נָמֵי דִּכְוָתַהּ – מְפַקֵּד לְהוּ, (דקשה) [דְּקַשְׁיָא] מִינַּהּ – לָא מְפַקֵּד לְהוּ, וְנוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָן מִשָּׁלֵם. אַמַּאי? וְלִיתֵּיב לְהוּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל! כִּי קָאָמַר רָבָא, בְּאַכְלוֹשֵׁי דְמָחוֹזָא, דְּאִי לָא עָבְדִי – חָלְשִׁי. אָמַר מָר: שָׁמִין לָהֶם אֶת מַה שֶּׁעָשׂוּ, כֵּיצַד? הָיָה יָפֶה שִׁשָּׁה דִּינָרִים – נוֹתֵן לָהֶם סֶלַע. קָא סָבְרִי רַבָּנַן: יַד פּוֹעֵל עַל הָעֶלְיוֹנָה. אוֹ יִגְמְרוּ מְלַאכְתָּן וְיִטְּלוּ שְׁנֵי סְלָעִים. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא: דְּאִיַּיקַּר עֲבִידְתָּא וְאִימְּרוּ פּוֹעֲלִים וַאֲזַל בַּעַל הַבַּיִת וּפַיְּיסִינְהוּ. מַהוּ דְּתֵימָא, מָצוּ אָמְרִי לֵיהּ: כִּי מְפַיְּיסִינַן – אַדַּעְתָּא דְּטָפֵית לַן אַאַגְרָא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאָמַר לְהוּ: אַדַּעְתָּא דְּטָרַחְנָא לְכוּ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. סֶלַע נוֹתֵן לָהֶם סֶלַע. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא – דְּזַל עֲבִידְתָּא מֵעִיקָּרָא, וְאַגְרִינְהוּ בִּטְפֵי זוּזָא, וּלְסוֹף אִיַּיקַּר עֲבִידְתָּא וְקָם בִּטְפֵי זוּזָא. מַהוּ דְּתֵימָא אָמְרִי לֵיהּ: טְפֵי זוּזָא אֲמַרְתְּ לַן – טְפֵי זוּזָא הַב לַן, קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲמַר לְהוּ, כִּי אֲמַרִי לְכוּ טְפֵי זוּזָא: דְּלָא הֲוָה קִים לְכוּ, הַשְׁתָּא קִים לְכוּ. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: שָׁמִין לָהֶן אֶת מַה שֶּׁעָתִיד לְהֵיעָשׂוֹת, הָיָה יָפֶה שִׁשָּׁה דִּינָרִים נוֹתֵן לָהֶם שֶׁקֶל. קָסָבַר יַד פּוֹעֵל עַל הַתַּחְתּוֹנָה. אוֹ יִגְמְרוּ מְלַאכְתָּן וְיִטְּלוּ שְׁנֵי סְלָעִים. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּזַל עֲבִידְתָּא וְאִימַּר בַּעַל הַבַּיִת, וַאֲזוּל פּוֹעֲלִים וּפַיְּיסוּהּ. מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אֲמַר לְהוּ: אַדַּעְתָּא דְּבָצְרִיתוּ לִי מֵאַגְרַיי. קָא מַשְׁמַע לַן דְּאָמְרִי לֵיהּ: אַדַּעְתָּא דְּעָבְדִינַן לָךְ עֲבִידְתָּא שַׁפִּירְתָּא. סֶלַע נוֹתֵן לָהֶם סֶלַע. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: לָא צְרִיכָא דְּאוֹזִילוּ אִינְהוּ גַּבֵּיהּ זוּזָא מֵעִיקָּרָא, וּלְסוֹף זַל עֲבִידְתָּא. מַהוּ דְּתֵימָא: בְּצִיר זוּזָא אַמְרִיתוּ לִי – בְּצִיר זוּזָא יָהֵיבְנָא לְכוּ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאָמְרִי לֵיהּ: כִּי אֲמַרְנָא לָךְ בִּבְצִיר זוּזָא – דְּלָא הֲוָה קִים לָךְ, הַשְׁתָּא קִים לָךְ. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי דּוֹסָא. וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָאָמַר רַב: פּוֹעֵל יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אֲפִילּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם! וְכִי תֵּימָא שָׁאנֵי לֵיהּ לְרַבִּי דּוֹסָא בֵּין שְׂכִירוּת לְקַבְּלָנוּת, וּמִי שָׁאנֵי לֵיהּ? וְהָתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְלַחֲצִי הַיּוֹם שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, אוֹ שֶׁאֲחָזַתּוּ חַמָּה, אִם שָׂכִיר הוּא –

פסידא דפועלים - גשמים שירדו הפסד פועלים הוא דלא יהיב להו מידי דאמר להו מזלייכו גרם: לא סיירא מאורתא פסידא דבעל הבית - דאמרי ליה מי יימר דלדעתא דההוא ארעא אגרתן: לדוולא - להשקות שדות: ואתא מטרא - והשקה אותה ואינה צריכה לדוולא: אתא נהרא - גדל הנהר ועלה ונכנס בחריצין העשויין בשדה ומהן היא שותה ואינה צריכה לדוולא: פסידא דבעל הבית - דפועלים אינם יודעין במנהג שדהו שיהא נהר עולה להשקותו אך הוא היה יודע: ופסיק נהרא - שממנו משקין: אכלושי דמחוזא - במחוזא שהוא עירו של רבא היו בני אדם הרגילים לשאת משאות תמיד וכשיושבין בטלים קשה להן: יד פועל על העליונה - ואפילו הוא חוזר בו דיכול לחזור בו כדכתיב (ויקרא כה) כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים ומהכא יליף לה בפ"ק דקדושין (דף כב:): פשיטא - דכי גמרי שני סלעים הוא דשקלי: דאייקר עבידתא - הוקרו פועלים: ואימרו - לשון הפרש ונזור אחור ומתרחק מן הדבר ובלשון המקרא דומה לו כעת במרום תמריא (איוב ל״ט:י״ח): פייסינהו - הרבה תחנונים: מהו דתימא - כיון דיד פועל על העליונה: פשיטא - דאם סלע יפה מה שעשו נותן להם סלע אלא מה יתן: לא צריכא דזל עבידתא מעיקרא - כששכרן היו פועלין בזול: ואגרינהו בטפי זוזא - ואלו לא רצו להשתכר כשאר פועלים והוסיף להם זוז כשפסק להן סלע על חציה לא היה ראוי אלא לסלע חסר דינר: והשתא אייקר עבידתא - וקם בטפי זוזא ששאר פועלים יטלו עליו סלע: מהו דתימא - הואיל ולרבנן יד פועל על העליונה מצי אמרי ליה כו': לא קים לכו - לא הייתם יודעים שתהיו ראויין ליטול סלע ואני בכך היה אפשי לשכור וראיתי בדעתכם שלא תתרצו בפחות מסלע ואמרתי להוסיף זוז על שכר פעולה כדי ליטול סלע להשלים רצונכם: השתא דקים לכו - שהכל נוטלין סלע כרצונכם על זאת לא התניתי להוסיף: מהן דתימא - הואיל ואמר רבי דוסא יד פועל על התחתונה טעמיה משום דתפיס בעל הבית הוא והשתא כי פייסוהו פועלין מצי אמר להו וכו': סלע נותן להם סלע - ואם העתיד להעשות יכול הוא לגמרו בשכירות סלע נותן להם במה שעשו סלע: לא צריכא דזל עבידתא השתא - לכך יגמור בסלע אבל בשעת התנאי היה חציה ראוי ליותר מסלע והן כשפסקו על כולה ב' סלעים דחוקים היו ואוזילו גביה: מהו דתימא - הואיל ולרבי דוסא יד פועל על התחתונה נימא להו בציר זוזא אמריתו לי בציר זוזא שקולו והרי הכל עושים חציה בסלע טלו אתם במה שעשיתם סלע חסר זוז: קמ"ל - דאמרי ליה כי אמרינן לך אדעתא דלא קים לך לעשות בסלע וראינוך שאי אפשר להוסיף נתרצינו אנו לסלע דהוא פחות מכדי שכר פעולה: השתא דקים לך - אי אפשינו בפחות מיכן שהרי בסלע נתרצית: שכירות - שכיר יום: שאני ליה בין שכירות לקבלנות - דגבי שכירות איתא להאי טעמא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו ורבי דוסא בקבלנות מיירי כדקתני קיבלו קמה לקצור ודרב בשכיר יום:

דאגר אגורי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים - משמע הכא דהלכה כרבא דליכא מאן דפליג ותימה דאמר במי שאחזו (גיטין דף עד: ושם ד"ה רבה) ההוא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלתא ושקלי ריבעא ואת דלי ארבעה ושקול תלתא לסוף אתי מטרא אמר רב יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא אצטריך ומפרש טעמא דרבה משום דמשמיא רחימי עליה ומוכח התם דהלכה כרבה וי"ל דדוקא באריס שיורד לקרקע באריסות נותן לו השליש אפילו אתי מיטרא מספק דשמא לא אתי כמו שאר אריסי דשקלי ריבעא אפי' אתי מיטרא לא יצטרך לדלות תלתא אבל הכא פועלים שאינם אריסין אלא נותן להם שכירות על המלאכה אפי' התחילו במלאכה אין להם ליטול אלא לפי מה שעשו כיון דלא נחתי לארעא להיות בחזקת אריסין: ואתא מיטרא בלילה פסידא דפועלים - לספרים דגרסי בליליא צ"ל דמיירי בסיירא לארעיה דבלא סייר לא הוי פסידא דפועלים כדאמר רבא בההוא דלעיל ואצטריך הך דהכא לאשמועינן דבאתי נהרא פסידא דבעה"ב דאע"ג דסיירו לארעא דלעיל בההיא דריפקא לא שייך לאשמועינן באתא נהרא דאין רגילות על ידי גידול נהר דתיתמלי ארעא מיא שלא תהא ראויה לריפקא בשביל כך ומההוא דדוולא דהכא אפילו הוה מפליג בין סיירא ללא סיירא לא הוה שמעינן מינה ההיא דריפקא דה"א דגבי ריפקא אפילו סיירא לא הוי פסידא דפועלים דלא היה להם לידע דתיתמלי מיא כ"כ ע"י מיטרא שלא יוכלו לרפוק בה אבל הוא מכיר קרקעו שהמטר מונעה מריפקא ולא היה לו בבקר להוליכן שם ועי"ל דהכא גבי דוולא אפי' לא סיירא הוי פסידא דפועלים ולהכי לא מפליג בה בין סיירא ללא סיירא כבאידך דהתם אי לא סיירא לא הוי פסידא דפועלים לפי שהפועלים אין להם לידע שהמטר ימנע קרקעו מריפקא אבל בדוולא רוב השדות מתמלאות בהם יאורים על ידי המטר ולא היה לו לירא יותר מפועלים ולא פשע במה שהוליכם שם: ופסק נהרא בפלגא דיומא - הכא נקט פלגא דיומא משום דבפלגא דיומא עביד דפסיק טפי על ידי שדולין ממנו להשקות השדות: עביד דפסיק פסידא דבעה"ב - גבי ואתא נהרא דלעיל לא מפליג בין רגיל למיתי ללא רגיל דסתמא עביד למיתי שלכך יש בו חריצין להוליך המים בכל השדה ולא מפליג בין בני ההוא מתא לבני מתא אחריתי דאפילו איתנהו בההוא מתא הוי פסידא דבעה"ב דאין להם לידע ענין שדהו אם בא מן הנהר לתוכה אבל אם פסק הנהר יודעין כל בני העיר: יד פועל על העליונה - כלומר אינה על התחתונה כדקאמר רבי דוסא שפוחת להם מה שצריך לשכור פועלין ביוקר: