בבא מציעאז.
טוען את הדף…
אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר, עֲשִׂירִי וַדַּאי אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא עֲשִׂירִי סָפֵק. הָכָא נָמֵי: עֲשִׂירִי וַדַּאי אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא עֲשִׂירִי סָפֵק. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מַאי סְפֵיקוֹת? אִילֵּימָא סְפֵק בְּכוֹרוֹת, ״יִהְיֶה קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שֶׁכְּבָר קָדוֹשׁ. אֶלָּא סְפֵק פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וְכִדְרַב נַחְמָן. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲשָׂרָה סְפֵק פִּטְרֵי חֲמוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן עֲשָׂרָה שֵׂיִין, וּמְעַשְּׂרָן, וְהֵן שֶׁלּוֹ. מַאי הָוֵי עֲלַהּ דְּמַסּוּתָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: הֲוָה עוֹבָדָא בֵּי רַב חִסְדָּא וְרַב חִסְדָּא בֵּי רַב הוּנָא, וּפַשְׁטַהּ מֵהָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כׇּל מָמוֹן שֶׁאֵין יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין, הִקְדִּישׁוֹ – אֵינוֹ קָדוֹשׁ. הָא יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין, הִקְדִּישׁוֹ – קָדוֹשׁ, אַף עַל גַּב דְּלָא אַפְּקֵיהּ. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁוֹ. זֶה – לְפִי שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וְזֶה – לְפִי שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. מִי סָבְרַתְּ בְּמַסּוּתָא מִטַּלְטְלִין עָסְקִינַן? בְּמַסּוּתָא מְקַרְקְעֵי עָסְקִינַן, דְּכִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָה בְּדַיָּינִין, בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא. תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: שְׁנַיִם אֲדוּקִים בְּטַלִּית – זֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְזֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. מַחְוֵי לֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ: וּבִשְׁבוּעָה. אֶלָּא מַתְנִיתִין, דְּקָתָנֵי דְּפָלְגִי בַּהֲדָדֵי, וְלָא קָתָנֵי זֶה נוֹטֵל עַד מְקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: דִּתְפִיסִי בְּכַרְכְּשָׁתָא. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי סוּדָרָא, כֵּיוָן דְּתָפֵיס בֵּיהּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְנָתַן לְרֵעֵהוּ״. דִּכְמַאן דִּפְסִיק דְּמֵי, וְקָנֵי. וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: גֵּט בְּיָדָהּ וּמְשִׁיחָה בְּיָדוֹ, אִם יָכוֹל לְנַתְּקוֹ וְלַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, וְאִם לָאו – מְגוֹרֶשֶׁת! הָתָם כְּרִיתוּת בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא. הָכָא נְתִינָה בָּעֵינַן, וְהָא אִיכָּא. אָמַר רָבָא: אִם הָיְתָה טַלִּית מוּזְהֶבֶת – חוֹלְקִין. פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, דְּקָאֵי דַּהֲבָא בֵּי מִצְעֵי. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּמִיקְרַב לְגַבֵּי דְּחַד. מַהוּ דְּתֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ: פְּלוֹג הָכִי, קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲמַר לֵיהּ: מַאי חָזֵית דְּפָלְגַתְּ הָכִי? פְּלוֹג הָכִי. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם אֲדוּקִין בִּשְׁטָר, מַלְוֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי הוּא, וְנָפַל מִמֶּנִּי וּמְצָאתִיו, וְלֹוֶה אָמַר: שֶׁלְּךָ הוּא, וּפְרַעְתִּיו לָךְ – יִתְקַיֵּים הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. נָפַל לְיַד דַּיָּין – לֹא יוֹצִיאוֹ עוֹלָמִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ. אָמַר מָר: יִתְקַיֵּים הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו. וְגָבֵי לֵיהּ מַלְוֶה כּוּלֵּיהּ. וְלֵית לֵיהּ מַתְנִיתִין? שְׁנַיִם אוֹחֲזִין כּוּ׳! אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: בִּמְקוּיָּם – דִּבְרֵי הַכֹּל יַחְלוֹקוּ, כִּי פְּלִיגִי בְּשֶׁאֵינוֹ מְקוּיָּם. רַבִּי סָבַר: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ – צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. וְאִי מְקַיֵּים לֵיהּ פָּלֵיג, וְאִי לָא מְקַיֵּים לֵיהּ לָא פָּלֵיג. מַאי טַעְמָא? חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא, מַאן קָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ לְהַאי שְׁטָרָא – לֹוֶה, הָא קָאָמַר דִּפְרִיעַ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מְקַיֵּים לֵיהּ – יַחְלוֹקוּ. נָפַל לְיַד דַּיָּין לֹא יוֹצִיאוֹ עוֹלָמִית,אלא מאי אית לך למימר - למה לא חייבוהו לעשר ממה נפשך: עשירי ודאי - הצריך הכתוב לעשר ולא הצריך לעשר את הספק וכל עשירי שבכאן ספק הן שאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא תשיעי שהפטור אינו מן המנין: מאי ספיקות - דאמרן לעיל הספיקות נכנסין לדיר להתעשר: ספק פדיון פטר חמור - טלה שהופרש על ספק פטר חמור שאפילו הוא פטר חמור ודאי אין בטלה זה של פדיון משום קדושה: עשרה שיין - לאפקועי איסורייהו למשרי להו בעבודה: עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא - מעשה היה ובא לפני רב חסדא ורב חסדא הביאו לפני רב הונא: שאינה יכול להוציאו כו' - והאי נמי דחזינן ליה דאין יכול להוציאו בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש: הא יכול להוציאו כו' - בתמיה: שאינו ברשותו - והא סתם גזילה יכולין להוציאו בדיינין הוא: במסותא מטלטלין - כגון גיגית: מקרקעי - דכל היכא דאיתיה ברשות מרי' קיימא דקרקע אינה נגזלת ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה עלה הקדישו הקדש: בר מערבא - מארץ ישראל: מחוי ליה - מראה באצבעותיו כלפי מעלה: בכרכשתא - בגרדין שבשני ראשין שקורין ברניי"ש: ש"מ - מדקתני עד מקום שידו מגעת קנוי לו: האי סודרא - של קונה שקונין בו קנין: כיון דתפיס ביה - מקנה שלש על שלש קרינא ביה ושלף איש נעלו ונתן לרעהו: דכמאן דפסיק דמי - וקנייה מקנה והמכר נקנה בו ללוקח ודוקא נקט שלש על שלש דכלי בעינן דכתיב (רות ד) נעלו ובציר משלש אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן גבי טומאה: גט בידה - שנתנו לה: ומשיחה - שקשור בה בידו אם יש כח באותו חוט שיכול לנתקו לגט מידה ולהביאו אצלו: אינה מגורשת - אלמא לאו נתינה היא: כריתות - הבדלה שיהיו מובדלים זה מזה והרי אגודים הם בחוט זה: אם היתה טלית מוזהבת - כלומר אפילו היא מוזהבת חולקים: פלוג הכי - לרוחבה ויהא הזהב לאחד מהם: קא משמע לן דא"ל כו' פלוג - לאורכה: שנים אדוקים בשטר - המלוה והלוה: שלך הוא ופרעתיו לך - והחזרת לי וממני נפל: יתקיים השטר בחותמיו - קס"ד דהכי קאמר אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא הרי הוא בחזקתו: נפל השטר ליד הדיין - משמע דהכי קאמר: אם מצאו דיין לא יוציאו אותו עולמית מיד דיין ולקמן פריך מאי שנא דיין מאינשי דעלמא: וגבי ליה מלוה כוליה - בתמיה: במקוים - שכתוב בו הנפק שיצא כבר בבית דין והעידו עדים על חתימת ידן וכותבין הדיינין בו שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי: כולי עלמא לא פליגי דיחלוקו - דכי אמרינן דיתקיים השטר בחותמיו לא למגבי מלוה כולו קאמר אלא למגבי פלגיה ופלוגתייהו כשאינו מקוים רבי סבר אף על פי שהלוה מודה ליה שכתב שטר זה ולוה לו מעות צריך המלוה לקיימו בחותמיו ואפילו השטר בידו נאמן הלוה לומר פרעתיך דכל זמן שאינו מקוים מאן קמשוי ליה שטרא לוה שמודה לו שכתבו הא אמר דפריע אבל משהשטר מוחזק על פי עדיו אין הלוה נאמן לומר פרעתי הלכך זה ששניהם מוחזקים אי מקיים ליה מלוה בעדות ומשוי ליה שטר מעליא אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זה שאדוק בו והרי הוא כשאר מציאה ופליג: ואי לא לא פליג - שאפילו כולו ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי:ולא עשירי ספק - אין להקשות איצטריך קרא למעוטי ספיקא כדפריך במסכת חולין (דף כב: ד"ה איצטריך): מפריש עליהן עשרה שיין - תימה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם) אמרי' דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים ומה צריך עשרה שיים ותו מאי קא משמע לן מתני' היא הספיקות נכנסים לדיר להתעשר ותו כיון דאמר מעשרן מה צריך להשמיענו דהן שלו פשיטא כיון דמעשרן דהן שלו דאילו היו של כהן לא היה מעשרן דהוו להו כלקוח דתנן (שם דף נה:) הלקוח והניתן לו במתנה פטור ואי קמ"ל דאע"ג דמעשרן עדיין הם שלו פשיטא דמעשר בהמה של בעלים הוא: מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה - נראה דלא גרסי' והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס ומכל מקום שפיר מוכח בסמוך דבקנין מאי דתפיס כמאן דפסיק דמי כיון דהכא לאחר שבועה נוטל כל מה שהוא תופס אפילו יותר ממחצה והשבועה היא בשביל הטענה ומפני התקנה: אם יכול לנתקו - נראה דאם היתה ידה פתוחה בשעת שנתן גט לידה ונשארה המשיחה בידו וקפצה ידה בחוזק שאם מושך המשיחה לא יוכל להביאו אצלו שאינה מגורשת שהרי כשנתן בידה קודם שקפצה ידה היה יכול להביאו אצלו והקפיצה לא עשה הוא אלא היא והוה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דאינה מגורשת דלא קרינן ביה ונתן בידה והכא דקאמר אם אינו יכול להביאו אצלו דמגורשת כגון שהיתה ידה קפוצה והוא תחב בידה כל כך בחוזק שאם ימשוך המשיחה לא יביא הגט אצלו ור"ת (נמי) פירש אם הגט כבד כל כך שאם רוצה למשוך הגט אליו תנתק המשיחה מגורשת ומיירי בידה פתוחה ולא קפצה ולא עשתה שום דבר: