בבא מציעאקז:
טוען את הדף…
לָא קַשְׁיָא: הָא דִּמְהַדַּר לֵיהּ שׁוּרָא וְרִתְקָא, הָא דְּלָא מְהַדַּר לֵיהּ שׁוּרָא וְרִתְקָא. ״וְהֵסִיר ה׳ מִמְּךָ כׇּל חֹלִי״, אָמַר רַב: זוֹ [הָ]עַיִן. רַב לְטַעְמֵיהּ. דְּרַב סָלֵיק לְבֵי קִבְרֵי, עֲבַד מַאי דַּעֲבַד, אֲמַר: תִּשְׁעִין וְתִשְׁעָה בְּעַיִן רָעָה, וְאֶחָד בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הָרוּחַ. שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַכֹּל בָּרוּחַ. וְלִשְׁמוּאֵל: הָא אִיכָּא הֲרוּגֵי מַלְכוּת! הָנָךְ נָמֵי, אִי לָאו זִיקָא, עָבְדִי לְהוּ סַמָּא וְחָיֵי. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: זוֹ צִינָּה, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: זוֹ צוֹאָה. דְּאָמַר מָר: צוֹאַת הַחוֹטֶם, וְצוֹאַת הָאוֹזֶן – רוּבָּן קָשֶׁה, וּמִיעוּטָן יָפֶה. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: זוֹ מָרָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מַחֲלָה״ – זוֹ מָרָה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״מַחֲלָה״ – שֶׁהִיא מַחֲלָה כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר: ״מַחֲלָה״, שֶׁשְּׁמוֹנִים וּשְׁלֹשָׁה חֳלָאִים תְּלוּיִן בַּמָּרָה. וְכוּלָּן, פַּת שַׁחֲרִית בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטַּלְתָּן. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת שַׁחֲרִית: מַצֶּלֶת מִן הַחַמָּה, וּמִן הַצִּנָּה, וּמִן הַזִּיקִין, וּמִן הַמַּזִּיקִין, וּמַחְכִּימַת פֶּתִי, וְזוֹכֶה בַּדִּין, לִלְמוֹד תּוֹרָה וּלְלַמֵּד, וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִין, וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הֶבֶל, וְנִזְקָק לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לְאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְהוֹרֶגֶת כִּינָּה שֶׁבִּבְנֵי מֵעַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מוֹצִיאָ[ה] אֶת הַקִּנְאָה וּמַכְנֶיסֶ[ת] אֶת הָאַהֲבָה. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרָבָא בַּר מָרִי: מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: שִׁיתִּין רָהֹיטֵי רְהוּט וְלָא מְטוֹ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כְּרַךְ. וַאֲמַרוּ רַבָּנַן: הַשְׁכֵּם וֶאֱכוֹל, בְּקַיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחוֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּינָּה. אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ״, לֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ – כֵּיוָן דְּלָא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ לִי מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא לָךְ מֵהָכָא: ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״. ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ – זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. ״וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״ – זוֹ פַּת בַּמֶּלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם, מִכָּאן וְאֵילָךְ: ״וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ״. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב אַדָּא מָשׁוֹחָאָה: לָא תְּזַלְזֵל בְּמִשְׁחֲתָא, דְּכֹל פּוּרְתָּא וּפוּרְתָּא חֲזִי לְכוּרְכְּמָא רִישְׁקָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב אַדָּא מָשׁוֹחָאָה: אַרְבַּע אַמּוֹת דְּאַנִּיגְרָא – זַלְזֵל בְּהוּ. דְּאַנַּהֲרָא לָא תִּמְשְׁחִנְהוּ כְּלָל. רַב יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: אַרְבַּע אַמּוֹת דְּאַנִּיגְרָא – לִבְנֵי אנִיגְרָא. דְּאַנַּהֲרָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא. מַכְרִיז רַבִּי אַמֵּי: מְלֵא כַּתְפֵי נַגָּדֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא – קוּצוּ. רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא קַץ שִׁיתְּסַר אַמְּתָא. אֲתוֹ עֲלֵיהּ בְּנֵי מַשְׁרוֹנְיָא, דַּפְנוּהּ. הוּא סָבַר כִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלָא הִיא: הָתָם בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי, הָכָא מִשּׁוּם אַמְתּוֹחֵי (אַשְׁלֵיהֶן) [אַשְׁלַיְהוּ] הוּא, כִּמְלֵא כַּתְפֵי נַגָּדֵי סַגִּי. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא אִבָּא אַגּוּדָּא דְנַהֲרָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: נִיקּוֹץ מָר! אֲמַר לְהוּ: קוּצוּ עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי, וַהֲדַר נִיקּוֹץ אֲנָא. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָכְתִיב: ״הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִים! הָתָם אִבָּא דְּבֵי פַרְזַק רוּפִילָא הֲוָה, וְאָמַר: אִי קָיְיצוּ – קָיֵיצְנָא, וְאִי לָא קָיְיצוּ – אַמַּאי אִיקּוֹץ. דְּאִי מִמַּתְחִי לְהוּ – אַשְׁלַיְיהוּ מִסְתַּגִּי לְהוּ,לא קשיא - דרב אדרב: שורא וריתקא - חומה ורתוקת גדר של נצרים כמו (איכה ב) חיל וחומה: כל חלי - דבר שכל החלאים תלוין בו וזו העין עין רעה: עבד מה דעבד - יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת אם מת בזמנו אם בעין רעה: הכל ברוח - כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין הכל לפי השעה והאדם יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני: והאיכא הרוגי מלכות - הרוגי חרב: אי לאו זיקא - שנכנס במכה: עבדי סמא וחיי - סם המחבר בשר חתוכה ומן העשבים הוא כדאמר בהמוכר את הספינה (בבא בתרא עד:): צינים פחים - קור הנופח ולאו היינו רוח דקאמר שמואל דשמואל זיקא בלא צינה נמי מזקת: זו מרה - שהמרירה שבה גדולה ונובעת ומתפשטת בגידין ובעצמות: וכולן פת במלח מבטלתן - כדיליף לקמן מקראי: וקיתון של מים - למי שאין לו יין: וזיקין - היינו רוח דאמר שמואל: מחכימת פתי - שדעתו מיושבת עליו לפי שאינו מצטער בעינוי: וזוכה בדין - אם יש לו דין עם חבירו דעתו מיושבת ליישב דבריו בבית דין להטעים: ללמוד וללמד - מחמת ישוב הדעת: ודבריו נשמעין - לבריות שיש לו לב להטעימן: הבל - זיעה וזוהם: נזקק לאשתו - אם בעל הרהורים הוא ומתוך שלבו טוב בבקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק ורואה נשים אינו מתאוה להן: כינה שבבני מעיין - תולעים: מוציא את הקנאה ואת התגר - שכשאין לבו טוב עליו הוא נוח לכעוס: ואמרו רבנן השכם ואכול - בערבי פסחים (קיב א) בדברים שצוה רבי לבניו: משוחאה - מודד קרקעות היה בשכר לקונים ולמוכרים ולאחין ולשותפין הבאין לחלוק: כורכמא רישקא - כרכום של גן שקורין קרוג אודמינל"ט והוא משובח שבכורכמין: ארבע אמות דאניגרא - אמת המים שהמשיכוה מן הנהר הגדול אל השדות על פני הבקעה כולה ומניחין בעלי כל שדה ושדה מלזרוע את אגפיה רוחב ארבע אמות. שלא תתקלקל שפתה ומודדין אותם כולם ביחד ומציינים אותם שלא יחרשו מן הסימן ולחוץ: זלזל בהן - אל תדקדק בהן להרחיבן: לא תמשחנהו כלל - אלא באומד הדעת תניחנו כדי שיהו ניכרים לעינים שהן שלימות ורחבות: לבני אניגרא - אינו מזיק אלא יחידים ויש בידן למחול: לכ"ע - ומאן מחיל: מלי כתפי נגדי בתרי עברי נהרא קוצו - המוצא יער או אילנות נטועין על שפת הנהר יקוץ ברוחב מלא כתף מושכי חבל הספינה והן מטין עצמן באלכסון והולכין כשהן משופעין לצד היבשה שלא תמשכם הספינה למים וכל כמות הצריך להלוכם דינם לקוץ ובשני עברי הנהר שפעמים שהילוכן מכאן ופעמים שהילוכן מכאן: קץ שיתסר אמתא - כרוחב דרך רה"ר כדתנן בבבא בתרא (דף צט:) דרך רה"ר שש עשרה אמה: בני משרוניא - שם העיר והיער היה שלהן: דפנוהו - הלקוהו: אשליהן - חבלים שלהן: אבא - יער: ניקייצו עילאי ותתאי - מי שיש להן יער על הנהר אצלי למעלה הימנו ולמטה הימנו הילוך דרך המים: התם דבי פרזק רופילא הוה - אותן שלמטה ושלמעלה לא של ישראל היה שיכול לקצוץ אותו יער של בית פרזק פחת פרסיים היה וידוע הוא שלא יקוצו ומה תועיל קציצה שלי: אי ממתחי אשלייהו מסתגי להו - אם יוכלו למתוח חבלם ולבא ממסע למסע או מכפר לכפר לילך ממטה למעלה ילכו:תשעין וט' מתו בעין הרע ואחד בדרך ארץ - וא"ת א"כ בני יוסף שלא שלטה בהן עין הרע. היה להן לחיות הרבה מכל השבטים וי"ל שמתו בדרך ארץ יותר מאחרים כשהקב"ה היה רוצה להמיתן היה שולח להם חלאים אחרים: צנים - קור כדמוכח הכא פחים חום כדמוכח בריש מסכ' ע"ז (דף ג: ושם ד"ה הכל) ומיירי הכא במאורעות הבאים על האדם דאילו במדות אמר בפ' כל היד (נדה דף טז: ושם ד"ה הכל) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים: שיתין רהיטי רהוט - יש מפרשים דנקט שיתין לפי שימי החורף ששים וכן ימי הקיץ כדאמר לעיל (בבא מציעא דף קו:) ופת שחרית מצלת מן החמה ומן הצנה א"נ כן דרך למינקט בכל מקום שיתין כדאמר בהחובל (ב"ק דף צב:) שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע כו': ארבע גרמידי דאניגרי זלזל בהו - פירוש ארבע אמות שאתה מודד לבני אניגרא שדולים משם להשקות שדותיהם זלזל פירוש מדוד אותם שחוקות ולא מצומצמות כדי שיוכלו לעמוד שם בריוח ולא כפי' הקונט' דעל נהרא שמניחין מקום גם למושכי ספינות לא תמשח כלל שצריכין ריוח הרבה שלא יפלו במים אלא בלא מדידה יתנו שיהא ניכרת ונראה לעינים: בתרי עברי נהרא קוצו - פי' ענפי אילנות היער קוצו שצריכין להטות כתפיהם לצד היער שלא יפלו במים וא"ת דאמרינן בסוף פרק המוכר פירות (ב"ב דף צט: ושם ד"ה ואמה) אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו ב' אמות לתוכה אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה וי"ל דהתם מיירי באמת המים שהוא לאדם אחד שהוא עושה חריץ תוך שדהו להשקות ממנה ואין צריך לאגפיים רק אמה מכאן ואמה מכאן והכא אניגרא הוא יאור גדול להשקות כל אותה בקעה לכך צריך ארבע אמות לאגפיה תדע דהתם זורעים אותן אמות ונוטעין שם אילנות כדאמר התם אבל הכא אין זורעין ונוטעין כלל שכל העם הולכים שם להשקות שדותיהם והא דקאמר דאנהרא לכ"ע לאו משום דאניגרא ליהוו כולהו דאדם אחד אלא אינו דכ"ע אלא לאותן המשקין שדותיהם לבד אי נמי ארבע אמות דהכא היינו ב' אמות של תוכה ואמה מכאן ואמה מכאן: