בבא מציעא קיא.

פרק ט׳ · המקבל שדה מחבירו

Bava Metzia 111a · Chapter 9: HaMekabbel Sadeh MeChavero

וְזֶה, לְפִי שֶׁאֵין פְּעוּלָּתוֹ אֶצְלוֹ. הֵיכִי דָמֵי? אִי דַּאֲמַר לְהוּ שְׂכַרְכֶם עָלַי – שְׂכָרוֹ עָלָיו הוּא, דְּתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלּוֹ וְהֶרְאָהוּ בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ – נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת מַה שֶּׁהֶהֱנָה אוֹתוֹ! לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לְהוּ: שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת. יְהוּדָה בַּר מָרִימָר אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל אֱגוֹר לִי פּוֹעֲלִים, וְאֵימָא לְהוּ: שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת, מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא אָגְרִי לַהֲדָדֵי. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָנֵי שׁוּקָאֵי דְּסוּרָא לָא עָבְרִי מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״, מִידָּע יָדְעִי דְּעַל יוֹמָא דְשׁוּקָא סְמִיכִי, אֲבָל מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁהֶא״ וַדַּאי עוֹבֵר. שְׂכִיר שָׁעוֹת גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם. אָמַר רַב: שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם – גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם, שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה – גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם – גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם, וּשְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה – גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם. תְּנַן: שְׂכִיר שָׁעוֹת גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם, תְּיוּבְתָּא דְּרַב! אָמַר לְךָ רַב: לִצְדָדִין קָתָנֵי. שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם – גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם, שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה – גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה. תְּנַן: הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ, יוֹצֵא בַּיּוֹם – גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם. יוֹצֵא בַּלַּיְלָה – גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם. אָמַר לְךָ רַב: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם – גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם, שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה – גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם – גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם, שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה – גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר, עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת הַלָּלוּ וַעֲשֵׂה. מִשּׁוּם ״בַּל תַּעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ״, וּמִשּׁוּם ״בַּל תִּגְזֹל״, וּמִשּׁוּם ״בַּל תַּעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי״, וּמִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״, וּמִשּׁוּם ״בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תָבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ״. הָנֵי דְּאִיכָּא בִּימָמָא – לֵיכָּא בְּלֵילְיָא, דְּאִיכָּא בְּלֵילְיָא – לֵיכָּא בִּימָמָא? אָמַר רַב חִסְדָּא: שֵׁם שְׂכִירוּת בְּעָלְמָא. אֵיזֶה הוּא עוֹשֶׁק וְאֵיזֶהוּ גָּזֵל? אָמַר רַב חִסְדָּא: ״לֵךְ וָשׁוּב״, ״לֵךְ וָשׁוּב״ – זֶה הוּא עוֹשֶׁק. ״יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְאֵינִי נוֹתֵן לְךָ״ – זֶה הוּא גָּזֵל. מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: אֵיזֶהוּ עוֹשֶׁק שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה קׇרְבָּן – דּוּמְיָא דְּפִקָּדוֹן, דְּקָא כָפַר לֵיהּ מָמוֹנָא! אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״נְתַתִּיו לָךְ״ – זֶהוּ עוֹשֶׁק, ״יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְאֵינִי נוֹתֵן לָךְ״ – זֶה הוּא גָּזֵל. מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: אֵיזֶה הוּא גָּזֵל שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה קׇרְבָּן, דּוּמְיָא דְּפִקָּדוֹן בָּעֵינַן, דְּקָא כָפַר לֵיהּ מָמוֹנָא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״ – זֶה הוּא עוֹשֶׁק, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – זֶה הוּא גָּזֵל. וּלְרַב שֵׁשֶׁת, מַאי שְׁנָא עוֹשֶׁק דְּקַשְׁיָא לֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא גָּזֵל דְּלָא קַשְׁיָא לֵיהּ? אָמַר לָךְ: גָּזֵל – דְּגַזְלֵיהּ וַהֲדַר כַּפְרֵיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ עוֹשֶׁק נָמֵי דַּהֲדַר כַּפְרֵיהּ! הָכִי הַשְׁתָּא: בִּשְׁלָמָא הָתָם כְּתִיב: ״אוֹ בְגָזֵל״ – מִכְּלָל דְּאוֹדִי לֵיהּ מֵעִיקָּרָא. אֲבָל גַּבֵּי עוֹשֶׁק מִי כְּתִיב ״אוֹ בְעוֹשֶׁק״? ״אוֹ עָשַׁק״ כְּתִיב, שֶׁעֲשָׁקוֹ כְּבָר. רָבָא אָמַר: זֶה הוּא עוֹשֶׁק זֶהוּ גָּזֵל. וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב – לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין. מַתְנִי׳ אֶחָד שְׂכַר אָדָם וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם ״בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ״, וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם ״לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר״. אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ. לֹא תְּבָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שׁוּלְחָנִי – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ – נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. עָבַר זְמַנּוֹ – אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. גֵּר תּוֹשָׁב יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם ״בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ״, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם ״לֹא תָלִין פְּעוּלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר״. גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא תַּנָּא קַמָּא דְּ״מֵאַחֶיךָ״, וְלָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. מַאי הִיא, דְּתַנְיָא:

וזה לפי שאין פעולתו עליו - ולא קרינא ביה פעולתו אתך: ואימא להו וכו' - דאי לא משתלימנא לא עברנא: אגרי להדדי - כשהיה האחד צריך לפועלים חבירו פוסק עמהן ואמר להן שכרכם על בעל הבית: הני שוקאי דסורא - בעלי בתים של סורא שאין מגיעין למעות עד יום השוק: לא עברי - על שכר פועלין: מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמכי - להגיע למעות הלכך אפילו אית ליה מעות גביה לא עבר דאדעתא דהכי איתגר ליה וכיון דמיומא קמא לא עברי תו לא עברי כדאמרינן לעיל שאינו עובר עליו אלא בקר ראשון: אבל משום בל תשהא עובר - מיום השוק ואילך: שכיר שעות דיום - שנשכר לו מן הבקר עד חצות: גובה כל היום - דהא כלתה שכירתו מחצות ואיכא בלא תבא: שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה - ולכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא נשתעבד לו קודם לכן: ושמואל אמר שכיר שעות דיום הוא גובה כל היום - כדקאמרת ואין לילה הולך אחר יום אבל שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום שהיום הולך אחר הלילה הואיל ושכירותו בליל יום זה לא דמי לשכיר יום דאתמול שאינו גובה אלא כל הלילה: תנן שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום - בשלמא שמואל מוקי לה בשכירות שעות דלילה אלא רב במאי מוקי לה: לצדדין - והכי קאמר שכיר שעות יש שגובה כל הלילה ויש שגובה כל היום וכדאמרי אנא: יצא בלילה וכו' - אלמא הואיל ומשכה פעולתו בלילה הוה ליה שכיר שעות דלילה וקתני גובה כל הלילה וכל היום: משום לא תגזול - דהא אוקמיה באיזהו נשך (דף סא.) לכובש שכר שכיר דאי גזל ממש מלאו דריבית ואונאה נפקא: ה' שמות - חמשה לאוין לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין ולא תעשוק שכיר עני ואביון ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש ועשה ביומו תתן: שם שכירות - כולהו בחד ודאי לא משכחת לה אלא הכי קאמר עבירות כל השמות הללו בשם שכירות הן יש מהן בשכירות לילה ויש מהן בשכירות יום: גזל - משמע שאנסו בידו מידו ממש טפי מעושק דכתיב (שמואל ב כ״ג:כ״א) ויגזול את החנית מיד המצרי וכן (שופטים ט׳:כ״ה) בבעלי שכם ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך: מתקיף לה רב ששת - על כרחיך עושק דקא כפר ליה הוא מדחייביה עליו בתורת כהנים קרבן שבועה דכתיב (ויקרא ה׳:כ״א) וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגו': אלא אמר רב ששת וכו' - לקמן פריך לרב ששת מאי שנא עושק דקשיא ליה ומ"ש גזל דלא קשיא ליה: לא שכרתיך מעולם - לא דמי לגזל כי נתתיו לך דהא מודי ליה דעבד בהדיה וקא גזל ליה: מ"ש גזל דלא קשיא ליה - הא איהו נמי גבי קרבן שבועה כתיב ואי לא כפר שבועה היכא: דגזליה והדר כפריה - כל זמן שלא תבעו בבית דין אלא בינו לבין עצמו היה גוזלו ואומרו איני נותן לך וכשתבעו בב"ד כפר ונשבע ולעולם גזל לא איקרי אלא א"כ אומר לו איני נותן לך: אי הכי עושק נמי - נוקמיה כרב חסדא בלך ושוב ודקשיא לך שבועה היכא כגון דהדר כפריה: הכי גרסינן הכי השתא בשלמא התם או בגזל - כתיב וכחש השתא מכלל דאודי ליה מעיקרא כלומר וכחש בעמיתו בגזל במה שהיה גוזלו עד עתה בתורת גזל כחש עכשיו וכפר ומקודם כחש קרוי גזל: אבל הכא מי כתיב או בעושק - דנימא וכחש בעושק דמעיקרא: או עשק כתיב - על ידי הכחשה עשקו: שעשקו כבר - משעה שהתחיל לתובעו עושקו בכחישה ולא נקרא עשק על ידי דבר אחר קודם כחישה: מתני' שכר בהמה וכלים - יליף בגמרא: לא תבעו אינו עובר עליו - בגמרא יליף ליה דכתיב אתך מדעתך ולא מדעתו: המחהו - נתקן מאצלו והעמידו אצל חנוני שהיה פועל צריך לקנות פירות מחנוני ואמר לו בעל הבית לחנוני תן לו בדינר פירות ועלי לשלם: או אמר לשולחני - תן לו בדינר מעות: נשבע ונוטל - מפרש בגמרא: ואם יש עדים שתבעו - בזמנו: גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות וטריפות: יש בו משום וכו' - מפרש בגמרא:

אמר ליה לשמעיה זיל אגיר לי פועלים - לא משום שהיה דעתו לדחות אלא היה ירא שלא יהא פנוי ליתן להם ואפילו משום בל תשהא לא היה עובר כיון שהוא עסוק במלאכה אחרת: מתקיף לה אביי איזהו גזל כו' - תימה וכי לא ידע אביי דרב ששת מוקי לה באודי ליה והדר כפריה וי"ל דסבר אביי דאית לן לאוקמי גזל דומיא דעשק וכי היכי דלא קאי וכחש אעושק לא קאי נמי אגזל אלא תחילת גזל דקרא ותחילת עושק הוא כיחש ולא דייק כדדייק רב ששת בסמוך דהכא כתיב או בגזל והכא כתיב או עשק בלא בי"ת: או עשק כתיב - לא גרסינן שעשקו כבר: ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין - לאו משום דכתיב גזל ועשק ששינה בלשון דייק אלא משום דכתיב תרי לאוין תימה בשלמא הכא חילקן כדי לעבור עליו בשני לאוין אבל גבי אשם גזילות למה נכתבו שניהם או בגזל או עשק: