בבא מציעאנ:
טוען את הדף…
וּלְרַבִּי טַרְפוֹן נָמֵי לְאַלְתַּר הָוְיָא מְחִילָה, אַמַּאי חָזְרוּ? בִּדְרַבִּי טַרְפוֹן נִיחָא לְהוּ טְפֵי, דְּמַאי דְּרַבָּנַן קָא מְשַׁוֵּי לְהוּ אוֹנָאָה לְרַבִּי טַרְפוֹן הָוְיָא מְחִילָה? מִי סָבְרַתְּ פָּחוֹת מִשְּׁלִישׁ לְרַבִּי טַרְפוֹן כְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת לְרַבָּנַן דָּמֵי? לָא, מִשְּׁתוּת וְעַד שְׁלִישׁ לְרַבִּי טַרְפוֹן כִּשְׁתוּת עַצְמָהּ לְרַבָּנַן דָּמֵי. אִי הָכִי, בְּמַאי שָׂמְחוּ מֵעִיקָּרָא? תִּפְשׁוֹט דְּבִטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לְעוֹלָם חוֹזֵר, דְּכֵיוָן דַּאֲמַר לְהוּ רַבִּי טַרְפוֹן הָוְיָא אוֹנָאָה – שָׂמְחוּ, כִּי אֲמַר לְהוּ כׇּל הַיּוֹם – חָזְרוּ. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּבִטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, בְּמַאי שָׂמְחוּ? שָׂמְחוּ בְּשֶׁתּוּת עַצְמָהּ, דִּלְרַבִּי טַרְפוֹן מְחִילָה, וּלְרַבָּנַן אוֹנָאָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בִּטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן, לְעוֹלָם חוֹזֵר, אוֹ דִלְמָא בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, מָה אִיכָּא בֵּין שְׁתוּת לְיָתֵר עַל שְׁתוּת? אִיכָּא: דְּאִילּוּ שְׁתוּת – מִי שֶׁנִּתְאַנָּה חוֹזֵר, וְאִילּוּ יָתֵר עַל שְׁתוּת – שְׁנֵיהֶם חוֹזְרִים. מַאי? תָּא שְׁמַע, חָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, וּלְרַבִּי טַרְפוֹן כׇּל הַיּוֹם – מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בִּטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לְעוֹלָם חוֹזֵר, אַמַּאי חָזְרוּ? בִּדְרַבִּי טַרְפוֹן נִיחָא לְהוּ טְפֵי, דְּקָא מְשַׁוֵּי לְהוּ אוֹנָאָה כׇּל הַיּוֹם וְתוּ לָא! בִּטּוּל מִקָּח לָא שְׁכִיחַ. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנֶה מִקָּח, יוֹתֵר עַל שְׁתוּת – בִּיטּוּל מִקָּח, שְׁתוּת – קָנָה וּמַחְזִיר אוֹנָאָה, וְזֶה וָזֶה – בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: אוֹנָאָה פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנֶה מִקָּח. יָתֵר עַל שְׁתוּת – בָּטֵל מִקָּח. שְׁתוּת – קָנָה וּמַחְזִיר אוֹנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָד מוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה, רוֹצֶה – אוֹמֵר לוֹ: ״תֵּן לִי מִקָּחִי״, אוֹ ״תֵּן לִי מַה שֶּׁאֹנֵיתַנִי״. וְזֶה וָזֶה בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר כּוּ׳. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: חָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר,ולרבי טרפון נמי לאלתר הוי מחילה - פחות משליש: אמאי חזרו - הא כל היום דר' טרפון בשליש הוא דקאמר להו ויזהרו מאונאת שליש ויהא הכל מחילה לאלתר: משתות ועד שליש לרבי טרפון - הויא אונאה כשתות עצמה לרבנן ואינו חולק על חכמים אלא דבטול מקח דידהו משוי להו אונאה וידו על העליונה ואליבא דרבנן שניהם חוזרין: אי הכי - דר' טרפון אבטול מקח לחודיה פליג: במאי שמחו - מעיקרא: תפשוט - דמדשמחו: ביטול מקח לרבנן - דמיבעיא לן לקמן אי לעולם חוזר או בכדי שיראה. תפשוט דמדשמחו דלרבנן לעולם חוזר וכי אמר להו ר' טרפון אונאה והם היו סבורין דבכדי שיראה ס"ל באונאה שמחו: כי אמר להו כל היום חזרו - חדא דבין לעולם חוזר ובין שהות כל היום הנאה פורתא היא לדידהו דשהות הרבה יש לימלך כל היום ועוד אונאה יתר על שתות לא שכיחא וקמפסיד להו בשתות עצמה לרבנן בכדי שיראה ולדידיה כל היום: דאי ס"ד בטול מקח לרבנן - כאונאה בכדי שיראה ואין בין אונאה לבטול מקח אלא דבאונאה ידו על העליונה ובבטול מקח שניהם חוזרין כי משוי רבי טרפון לבטול מקח אונאה אין זו טובה להם: שמחו בשתות עצמה כו' - דהא דאמרן משתות ועד שליש לר"ט כשתות לרבנן משתות ומעלה אמרו ולא שתות עצמה: אם תמצא לומר כו' - כלומר אם באת לומר פשיטא דלעולם חוזר דאי בכדי שיראה מאי איכא כו': איכא דאילו שתות כו' - כי נמי אמרינן תרוייהו בכדי שיראה עדיין יש חילוק זה ביניהם: משום הכי חזרו - מעיקרא כי שוי להו ר' טרפון יתר על שתות אונאה דלרבנן בטול מקח ולא הרחיב זמן החזרה שמחו בשתות עצמה דמחילה לאלתר כדאמרן וכי הדר אמר להו כל היום חזרו דהחמיר להם ביתר על שתות ופגם להם יותר ממה שהשביחם בשתות עצמה כדפרישית: אלא אי אמרת לעולם חוזר - נהי נמי דשתות עצמה משוי להו אונאה כרבנן דהאי דאמר לעיל שמחו בשתות עצמה שינויא דחיקא הוה משום שמחה דמעיקרא דקשיא לן במאי שמחו והשתא אמרת לי דשמחה מעיקרא משום בטול מקח היא דהואי דלרבנן לעולם ולר' טרפון היו סבורין בכדי שיראה כדין אונאה דרבנן כי הדר אמר להו כל היום אכתי שמחה איכא דלרבנן לעולם ולר' טרפון כל היום ותו לא ואי משום שתות עצמה דלרבנן בכדי שיראה ולדידיה כל היום הרבה הוא שבח שמשביח רבי טרפון ביתר על השתות מפגם שפוגם בשתות עצמה שהרי יכולין ליזהר בשתות עצמה יפחתו לו מעט ותהא מחילה נמצאו משתכרין בשל רבי טרפון כל אונאה שיתר על שתות: בטול מקח לא שכיח - ואין שבח זה חשוב להם במידי דלא שכיח וכי מיקרי והוי נמי הרי נתן לו שהות כל היום לחזור ורוב הנמלכים נמלכים בו ביום הלכך פגם דשתות עצמה עדיף להו: הלכתא פחות משתות נקנה מקח - לאלתר: יתר על שתות בטל מקח - ושניהם חוזרין: שתות קנה - ואין אחד מהן יכול לחזור: ומחזיר אונאה - ולית ליה לרבא ידו על העליונה דמתניתין דס"ל כר' נתן דברייתא דקיימא לן ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא בפרק הבית והעלייה (לעיל בבא מציעא דף קיז: ובב"ק נג.): זה וזה - אונאה ובטול מקח: יד מוכר על העליונה - אם נתאנה מוכר והוא הדין אם נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה והכי מוקמינן לה לקמן (בבא מציעא דף נא) מאי דשייר במתניתין תני בברייתא: זה וזה - אונאה ובטול מקח: לא שנו - בכדי שיראה: אלא לוקח - שמקחו בידו ויכול להראות': מוכר - שאין בידו מה להראות ולימלך אינו מכיר באונאתו עד שיראה טלית אחרת כדמותה נמכרת בדמים יקרים הלכך לעולם חוזר אם לא נתייקרו טליתות בינתים:ואילו יתר על שתות שניהם חוזרי' - וא"ת דבפרק הספינה (ב"ב דף פג: ושם פד. ד"ה אי לא) אמר רב חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקר ועמד על ח' לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דאמר ליה לוקח אי לאו דאוניתני לא מצית הדר בך כו' וה"נ אמאי מאנה יכול לחזור נימא ליה נמי המתאנה אי לאו דאוניתני כו' וי"ל דהכא כיון שהוא יותר משתות ה"ל רחוק מן המקח יותר מדאי וכאילו לא מכר כלל דה"ל כיין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין דשניהם חוזרין (שם דף פג:) וה"ר יצחק בר' מרדכי תירץ דהתם כשאין הלוקח תובע אונאתו לכך אין המוכר יכול לחזור בו אבל הכא מיירי כשמתאנה תובע אונאתו ולכך המאנה יכול לבטל המקח: אמר רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה - פ"ה קנה בע"כ כר' נתן דבסמוך לפי זה פחות משתות לאלתר הויא מחילה וזה יש בין שתות לפחות משתות וכן משמע לקמן (בבא מציעא דף נא.) גבי ההוא גברא דנקט ורשכי לזבוני אמר אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא מחילה משמע דלאלתר הוי מחילה ודקאמר זה וזה בכדי שיראה איתר משתות ושתות קאי ולא אפחות משתות ורבא אית ליה שפיר דרב חסדא דקאמר בפ' הספינה (ב"ב דף פג:) מכר לו שוה ה' בו' לוקח יכול. לחזור בו ולא מוכר כיון שהוקר בכדי שיראה שזהו זמן שלוקח יכול לתבוע אונאתו והוקר על בטול מקח לכך לוקח יכול לחזור בו ולכך קאמר ועמדו על ח' ולא קאמר ועמדו על ז' שאין זה בטול מקח וק' לר"ת וכי חולק רבא על סתם מתניתין (לקמן בבא מציעא נא.) דקתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה ועוד דהלכה כרבי מחבירו ועוד דרבא גופיה מוקי מתני' כר' יהודה הנשיא ולא כר' נתן א"כ משמע דסבר ליה כוותיה ועוד מה שייך למימר תניא כוותיה בדבר שיש מחלוקת תנאים כתוב באותה ברייתא ומפ' ר"ת דרבא דאמר שתות קנה היינו אם רצה כר' יהודה ולא חש לפרש בהדיא רצה משום דקאי אמתני' ותניא כוותיה מייתי משום דקתני בברייתא זה וזה בכדי שיראה כדרבא אבל מרבי יהודה הנשיא לא מייתי דאמר רצה אמר לו כו' דאדרבה ה"ל לאתויי מתניתין ולקמן (בבא מציעא דף נא.) פריך שפיר אי ר' נתן מתניתין קתני רצה ברייתא לא קתני רצה משום דר' נתן לא קאי אמתניתין וה"ל לפרושי אבל רבא דקאי אמתני' לא חש לפרש ואע"ג דרבא נקיט לישנא דמילתא דרבי נתן אין פי' קנה דהכא כקנה דרבי נתן: אי אמרת בשלמא מוכר לעולם חוזר משום הכי חזרו - אע"פ שגם תגרי לוד היו לוקחים ולא היה להם לחזור מ"מ חזרו משום דתגרי לוד היו מוכרים תמיד במעט מעט והיו לוקחים בבת אחת: