בבא מציעא מא.

פרק ג׳ · המפקיד

Bava Metzia 41a · Chapter 3: HaMafkid

צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. אִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי אִירְיָא לֹא יִחֲדוּ? אֲפִילּוּ יִחֲדוּ נָמֵי! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא יִחֲדוּ דִּמְקוֹמָהּ הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לֹא יִחֲדוּ דְּלָאו מְקוֹמָהּ הוּא – לָא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים. אֵימָא סֵיפָא: יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ, בֵּין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצׇרְכּוֹ – חַיָּיב, לְצׇרְכָּהּ – פָּטוּר. אֲתָאן לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים. אִי רַבִּי עֲקִיבָא – מַאי אִירְיָא יִחֲדוּ? אֲפִילּוּ לֹא יִחֲדוּ נָמֵי! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא לֹא יִחֲדוּ דְּלָאו מְקוֹמָהּ הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ יִחֲדוּ נָמֵי, דִּמְקוֹמָהּ הוּא – בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים. רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא? אִין, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי חָבִית אַלִּיבָּא דְּחַד תַּנָּא, מוֹבֵלְנָא מָאנֵיהּ בָּתְרֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא. תַּרְגְּמַהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: שֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת לְגוֹזְלָהּ. תַּרְגְּמַהּ רַבִּי נָתָן בַּר אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: שֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת לִשְׁלוֹחַ בָּהּ יָד. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּשְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן. מַאן דְּאָמַר לְגוֹזְלָהּ – קָסָבַר שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, וּמַאן דְּאָמַר לִשְׁלוֹחַ בָּהּ יָד – קָסָבַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן. מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: מִידֵּי ״נְטָלָהּ״ קָתָנֵי? ״טִלְטְלָהּ״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁטִּלְטְלָהּ לְהָבִיא עָלֶיהָ גּוֹזָלוֹת, וְקָא סָבַר: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – גַּזְלָן הָוֵי. וְכוּלָּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, וְסֵיפָא: שֶׁהִנִּיחָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ מְקוֹמָהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן: ״הִנִּיחָהּ״ בִּמְקוֹמָהּ מַשְׁמַע. אִיתְּמַר רַב וְלֵוִי. חַד אָמַר: שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, וְחַד אָמַר: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן. תִּסְתַּיֵּים דְּרַב הוּא דְּאָמַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן, דְּתַנְיָא: רוֹעֶה שֶׁהָיָה רוֹעֶה עֶדְרוֹ, וְהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר, וּבָא זְאֵב וְטָרַף וּבָא אֲרִי וְדָרַס – פָּטוּר. הִנִּיחַ מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ עָלֶיהָ – חַיָּיב. וְהָוֵינַן בָּהּ: מִשּׁוּם דְּהִנִּיחַ מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ עָלֶיהָ חַיָּיב? הָא שַׁקְלִינְהוּ! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: בְּעוֹדָן עָלֶיהָ. וְכִי עוֹדָן עָלֶיהָ מַאי הָוֵי? הָא לָא מַשְׁכַהּ! וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְרָצְתָה לְפָנָיו. וְהָא לָא חַסְּרַהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן? אֵימָא שֶׁהִכְחִישָׁהּ בְּמַקֵּל. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל״. שְׁמַע מִינַּהּ. וּמִדְּרַב סָבַר שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, לֵוִי סָבַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן. מַאי טַעְמָא דְּלֵוִי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרַאי: מְשׁוּנָּה שְׁלִיחוּת יָד הָאֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר מִשְּׁלִיחוּת יָד הָאֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם.

צריך דעת בעלים - ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא: דמקומה היא - וכיון דבאותו מקום החזירה חזרה גמורה היא: אתאן לר"ע - תירוצא הוא: תרגמה רבי יעקב - דתיקו כולה כחד תנא ובתרי טעמי רישא שהחזירה למקומה דכל מקום שהחזירה מקומה היא דהא לא יחדו לה מקום וסיפא שהחזירה למקום שאינה מקומה כדמסיים במסקנא דהא דמסקינן בסיומא וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה אתרצתא דכולהו קאי אדר' יעקב ואדר' נתן ואדרב ששת ומשום דהניחה חוץ למקומה לא הויא חזרה וכגון שנטלו מתחלה על מנת לגוזלה והיינו לצרכו דמתניתין דאילו לשאלה בעלמא ולתשמיש כיון דלאו גזילה הוא סגי לה בהשבה כל דהו וכל מקום שהניחה פטור באונסין אבל משום דגזולה הואי ובגזילה כתיב והשיב וזה שהניחה למקום שלא יחדו לה בעלים לא הויא השבה: ור' נתן תרגמה - דאפילו לא נטלה על מנת לגוזלה כו' אלא על מנת לשלוח בה יד וליטול מקצתה ולא נטל אפ"ה קמה ליה ברשותיה כולה והויא לה גזילה ובעי' השבה ובמקום שאינו מקומה לאו השבה היא ורב ששת לא שביק דליסיימו לתירוצייהו ואתקיף מידי נטלה קתני כו' ומיהו סיומא דמילתא דמסקנא וסיפא שהניחה במקום שאינו מקומה אכולהו קאי: שליחות יד - שחייבו הכתוב עליו אפילו נאנסה כדכתיב (שמות כ״ב:י׳) ומת או נשבר או נשבה [וגו'] שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה: צריכה חסרון - לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אלא א"כ חסרה: מידי נטלה קתני - דמשמע שנטלה לעצמו: טלטלה קתני - לתשמיש בעלמא משמע לצרכו דמתני': אלא כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות - לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה ואפ"ה הויא גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה דקסבר שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא: וכולה ר' ישמעאל היא - אשינוייא דכולהו קאי אדר' יעקב ואדר' נתן ואדרב ששת: וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה - אבל רישא כל מקום שהניחה מקומה היא: ור' יוחנן - דאמר לעיל מאן דמתרגם לי כו': הניחה במקומה משמע - הלכך לא מיתוקמא כרבי ישמעאל: שליחות יד - שחייבו הכתוב עליו ואפי' נאנסה כדכתיב או נשבר או נשבה וגו' שבועת ה' תהיה אם לא שלח דמשמע הא אם שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה: צריכה חסרון - וכל זמן שלא חסרה לא קמה ברשותיה להתחייב באונסיה: זאב - טורף נושא הטרף לחורו: ארי - אינו טורפה אלא דורסה במקומה ואוכלה: פטור - דאונסין נינהו ואי משום דהניח עדרו ופשיעה היא מוקמינן לה דעל בעידנא דעיילי אינשי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (לקמן בבא מציעא צג:) א"נ דשמע קול אריה ועל: הא שקלינהו - ואי נמי שליחות יד חשיבא הא הדר אהדרה כשנטלו הימנו ואנן מוקמינן לעיל סתם מתני' כרבי ישמעאל דאין צריך דעת בעלים: הא לא משכה - בשליחות יד כדי לקנותה ומטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה לא במקח ולא לענין גזל ולא לענין שליחות יד כדתנן במתני' (לקמן בבא מציעא דף מג:) הטה את החבית ונטל ממנה רביעית יין אין משלם אלא רביעית אלמא בעינן דליקנייה כו': ואמר רב שמואל גרסינן: שהכישה במקל - כשנתנו עליה ורצתה זו היא משיכה משעקרה יד ורגל על ידו: והא לא חסרה - לאו פירכא היא אלא מסקנא וסיומא הוא למילתיה דאמר תסתיים דרב הוא דאמר אין צריכה חסרון מדשני רב למתניתין משום דהכישה ורצתה לפניו ואי קשיא דלמא הא דהניח מקלו ותרמילו חיוביה לאו משום שליחות יד הוא דליבעי חסרון אלא משום שואל שלא מדעת הוא כי ההוא דלעיל דחבית לא היא דכי אמרינן בשומרין שאלה שלא מדעת בדבר שאינו כיחש וחיסר מחמת מלאכה אבל בעלי חיים המכחישים מחמת מלאכה תחלתו שליחות יד היא: שהכחישה - בהכאתו דהיינו חסרון: דיקא נמי - דהכחישה קאמר רב מדנקט הכשת מקל דמכה חזקה היא: ומדרב סבר צריכה חסרון - דהא דייקינן מדנקט מקל: לוי - בר פלוגתיה סבר אין צריכה חסרון: משונה שליחות יד כו' - כלומר אינה דומה לזו שזו נאמרה לצורך ולא משתמע אלא בחסרון אבל של שומר שכר נאמרה שלא לצורך משמעות שבה אלא לדרשה וללמד שאינה צריכה חסרון:

אי רבי ישמעאל אפילו יחדו נמי - וא"ת מנ"ל י"ל מדנקט טלה וסלע דסתם טלה לא יחד לו מקום אלא הולך ממרעה למרעה וסתם סלע יחדו לו מקום בכיס וגם כיס יחדו לו מקום בתיבה ולכך פריך נמי בסמוך לר"ע אפילו לא יחדו נמי: שנטלה והגביהה ע"מ לגוזלה כו' - והיינו חסרון שהכל גוזל ונטל לצורך עצמו: שנטלה ע"מ לשלוח בה יד - פי' ליטול מקצת אע"פ שלא נטל אותה מקצת חייב בכולה כדאמר בשלהי פרקין (דף מד.) לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אע"פ שלא נטל אבל למ"ד ע"מ לגוזלה דבעי חסרון אם הגביה ליטול קצת אינו חייב עד שיטול המקצת כיון דבעי חסרון וקשה דבשלהי פרקין קאמר אפי' למ"ד בעי חסרון מודה בחבית אם הגביהה אע"פ שלא נטל חייב דניחא ליה דתיהוי כולה בסיס להאי רביעית ומתני' בחבית איירי ויש לומר דמתני' איירי אפילו בשמן דלא מנטר פורתא אגב האחר: ובא זאב וטרף - בשעת משלחת זאבים ורבי יהודה היא דאמר זאב אחד אונס בפ' הפועלים (לקמן בבא מציעא דף צג:): הא שקלינהו - לרבי ישמעאל פריך דאמר לא בעינן דעת בעלים כפרש"י: הא לא משכה - דאע"ג דעודן עליה לא קיימא ברשותיה להתחייב באונסיה עד שימשוך כדאמר במתני' (לקמן בבא מציעא דף מג:) הטה את החבית ונטל ממנה רביעית אינו חייב אלא דמי רביעית כיון דלא הגביה את החבית ומשני שהניח מקלו ותרמילו עליה כל כך בחוזק עד שרצתה לפניו: דיקא נמי דקתני שהכישה - וא"ת בפ"ק דקדושין (דף כב:) תניא או שהכישה במקל ורצתה לפניו דאקרי משיכה ולא הויא הכחשה וי"ל דהתם דאדם נכרי לקחה ואינה מכירתו בדבורו שייך למיתני הכישה אבל הכא דאיירי ברועה שהבהמה מכירתו ואזלה מחמת דבורו לא שייך למיתני שהכישה: