בבא מציעאלא:
טוען את הדף…
אֲבָל הָנֵי תַּרְתֵּי דְּאִיתֵאּ לְמָרַהּ בַּהֲדַהּ, אֵימָא לָא. צְרִיכָא. ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה״, אֵין לִי אֶלָּא בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ. מִנַּיִן שֶׁאִם אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לַהֲמִיתוֹ בְּכׇל מִיתָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מוֹת יוּמַת״, מִכׇּל מָקוֹם. ״הַכֵּה תַכֶּה״, אֵין לִי אֶלָּא בְּהַכָּאָה הַכְּתוּבָה בָּהֶן, מִנַּיִן שֶׁאִם אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתָן בְּהַכָּאָה הַכְּתוּבָה בָּהֶן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לְהַכּוֹתָן בְּכׇל הַכָּאָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַכֵּה תַכֶּה״, מִכׇּל מָקוֹם. ״הָשֵׁב תָּשִׁיב״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין. מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָשֵׁב תָּשִׁיב״, מִכׇּל מָקוֹם. ״חָבֹל תַּחְבֹּל״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּרְשׁוּת. מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חָבֹל תַּחְבֹּל״, מִכׇּל מָקוֹם. וְהָנֵי תְּרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי? חַד לִכְסוּת יוֹם, וְחַד לִכְסוּת לַיְלָה. ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח״, אֵין לִי אֶלָּא לַעֲנִיֵּי עִירֶךָ. לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח״, מִכׇּל מָקוֹם. ״נָתֹן תִּתֵּן״, אֵין לִי אֶלָּא מַתָּנָה מְרוּבָּה. מַתָּנָה מוּעֶטֶת, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נָתֹן תִּתֵּן״, מִכׇּל מָקוֹם. ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְבָּרֵךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ מַעֲנִיקִין. לֹא נִתְבָּרֵךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק״, מִכׇּל מָקוֹם. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּאָמַר: נִתְבָּרֵךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ – מַעֲנִיקִין לוֹ, לֹא נִתְבָּרֵךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ – אֵין מַעֲנִיקִין, ״תַּעֲנִיק״ לְמָה לִי? דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. ״הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, אָמַר רַחֲמָנָא: תֵּן לוֹ דֶּרֶךְ הַלְוָאָה. יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּעֲבִיטֶנּוּ״, מִכׇּל מָקוֹם. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ, ״תַּעֲבִיטֶנּוּ״ לְמָה לִי? דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. הָיָה בָּטֵל מִן הַסֶּלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ ״תֵּן לִי סֶלַע״, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל (בָּטֵל). תְּנַן: נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. מַאי כְּפוֹעֵל בָּטֵל? אָמַר אַבָּיֵי: כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה, דִּבְטַל מִינַּהּ. אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין – מַתְנֶה בִּפְנֵיהֶם. אִיסּוּר וְרַב סָפְרָא עֲבֻיד עִיסְקָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲזַל רַב סָפְרָא פְּלַג לֵיהּ בְּלָא דַּעְתֵּיהּ דְּאִיסּוּר בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי תְּלָתָא דִּפְלַגְתְּ קַמַּיְיהוּ, אִי נָמֵידאיתיה למרה - דכתיב עמו אימא יחזור אחר בני אדם וישכור: שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו - והיינו סייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטובעו: הכה תכה - בעיר הנדחת: אין לי אלא שמשכנו ברשות ב"ד - דצעק עליו בדין ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמרינן לקמן בפ' המקבל (בבא מציעא דף קיג.) בשליח ב"ד הכתוב מדבר: שלא ברשות ב"ד מנין - דצריך השבה: סתם חבלה ע"פ ב"ד היא דלא שכיח דחציף איניש ליכנס בבית וליטול מטלטלי שלא ברשות: חד לכסות יום וחד לכסות לילה - בפ' המקבל (לקמן בבא מציעא קיד:) מפרש לקרא הכי: מתנה מועטת מנין - אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה: אין לי אלא שנתברך הבית בגללו - דהכי כתיב קרא אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו: דרבי אלעזר בן עזריה בקדושין (דף יז:): שאין לו - ממה שיתפרנס: ואינו רוצה להתפרנס - משלך במתנה ואמר רחמנא העבט דרך הלואה: יש לו ואינו רוצה להתפרנס - משלו אלא משלך מנין שאתה חייב להעביטו וליפרע ממנו אחר מיתה ת"ל תעביטנו והכי מפרש בכתובות פרק מציאת האשה (כתובות דף סז:): מאי כפועל בטל - והלא אינו בטל שהרי טורח בהשבתה ומתניתין תני נותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול להתרפות ממלאכה ולישב בטל: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה - כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכ' שטורחה קל ושכרה רב או חילוף: פלג - בסחורה ולא היו מעות אלא דבר הצריך שומא:אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו - ואע"ג דמרבינן לעיל אין בעלים עמו היינו שהוא זקן או חולה ונהי דאין יכול לעזור יכול לשכור פועלין ואימא לא קא משמע לן: אין לי אלא משכנו - פרשתי בהמקבל (לקמן בבא מציעא דף קיג.): דברה תורה כלשון בני אדם - וא"ת וכי לית להו כל הני דרשות דלעיל ואליבא דר"ש משנינן נמי לעיל דלא מסיימי קראי ובר"ה (דף ח.) דריש נמי ר"ש עשר תעשר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה וי"ל דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך ובריש השואל (לקמן בבא מציעא דף צד: ושם ד"ה אלא) דאמר אם גנב אין לי אלא גניבה אבידה מנין ת"ל יגנב ופריך למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר התם נמי איכא הוכחה דגניבה משמע דוקא גניבה ולא אבידה: כפועל בטל - פירשנו באיזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף סח. ושם ד"ה ונותן): אם יש שם ב"ד יתנה בפניהם - שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה ואם אין ב"ד לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל אבל אם אינו עושה מלאכה ישיב בחנם וא"ת לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היכי דמי אי ליכא ב"ד אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב ואי בפני ב"ד כי נמי אין מרובה אלא שוה לאבידה למה יתנו ב"ד ליתן לו כל שכרו א"כ מה ירויחו הבעלים וי"ל דנ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא וכה"ג משני בסוף השוכר את הפועלים (לקמן בבא מציעא דף צג:) וא"ת דהכא משלם לכל הפחות השכירות כפועל בטל וכן משני לקמן בסוף השוכר את הפועלים (שם) גבי רועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות ש"ש בשכר וש"ח בחנם חייב וש"ש שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית ומסתמא ש"ח נמי שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעה"ב ואילו בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:) תנן שטף נהר את חמורו וחמור חבירו הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואין משלם לו דמי חמורו שטבע וי"ל דהתם מיירי כשהיה יכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר ליה מהפקירא קזכינא כדאיתא התם ועי"ל כיון שבעל החמור שם יכול לומר הייתי שוכר פועלים להצילו וא"ת הכא אמאי נוטל שכר וכן לקמן ש"ח שאין צריך לקדם בשכר אם קידם אמאי נוטלו מבעה"ב האמרי' פר' הכונס (בבא קמא דף נח. וש"ה אי) דמבריח ארי מנכסי חבירו פטור וללישנא בתרא דהכונס דמבריח ארי פטור משום דלית ליה פסידא אתי שפיר דהכא אית ליה פסידא אבל ללישנא קמא דקאמר דמבריח ארי מדעתו משמע אפילו אית ליה פסידא פטור כיון דמדעתו הוא קשה ואור"י דמבריח ארי פטור היינו דוקא שמצילו מפחד הארי שירא שיבא וקידם ברועים והבריחו דלא ברי הזיקא דבלא הצלתו יכול להיות שלא היה בא אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר אבידה דברי הזיקא ובא זה והציל נוטל שכרו וא"ת דפורע חובו דשרי למודר הנאה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לג.) ופרק בתרא דכתובות (דף קח. ושם) מחשבין ליה מבריח ארי אע"ג דברי הזיקא ואית ליה פסידא וי"ל דהתם נמי אין מצילו מן ההפסד דמה שמלוה טורף ממנו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ולכך חשיב ליה כמבריח ארי א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי דנדרים הוינא מפייס ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפילו בב"ח דוחק מסיק בירושלמי והטעם נראה משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי דהיינו מעין אותם הטעמים והא דקרי ליה בפ' ח"ה (ב"ב דף נג.) מבריח ארי נתן צרור ונטל צרור דסכר מינה מיא ואפיק מינה מיא אע"פ שמצילו מן ההפסד שהיה נהר שוטפה התם לא נקט לשון מבריח לענין שיפטר משכר הברחה אלא כלומר אין זו חזקה כיון שאין מתקן השדה אלא מגין עליה בעלמא שלא תבא לידי קלקול ונראה שגם ר"ת סובר דלא חשיב מבריח ארי במקום שמצילו מן ההפסד שהיה מעמיד ההיא דפורע חובו דוקא במזונות אשתו כדמפרש בפ' בתרא דכתובות (דף קח. ושם) משום דאפשר שתהא עושה ואוכלת או תתפרנס מן הצדקה או מקרוביה שיתנו לה בחנם אבל שאר פריעת חוב אור"ת דאין זה מבריח ארי אלא מהנה גמור וירושלמי פליג אגמרא שלנו ולפ"ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה"ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבינו גרשום אבל רש"י פסק שיחזיר לו ביתו חנם בפ' הנזקין (גיטין דף נח:) ונראה דלא מבעיא אם קנאה בדמים שמציל הבעלים מן ההפסד שישלמו הבעלים אלא אפי' קנאן בשויו ולא דמי למבריח ארי דאם היה משתקע בידו לא היה הבית חוזר לו לעולם ואפי בשויו ודמי למקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרי' שנותן שכרו עד כדי דמיהם ונ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא ועוד נר' אפי' ידוע בודאי שאפילו לא מיהר לקנותו היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו בין קנאן בדמים מרובים בין קנאן בדמים מועטים לא דמי למבריח ארי כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא לידי נכרי וזה מוציאו מחזקת נכרי ומחזירו ליד ישראל נוטל מה שההנהו: