בבא מציעאצ:
טוען את הדף…
דְּגָנְבִין אַרְמָאֵי וּמְגַנְּחִין יָתְהוֹן, מַהוּ? שְׁלַח לְהוּ: הַעֲרָמָה אִתְעֲבִיד בְּהוּ, אַעֲרִימוּ עֲלַיְיהוּ וְיִזְדַּבְּנוּן. אָמַר רַב פָּפָּא: בְּנֵי מַעְרְבָא סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי חִידְקָא, דְּאָמַר: בְּנֵי נֹחַ מְצֻוִּוין עַל הַסֵּירוּס, וְקָא עָבְרִי מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״. סְבַר רָבָא לְמֵימַר יִמָּכְרוּ לִשְׁחִיטָה. אָמַר לוֹ אַבָּיֵי דַּיָּין שֶׁקָּנַסְתָּ עֲלֵיהֶם מְכִירָה. פְּשִׁיטָא: בְּנוֹ גָּדוֹל – כִּי אַחֵר דָּמֵי. בְּנוֹ קָטָן מַאי? רַב אַחַי אָסַר, וְרַב אָשֵׁי שָׁרֵי. מָרִימָר וּמָר זוּטְרָא, וְאָמְרִי לַהּ הָנְהוּ תְּרֵי חֲסִידֵי, מְחַלְּפִי אַהֲדָדֵי. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הוֹשִׁיב לָהּ קוֹץ בְּפִיהָ, מַהוּ? הוֹשִׁיב לָהּ?! חֲסִימָה מְעַלַּיְיתָא הִיא! אֶלָּא יָשַׁב לָהּ קוֹץ בְּפִיהָ, מַהוּ? הִרְבִּיץ לָהּ אֲרִי מִבַּחוּץ, מַהוּ? הִרְבִּיץ לָהּ?! חֲסִימָה מְעַלַּיְיתָא הִיא! אֶלָּא רָבַץ לָהּ אֲרִי מִבַּחוּץ, מַהוּ? הֶעֱמִיד בְּנָהּ מִבַּחוּץ, מַהוּ? הָיְתָה צְמֵאָה לְמַיִם, מַהוּ? פָּרַס לָהּ קַטְבֻלְיָא עַל גַּבֵּי דִּישָׁה, מַהוּ? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא, דְּתַנְיָא: רַשַּׁאי בַּעַל פָּרָה לְהַרְעִיב פָּרָתוֹ כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל מִן הַדִּישָׁה הַרְבֵּה, וְרַשַּׁאי בַּעַל הַבַּיִת לְהַתִּיר פְּקִיעַ עָמִיר לִפְנֵי הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל מִן הַדִּישָׁה הַרְבֵּה! שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא אָכְלָה. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַשַּׁאי בַּעַל הַבַּיִת לְהַתִּיר פְּקִיעַ עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה מֵעִיקָּרָא כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל הַרְבֵּה מִן הַדִּישָׁה. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹנָתָן מֵרַבִּי סִימַאי: חֲסָמָהּ מִבַּחוּץ, מַהוּ? ״שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָאו בְּדִישׁוֹ הוּא, אוֹ דִלְמָא לֹא תָּדוּשׁ בַּחֲסִימָה אָמַר רַחֲמָנָא? אָמַר לוֹ: מִבֵּית אָבִיךָ אַתָּה לָמֵד: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם״. בְּבוֹאֲכֶם הוּא דְּאָסוּר, הָא מִישְׁתָּא וּמֵיעַל שְׁרֵי. ״וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל״ אָמַר רַחֲמָנָא. אֶלָּא, מָה הָתָם: בִּשְׁעַת בִּיאָה לֹא תְּהֵא שִׁכְרוּת, הָכָא נָמֵי: בִּשְׁעַת דִּישָׁה לֹא תְּהֵא חֲסִימָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹסֵם אֶת הַפָּרָה וְהַמְזַוֵּוג בְּכִלְאַיִם – פָּטוּר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא דָּשׁ וּמַנְהִיג בִּלְבָד. אִיתְּמַר: חֲסָמָהּ בְּקוֹל וְהִנְהִיגָהּ בְּקוֹל? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, עֲקִימַת פִּיו הָוְיָא מַעֲשֶׂה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר, קָלָא לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ:ומנגחין יתהון - ומסרסין אותם ואח"כ מחזירין לבעלים ומאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה: ויזדבנון - ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור דלאו נמי אסורה אמירה לנכרי: בני מערבא - דשלחו ליה לאבוה דשמואל הכי: סבירא להו כרבי חידקא - בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו:): וקא עבר - זה האומר לסרס: משום לפני עור לא תתן מכשול - אבל בדבר שאין הנכרי מוזהר עליו אימא לך שרי: לשחיטה - שלא יועיל סירוסן להעלות בדמיהן אבל לחרישה לא שדמיהן יקרין משום סירוסן: דיין שקנסת עליהן מכירה - דלא טרח כולי האי אלא שיחרוש בו והא לא תתקיים מחשבתו: כאחר דמי - ודיו אם מכרו לו: מחלפו אהדדי - שוורים שלהן שגנבום נכרים מכיריהם וסרסום: ישב לה קוץ בפיה - ואינה יכולה לאכול מן הדישה: מהו - מצוה ליטלה או אין מצוה ליטלה: הרביץ לה ארי - ולאימתו אינה אוכלת: קטבליא - עור שלוק והבהמה מהלכת על גביו ואינה רואה את הדישה מי קרינא ביה בדישו או לא: פשוט מהא - מתניתא: חדא - מהנך בעיי: בעל הפרה - שהשכיר פרתו לדוש בה: פקיע עמיר - קשין של שבלין שנדושו והוה כפורס קטבליא ותיפשוט מינה דשרי: מעיקרא - כדי שתמלא כריסה קשים קודם שתכנס לדישה: מבחוץ - קודם שתיכנס לדוש: מבית אביך - כהן היה.: להבדיל בין הקדש - בתריה כתיב משמע כדי שידע להבחין בין עבודה קדושה למחוללת ואי שתי ועייל מ"מ שיכור הוא ולא ידע להבדיל: החוסם את הפרה - ולא העבירה על הדישה וחבירו דש בה: וכן המזווג - שור וחמור לקרון ובא חבירו והנהיג פטור הראשון ואינו חייב אלא הדש דלא תדוש בחסימה קאמר רחמנא (דברים כה) וגבי כלאים נמי לא תחרוש כתיב (שם כב) ואינו לוקה אלא זה המנהיגו: חסמה בקול - כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה: והנהיגה בקול - בכלאים ואינו אוחז במרדע: הויא מעשה - והוה ליה לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו:דגנבין להו ארמאי - בשאלתות דרב אחאי מפרש שהיו קושרין דינר בכיס של בהמה בחזקה והנכרי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו ולשון גנבין להו לא משמע הכי שלא באין לגנוב רק הדינר: מחלפי אהדדי - שלא מדעתן היו מסרסין אותן ומ"מ היו מחליפין שמא לא יאמינו העולם שהיה שלא מדעתם או משום שלא יאמרו אחרים לנכרי לעשות כן ויאמרו שלא מדעתנו עשו: ישב לה קוץ בפיה מהו - וא"ת הא אמרינן לקמן לא תדוש בחסימה וי"ל דה"מ כשחסמה בחוץ כדי שלא תאכל אבל הכא שישב לה מאליו בעי דלמא הוי כחלתה: רבץ ארי מבחוץ - את"ל ישב לה קוץ אסור לפי שחסימה בגופה אבל ארי שהיה רחוק ממנה לא הוי חסימה ואת"ל דארי נמי הוי חסימה היינו משום דמפחד הארי אינה אוכלת אפילו היא רעיבה הרבה אבל בעמד בנה בחוץ אינה נחסמת כל כך: עמד בנה מבחוץ מהו - אית ספרים דגרסי העמיד ואפילו הכי לא פריך חסימה מעלייתא היא משום דאינה מנחת כל כך מלאכול בשבילו כמו מפחד הארי כדפרישית: רבי יוחנן אמר חייב עקימת שפתיו הוי מעשה - תימה דבפ' ג' דשבועות (דף כא.) אמר רבי יוחנן אומר היה רבי יהודה משום ר' יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והלא רבי יוחנן גופיה קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו מעשה וי"ל דלא קאמר רבי יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה כדאמרינן בריש תמורה (דף ג:) אההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו אמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבוריה קעביד מעשה ולהכי פריך הכא ר"י לריש לקיש ממימר דחשיב מעשה משום דבדבוריה קעביד מעשה אבל נשבע לא עביד בדיבוריה מעשה כדמוקי לה התם באכלתי ולא אכלתי וא"ת דבסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סה ושם: ד"ה הואיל) קאמר ר' יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בלב ופריך והתניא יצאו עדים זוממים שאין בהן מעשה ומשני אלא שאני מגדף הואיל וישנו בקול ופריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא חסמה בקול לרבי יוחנן חייב ומשני שאני עדים זוממים דישנן בראייה והשתא היכי פריך מחסמה בקול אמגדף דלא עביד מעשה בדיבוריה וי"ל דלאו אמגדף פריך אלא אעדים זוממין פריך דבההוא שנויא דמשני שאני מגדף הואיל וישנו בקול שני נמי אעדים זוממין ועלייהו פריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא דבדיבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון ומשני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה אבל מגדף הוי טעמא דלא חשיב מעשה הואיל וישנו בקול דלא עביד בדיבוריה מעשה ואין צריך תו לטעמא שכן ישנו בלב והיינו טעמא נמי דמסית ומדיח ומקלל אביו דממעט להו בת"כ מועשה דהתם אינו לא בלב ולא בראייה אלא על כרחך משום דישנן בקול ואע"ג דבפ"ק דכריתות (דף ד.) לא קאמר טעם דמגדף דישנו בקול אלא קאמר מגדף ישנו בלב ועדים זוממין ישנן בראייה אסוגיא דסנהדרין סמיך ובקונטרס גריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ולא גריס שאני מגדף משום דאי הדר ביה מטעמא קמא דהואיל וישנן בלב אם כן לפי המסקנא דסתר טעמא דהואיל וישנן בקול הוה ליה למיהדר לטעמא קמא ולמימר שאני מגדף הואיל וישנו בלב ואין נראה דלמסקנא נמי לא סתר טעמא דהואיל וישנו בקול לענין מגדף ומסית ומדיח כדפרשינן דבדיבורייהו לא מתעביד מעשה: ריש לקיש אמר פטור עקימת שפתיו לא הוי מעשה - ואם תאמר והא בריש אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) אמרינן הא דבעינן לאו שיש בו מעשה משום דכולהו לאוי גמרינן מלאו דחסימה משום דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף וחסימה יש בה מעשה והשתא לריש לקיש דחסמה בקול לית בה מעשה נימא דלקי ונילף בכולהו דלקי אלאו שאין בו מעשה ואמאי פטר הכא בחסימה גופה כי אין בה מעשה ויש לומר דסבר ריש לקיש דעיקר קרא לא איירי אלא בסתם חסימה דאית בה מעשה אי נמי נפקא לריש לקיש כאידך שנויא דמכות (שם) דדריש מלעשות דאין לוקין אלא בלאו שיש בו מעשה ואם תאמר דבאלו הן הלוקין (שם טו:) פליג רבי יוחנן וריש לקיש בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דר' יוחנן פטר ליה משום לאו שאין בו מעשה ור"ל פטר ליה משום התראת ספק אבל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וליכא למימר דאליבא דר' יהודה קאמר וליה לא סבירא ליה כדמשמע בתר הכי דפליגי אמילתא דר' יהודה דאמר גבי לא תותירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דדייק ר' יוחנן טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין עליו דהתראת ספק שמה התראה וריש לקיש דייק טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקין אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואי אליבא דרבי יהודה קאמר אמאי לא דייק נמי ממילתיה דהתראת ספק שמה התראה כדדייק רבי יוחנן אלא קאמר התם דסבר לה כאידך דרבי יהודה דאמר לא שמה התראה אלא ודאי משמע דסבר הכי ובפ"ג דשבועות (דף כא.) נמי פריך מהתם דרבי יוחנן אדר' יוחנן משמע דאליבא דנפשייהו פליגי וי"ל דריש לקיש לא פטר הכא אלא אליבא דמאן דבעי לאו שיש בו מעשה אבל איהו ודאי סבר כר' יהודה והא דקאמר בסמוך הא מני ר' יהודה היא ה"ק ר' יהודה היא וסבירא ליה כוותיה: