בבא מציעאל.
טוען את הדף…
בְּתוֹרֵי דִּנְפִישׁ פְּסֵידַיְיהוּ. שׁוֹטְחָהּ לְצוֹרְכָּהּ אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְצוֹרְכּוֹ וּלְצוֹרְכָּהּ, מַאי? תָּא שְׁמַע: ״שׁוֹטְחָהּ לְצוֹרְכָּהּ״, לְצוֹרְכָּהּ – אִין. הָא לְצוֹרְכּוֹ וּלְצוֹרְכָּהּ לָא! אֵימָא סֵיפָא: ״אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ״, לִכְבוֹדוֹ הוּא דְּלָא, הָא לְצוֹרְכָּהּ וּלְצוֹרְכּוֹ – שַׁפִּיר דָּמֵי. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מַגּוֹד לְצׇרְכּוֹ, אֲבָל יִשְׁטָחֶנָּה עַל גַּבֵּי מִטָּה וְעַל גַּבֵּי מַגּוֹד לְצׇרְכָּהּ. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים – לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מַגּוֹד, בֵּין לְצוֹרְכּוֹ בֵּין לְצוֹרְכָּהּ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִקְלָא קָלֵי לַהּ אִי מִשּׁוּם עֵינָא, אִי מִשּׁוּם גַּנָּבֵי. תָּא שְׁמַע: הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה – כְּשֵׁירָה. בִּשְׁבִיל שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ – פְּסוּלָה. וְהָא הָכָא דִּלְצוֹרְכּוֹ וּלְצוֹרְכָּהּ הוּא, וְקָתָנֵי פְּסוּלָה! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ״ מִכׇּל מָקוֹם. אִי הָכִי אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי! הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא, דִּתְנַן: שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף – כְּשֵׁירָה, עָלָה עָלֶיהָ זָכָר – פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא? כִּדְרַב פָּפָּא, דְּאָמַר רַב פָּפָּא: אִי כְּתִיב ״עוּבַּד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ מִמֵּילָא. וְאִי כְּתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עָבַד״ – הֲוָה אָמֵינָא: עַד דַּעֲבַד בָּהּ אִיהוּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – בָּעֵינַן ״עוּבַּד״ דּוּמְיָא דְּ״עָבַד״. מָה ״עָבַד״ דְּנִיחָא לֵיהּ, אַף ״עוּבַּד״ דְּנִיחָא לֵיהּ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצֵא כְּלֵי עֵץ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ, כְּלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מַגְרֵיפוֹת וְקַרְדּוּמּוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ, אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּאֲבֵידָה כָּךְ אָמְרוּ בְּפִקָּדוֹן. פִּקָּדוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ גַּבֵּיהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בַּעֲלֵיהֶן לִמְדִינַת הַיָּם. מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה [וְכׇל דָּבָר] שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם. הָא כֵּיצַד? הָיָה כֹּהֵן וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״. לְמַאי אִיצְטְרִיךְ קְרָא? אִילֵימָא לְכֹהֵן וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – פְּשִׁיטָא, הַאי עֲשֵׂה וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, וְתוּ: לָא דָּחֵינַן אִיסּוּרָא מִקַּמֵּי מָמוֹנָא. אֶלָּא לְשֶׁלּוֹ מְרוּבֶּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ – מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״אֶפֶס כִּיבתורי - בפועלים המנהיגים בשוורי בעה"ב: דנפיש פסידייהו - שרוב עבודת קרקעות שלהן בשוורים היתה אף חרישת הכרמים ובצירתם מנהיגים כלי המחרישה בעגלה בין שורות הכרם עם הבוצרים ונותנין שם הענבים לפיכך אם אין הבעלים עליהם יש הפסד גדול שאין דרך הפועלים לחוס על הכרם ועל השוורים ומנהיגים אותן על הגפנים ועל הנטיעות והם מתקלקלין והשוורין נסחבין ונשברים: מגוד - קביל"א בלע"ז: נזדמנו לו אורחים - קס"ד טעמא משום דמתכבד בהם ואיכא לצורכה ולצרכו: שאני התם דקא קלי לה - בשטיחה זו הוא שורפה ומה הוא שריפתה: אי משום עינא - שתשלוט בה עין רע של אורחין: אי משום גנבי - פן יגנבוה האורחים: הכניסה לרבקה - בעגלה ערופה קאי רבקה - קופל"ה בלע"ז שמדבקים שלש בהמות או ארבעה בצואריהן זו אצל זו ודשים הדישה: כשירה - הואיל ולא נתכוון שתדוש: ואם בשביל שתינק ותידוש - שהיתה אמה דשה והכניס את הבת לשם שתינק ואף נתכוין שתדוש פסולה: הא לא דמיא - תירוצא היא: שכן עליה עוף - בפרה אדומה קאי: עלה עליה זכר פסולה - שנאמר אשר לא עלה עליה עול ותניא עול אין לי אלא עול כו' במסכת סוטה (דף מו.) והאי הכניסה לרבקה ודשה דלא ניחא ליה בה דמיא לשכן עליה עוף: משתמש בהן בחמין - וכ"ש בצונן: אבל לא ע"י האור - לא יתן הכלי על האור: מגריפות - וודיל"ש עשויין לגרוף הכירות או להפריש תאנים המדובקים: שמפחיתן - פוגמן: מאי עבידתיה גביה - מה לו להשתמש בו יבא בעליו וישתמש בו: והתעלמת מהם - וללמדך בא שמותר להתעלם: ופעמים שאי אתה מתעלם - דכתיב לא תוכל להתעלם: והיא בבית הקברות - האבידה בבית הקברות: ואינה לפי כבודו - שישיבנה: או שהיה בטל ממלאכה שלו - שיבטל בהשבתה מרובה על דמי האבידה: האי עשה - השב תשיבם ואע"ג דלא תעשה נמי איכא אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות (דף כא.): לא תעשה ועשה - לנפש לא יטמא קדושים יהיו:בתורי דנפיש פסידייהו - ר"ח גרס בתוורי פירוש פועלים שמוליכים השוורים לחרישה. ואין מעמיקין המחרישה שלשה טפחים ואין הזרע נקלט היטב: לצורכו ולצורכה מאי - דוקא בשיטוח כסות מבעיא ליה וכל דדמי ליה דשמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה עד שיתקלקל אבל בספר אמרינן דקורא בהן אף ע"ג דצורכו הוא כמו צורכה ולא גזרינן דליכא למיחש למידי כיון שקבעו לו זמן אחד לשלשים יום או אחד לי"ב חדש ולא ילמוד בו בתחלה גם לא יקרא וישנה וכלי נחשת דתניא לקמן דמשתמש אפי' בחמין וכלי כסף בצונן אפי' לצורכו מותר כיון שעל ידי אותו תשמיש אינו יכול לבא לידי קלקול ותדע דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך פקדון מאי עבידתיה גביה כיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אע"פ שהבעלים אינם אומרים לו להשתמש: הכניסה לרבקה ודשה - בתוספת' (דפרה). תני לה גבי פרה אדומה: בשביל שתינק ותדוש פסולה - ובסיפא (דתוספתא.) קתני לצורכו פסולה לצורכה כשירה ולכך פריך אלמא לצורכו ולצורכה חשיב כמו צורכו ואסור ומשני דהתם דאורייתא פסולה כמו בא עלי' זכר דפסולה מדרב פפא וא"ת ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף ואי משום דרב פפא אמר למלתיה עלה אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבק' וי"ל משום דברייתא היא אבל הך דשכן עליה עוף היא מתניתין: אף עובד דניחא ליה - וא"ת ובפרה אדומה מנלן דבעינן דניחא ליה דבשלמא למאן דיליף (סוטה דף מו.) עבודות בפרה מג"ש דעול עול ניחא אלא למאן דלית ליה ג"ש ומשכח עבודות בפרה גופיה מנלן דבעינן דניחא ליה וי"ל דכיון דשוין בפסול עול ועבודות גם לענין דניחא ליה יש להשוותן וא"ת ועלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה להפסיל פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם היתה כשירה הוה ניחא ליה ולכך אין להכשיר וא"ת הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשירה מאי שנא מעלה עליה זכר דפסולה וי"ל דהתם לא ניחא ליה בדישתה שאינו מרויח כ"כ דבלאו הכי נדושת התבואה וא"ת אי לא ידע בשעת עליית הזכר אמאי פסולה מאי שנא מהכשר דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף כב.) נגבו אינן בכי יותן ואם נאמר דלא מיפסלא אלא כשידע בשעת עלייתו א"ש ואתי נמי שפיר הא דתנן (פרה פ"ב מ"א) פרה מעוברת ר"א מכשיר וקשה וכי לית ליה עלה עליה זכר פסולה ולמאי דפרישית אתי שפיר אי נמי סבר כר"י דאמר דוקא העלה עליה זכר אבל עלה מאיליו כשירה וה"ר יצחק מסימפון פירש דלא פליגי בפרה עצמה אלא בבתה וטעמא דרבנן דפסולה כדדרשינן בספרי ויקחו אליך פרה בעינן שתהא בשעת לקיחה פרה ור"א לית ליה ההיא דרשה וה"ה דמצו פליגי בלקחו פרה קטנה וא"ת העושה מלאכה בפרת חטאת דאמר בפ' הכונס (ב"ק דף נו. ושם) דחייב בדיני שמים אמאי מיפסלא הא ודאי לא ניחא להו לבעלים וי"ל כגון שהיה שותף אי נמי לא בעינן ניחותא דבעלים רק ניחותא דעושה מלאכה וא"ת בפרק אין מעמידין (ע"ז דף כג:) דפוסל ר"א פרה הניקחת מן הנכרים דחייש לרביעה ודייק ש"מ קדשי מזבח היא דאי קדשי בדק הבית היא אמאי פסולה משום רביעה לימא דפסולה משום עול וי"ל דמשמע ליה דלאו מטעם עול פוסל דקתני בסיפא וכן היה ר"א פוסל בשאר קרבנות לכך קאמר דקדשי מזבח היא דממעטינן נרבע מקרא דמן הבהמה: [וע"ע תוס' ע"ז כג: ד"ה ש"מ]: הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה - וא"ת דבפ"ב דיבמות (דף כא.) ובפ' כ"ג (סנהדרין דף יט.) לא חשיב אלמנה לכהן גדול אלא לא תעשה גרידא ואמאי והא איכא עשה דקדושים יהיו וי"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה וא"ת והא כי אמרינן דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ה"מ לא תעשה ועשה השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדמוכח פרק שני נזירין (נזיר דף נח:) דאתי עשה דמצורע ודחי לאו ועשה דכהנים וכן ק' לקמן (בבא מציעא לב.) יכול אמר לו אביו הטמא כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה הא גבי כהנים שאינו שוה בכל דחי וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמר בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דעשה דמצורע הוי דחי לאו ועשה דשילוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפילו אינו שוה בכל וזה התירוץ לא יתיישב למאן דשרי מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה פ"ק דמועד קטן (דף ז:) ולדידיה יש לומר דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפילו לאו ועשה אי לאו קרא אפי' אי בעלמא לא דחי ובפ"ב דיבמות (דף כא.) דאמר גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"א בביאת כ"ג באלמנה מן הנישואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וי"ל דחשיב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע"ג דאין שוה בכל אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שאינו שוה בנשים נדחי מקמי עשה דמצורע: