בבא מציעאקא.
טוען את הדף…
חוּץ מִן הַהוֹצָאָה. שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו. אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנֶּעֶקְרוּ בְּגוּשֵׁיהֶן, וּלְאַחַר שָׁלֹשׁ. אֲבָל בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ – הַכֹּל שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים. דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אַתְּ נְטַעְתְּ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, מִי הֲוָה אָכְלַתְּ? וְלֵימָא לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי, לְאַחַר שָׁלֹשׁ הֲוָה אָכֵילְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ. הַשְׁתָּא קָאָכְלַתְּ פַּלְגָא בַּהֲדַאי! אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנֶּעֶקְרוּ בְּגוּשֵׁיהֶן וּבְתוֹךְ שָׁלֹשׁ, אֲבָל לְאַחַר שָׁלֹשׁ הַכֹּל לְבַעַל הַקַּרְקַע. דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי לְאַחַר שָׁלֹשׁ, מִי לָא הֲוָה אָכֵילְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ? וְלֵימָא לֵיהּ: אִי אַתְּ נְטַעְתְּ – בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ לָא הֲוָה אָכְלַתְּ, הַשְׁתָּא קָא אָכְלַתְּ פַּלְגָא בַּהֲדַאי? מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אֲנָא נְטַעִי – הֲוָה קַטִּינֵי וּזְרַעְנָא תְּחוֹתַיְיהוּ סִילְקָא וְיַרְקָא. תָּנָא: אָמַר הַלָּה ״זֵיתַיי אֲנִי נוֹטֵל״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּגוֹן דָּא צְרִיכָא רַבָּה. תְּנַן הָתָם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה אֲבוֹתָיו מִן הַנׇּכְרִי – מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. סַבְרוּהָ מַאי ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַמַּאי קָרוּ לַהּ ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – שְׂדֵה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וְקָסָבַר: אֵין קִנְיָן לְנׇכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר. וּמְקַבֵּל – כְּחוֹכֵר דָּמֵי. מָה חוֹכֵר, בֵּין עֲבַד וּבֵין לָא עֲבַד, בָּעֵי עַשּׂוֹרֵי וּמִיתַּן לֵיהּ, דְּכִי פּוֹרֵעַ חוֹבָתוֹ דָּמֵי. אַף מְקַבֵּל נָמֵי כִּי פּוֹרֵעַ חוֹבָתוֹ דָּמֵי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב פַּפִּי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב זְבִיד: אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה אֲבוֹתָיו מִמֵּצִיק נׇכְרִי מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ, מַאי אִירְיָא מֵצִיק? אֲפִילּוּ אֵין מֵצִיק – נָמֵי! אֶלָּא: לְעוֹלָם יֵשׁ קִנְיָן לְנׇכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וּמְקַבֵּל לָאו כְּחוֹכֵר דָּמֵי. וּמַאי ״שְׂדֵה אֲבוֹתָיו״ – שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מַמָּשׁ. וּלְדִידֵיהּ הוּא דְּקַנְסוּהּ רַבָּנַן, דְּאַיְּידֵי דַּחֲבִיבָא עֲלֵיהּ טָפֵי וְאָזֵיל מְקַבֵּל לַהּ. אֲבָל אִינִישׁ דְּעָלְמָא – לָא. וּלְדִידֵיהּ מַאי טַעְמָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בָּרָה בְּיָדוֹ. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּגוֹן דָּא צְרִיכָא רַבָּה. אִיתְּמַר: הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וּנְטָעָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אָמַר רַב: שָׁמִין לוֹ, וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ לְנוֹטְעָהּ. אָמַר רַב פָּפָּא וְלָא פְּלִיגִי: כָּאן – בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִיטַּע, כָּאן – בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִיטַּע. וְהָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דְּהָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שׁוּם לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא בָּעֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שׁוּם לֵיהּ, וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. אֲמַר לֵיהּ: לָא בָּעֵינָא. לְסוֹף חַזְיֵיהּ דְּגַדְרַהּ וְקָא מְנַטַּר לַהּ. אֲמַר לֵיהּ גַּלִּית אַדַּעְתָּיךְ דְּנִיחָא לָךְ, זִיל שׁוּם לֵיהּ, וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אִיתְּמַר: הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ חוּרְבָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבְנָאָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: עֵצַיי וַאֲבָנַיי אֲנִי נוֹטֵל, רַב נַחְמָן אָמַר: שׁוֹמְעִין לוֹ, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לֵימָא רַב נַחְמָן דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי? הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: שׁוֹמְעִין לוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:גמ' חוץ מן ההוצאה - שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן: שנעקרו בגושיהן - עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו פטורין מן הערלה כדתנן (ערלה פ"א מ"ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב: ולאחר שלש - כלומר אפילו נעקרו בגושיהן לא שנו דיחלוקו אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר שאילו נטען מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש: אבל בתוך שלש - גושין דבעל הזיתים הוא דקשרי להו והכל שלו: הוה קטיני - הוו זיתים דקין ולא היה להן צל וזרענא תותייהו סילקא וירקא: צריכא רבה - שאם לא פרשה רבי יוחנן לא היינו אומרים אותה מסברא: המקבל - למחצה: מעשר - תחלה כל התבואה ואח"כ נותן לו לנכרי חלקו ונמצא מעשר משלו על של נכרי ומפסיד: מקבל - למחצה: כחוכר דמי - כאילו מקבלה בכך וכך כורין לשנה בין עושה ובין אינה עושה: מציק - אנס: יש קנין - ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי ואין מוטל עליו לפטור חלקו של נכרי דלא פורע חובתו הוא שברשות הנכרי גדל: שדה אבותיו ממש - והנכרי גזלה מהם לדידיה הוא דקנסוהו רבנן דקים לן בגויה דאיידי דחביבא ליה לא מימנע בהכי מלקבלה למחצה וטפי על שאר אריסין את המעשר הזה ומקבל ליה: אבל איניש דעלמא - אי רמית עליה לעשורי לא מקבל לה לא קנסוהו רבנן: ולדידיה מאי טעמא קנסוהו - מה חטא שקנסוהו: כדי שתהא ברה בידו - שיחזור ויקננה מתוך שיקשה עליו המעשר יטרח ויוסיף הדמים ויסלק הנכרי ממנה. ברה ברורה ומוחזקת: אמר רבי ירמיה וכו' - ומשום הכי נקט ליה הכא דדמיא להך דלעיל: ונטעה - אילנות: ידו על התחתונה - אם השבח יתר על הוצאה יש לו הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח: בשדה העשויה לנטעה - אילנות שיפה לאילן יותר מזרעים איתא דשמואל: לא בעינא - איני חפץ בנטיעתה שדה לבן היתה לי: גלית אדעתך דניחא לך - ועשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה הוא כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה: הוא דאמר - רב נחמן: כי האי תנא - דאמר לא נחלקו בית הלל בדבר כר"ש בן אלעזר:שנעקרו בגושיהן - נקט הכי משום תוך שלש דאל"כ הוו ערלה: ולימא ליה אי אנא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא כו' - והייתי קונה נטיעות קטנות בדמים מועטין ולאחר שלש היו נעשות גדולות וטוענין פירות כזיתים שלך ומאחר שלא עשיתי כן אלא הנחתי זיתים שלך בקרקעי פשיטא שלא הנחתים לדעת שתאכל עמי אחר שלש אא"כ אוכל גם אני עמך תוך שלש הואיל וכן גם אתה הנחתם לדעת כן בקרקעי: ואם אמר הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו - אלא ישארו הזיתים שם אע"פ שלאחר ג' הכל של בעל הקרקע ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוים למכור לנטיעות ולא סגי בדמי עצים שהרי לעשות פירות הן עומדין: סברוה מאי שדה אבותיו כו' - וקסבר אין קנין ומקבל כחוכר נראה לר"י לפרש משום דקסבר אין קנין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר ובחוכר מן הדין צריך לעשר שלא יהא פורע חובו במעשר כדאמר. הרי שאנס השר את גורנו אם בחובו צריך לעשר אבל ת"ק דרבי יהודה דאמר החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל ממציק כו' סבר יש קנין ולכך אין להחמיר במקבל אלא דוקא בחוכר החמירו מדרבנן כמו שחייבו לעשר מדרבנן את הלוקח מן הנכרי כדאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם ד"ה קסבר) גבי ר' שמעון שזורי למ"ד יש קנין והא דתנן בהשולח (גיטין דף מג: ושם) האריסין והחכירין כולם פטורין מן המעשר ומשמע דאפילו חלקו של חוכר פטור איכא לאוקמי בסוריא כדמשני התם (דף מז.) אמשניות טובא ואפילו חוכר פטור שם כמו בחוצה לארץ דבלא שמעתתי' צריך לאוקמי התם בסוריא כיון דפטור אפילו חלקו של ישראל דלא תיקשי ההיא דמנחות ומה שהוצרך ר' יהודה להזכיר שדה אבותיו אע"ג דת"ק נמי איירי דוקא בארץ כדפרישי' דבחוצה לארץ אפילו חוכר פטור הכי קאמר ליה ר' יהודה לת"ק כיון דבא"י קיימינן ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר דאין קנין דאכתי שדה אבותיו חשוב ולמאי דקאמר לעולם יש קנין ולכך אין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר לפי זה לא פליג רבי יהודה את"ק אלא מוסיף דאף המקבל ממציק מעשר ונותן לו כמו בחוכר כך נראה לר"י לפרש דמקבל כחוכר או לאו כחוכר דמי תלוי ביש קנין ואין קנין ועיקר ור"ת פירש בע"א ודוחק: כדי שתהא ברה בידו - פי' שתהא ברורה בידו שעל ידי שיצטרך לעשר אף חלקו של נכרי והיא חביבה בעיניו ולא יניחנה ומתוך שיקשה עליו הוצאת המעשר יטרח לחזר על הנכרי ללוקחה הימנו אבל ישראל אחר אם נחייבנו לעשר אף מחלק הנכרי יניחנו מלקבל דאין חביבה בעיניו ר"ח גריס שתהא בורה בידו פירוש להכי קנסו את היורש שיעשר את חלק הנכרי כדי שיניח מלקבלה וכיון שתהא בורה ביד הנכרי שלא ירצו לקבלה הימנו ע"י כן ימכרנה לישראל בדמים מועטין שלא נתן עליה כלום אלא בגזילה באתה לידו ולכך לא יהיה רגיל עוד לגזול אבל אחר לא הוצרכנו לקנוס ולעשר דבלאו הכי שומע לנו מלקבלו אבל יורש דחביבה ליה לא תועיל אזהרה: