בבא מציעא עא:

פרק ה׳ · איזהו נשך

Bava Metzia 71b · Chapter 5: Eizehu Neshekh

עָרֵב לְמַאן? אִילֵימָא עָרֵב לְיִשְׂרָאֵל, וְהָא תָּנָא: אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַּעֲשֶׂה הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה, הֶעָרֵב וְהָעֵדִים! אֶלָּא לְגוֹי וְכֵיוָן דְּדִינֵיהּ דְּגוֹי דְּאָזֵיל בָּתַר עָרְבָא, אִיהוּ נִיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ רִבִּיתָא! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי קִיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – רִבִּית נָמֵי לָא לִשְׁקוֹל! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נׇכְרִי מִדַּעַת הַנׇּכְרִי כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נׇכְרִי מִדַּעַת הַנׇּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל, כֵּיצַד? יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הַגּוֹי בְּרִבִּית וּבִיקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לָךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – אָסוּר. וְאִם הֶעֱמִידוּ אֵצֶל גּוֹי – מוּתָּר. וְכֵן גּוֹי שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִיקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – מוּתָּר. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל – אָסוּר. בִּשְׁלָמָא סֵיפָא, לְחוּמְרָא. אֶלָּא רֵישָׁא: כֵּיוָן דְּאֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי, אִיהוּ נִיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ רִבִּיתָא? אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: הַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהִיפָּטֵר. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁנָּטַל וְנָתַן בַּיָּד. וְאַכַּתִּי, מַאי לְמֵימְרָא?! מַהוּ דְּתֵימָא: גּוֹי גּוּפֵיהּ כִּי עָבֵיד – אַדַּעְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל קָא גָמֵיר וְיָהֵיב, קָא מַשְׁמַע לַן. רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי אָמְרִינַן אֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי – הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה, אֲבָל בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – יֵשׁ שְׁלִיחוּת לְגוֹי. וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא: מַאי שְׁנָא תְּרוּמָה דְּלָא, דִּכְתִיב ״אַתֶּם״ – ״גַּם אַתֶּם״: מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית – אַף שְׁלוּחֲכֶם נָמֵי בְּנֵי בְּרִית. שְׁלִיחוּת דְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נָמֵי מִתְּרוּמָה גָּמְרִינַן לַהּ. אֶלָּא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי אָמְרִינַן אֵין שְׁלִיחוּת לְגוֹי הָנֵי מִילֵּי אִינְהוּ לְדִידַן, אֲבָל אֲנַן לְדִידְהוּ הָוֵינָא לְהוּ שְׁלִיחַ. וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא, מַאי שְׁנָא אִינְהוּ לְדִידַן דְּלָא – דִּכְתִיב: ״אַתֶּם״ ״גַּם אַתֶּם״ – לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם: מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית – אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית. אֲנַן לְדִידְהוּ נָמֵי, מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית קָאָמַר! אֶלָּא הָא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא. רָבִינָא אָמַר: נְהִי דִּשְׁלִיחוּת לְגוֹי לֵית לֵיהּ, זְכִיָּה מִדְּרַבָּנַן אִית לֵיהּ, מִידֵּי דְּהָוֵי אַקָּטָן. קָטָן לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ שְׁלִיחוּת,

ערב למאן - מי הוא המלוה שאני מותר לעשות לו ערב: אלו עוברין - משום לא תשימון (שמות כב): והא כיון דנכרי בתר ערבא אזיל - אינו תובע אלא את הערב: הוא ניהו דשקיל רבית - ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל: לדון בדיני ישראל - יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה הלכך כי פרע לנכרי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה: אסור - דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית: ואם העמידו אצל נכרי - אע"פ שישראל נותנו לחבירו במצות הנכרי: מותר - דשלוחו הוא: ואם העמידו אצל ישראל אסור - ואף על פי שקיבלם זה מיד נכרי משום דנכרי שליח ישראל ושלוחו של אדם כמותו: בשלמא סיפא - דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר דהא דקי"ל דשלוחו של אדם כמותו. בשולח ישראל ושליח ישראל נאמר דמתרומה גמרינן בפרק שני דקדושין (דף מא:) אתם גם אתם. לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית. אף שלוחכם בני ברית: אלא רישא - דקתני אם העמידו אצל נכרי. מותר: כיון דאין תורת שליחות לנכרי - וישראל מישראל קיבלם הוא ניהו דשקיל רבית: דאמר לו נכרי - לישראל ראשון: הניחם על גבי קרקע והפטר - וכן עשה ומשם נטלם ישראל שני: כגון שנשא ונתן הנכרי ביד - וקבלם מן הראשון ונתנם לשני: אדעתא דידיה דישראל - שהרי הוא הביאו אצלו והוי נכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן למיסר כדמחמרינן בסיפא: שליחות דכל התורה כולה - שיהא שלוחו כמותו: מתרומה גמרינן לה - בקדושין: אבל אנן לדידהו - כגון רישא דברייתא הוי שליח וסיפא לחומרא כדאמרן: אנן לדידהו נמי - מה אתם בני ברית ואתם היינו שולחים לא נאמרה שליחות אלא בשולח ישראל ושליח ישראל מאן דגריס הכא אף שלוחכם בני ברית משתבש: זכיה מדרבנן אית ליה - שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי הלכך ההוא ישראל זוכה ליה מדרבנן בהלואה זו מישראל שני: קטן לית ליה שליחות - דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו' (שמות כ״ה:ב׳):

מצאו ישראל אחר אמר לו תנם לי ואני אעלה לך כו' - ואם תאמר מאי איריא ואני אעלה לך אפילו אמר אני אעלה לנכרי אסור דלא שרי אלא בהעמידו אצל נכרי כיון דמלוה מעותיו לחבירו כדי שיפרע לנכרי רבית בשבילו פשיטא דהוי רבית דאפילו לא היה המלוה חייב לנכרי רבית כיון דמשכר הלואה נותן לנכרי הרבית ע"פ המלוה הרי הוא כנותן למלוה עצמו מדין ערב כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב בפ"ק דקדושין (דף ז.) וכן קשה בסיפא וי"ל דנקט לך משום העמידו לאשמועינן רישא דאפילו מקבל ישראל רבית שרי כיון שמקבלו בשביל נכרי וכן בסיפא כשהעמידו אצל ישראל אסור אפילו מקבל הנכרי רבית: בשלמא סיפא לחומרא - תימה אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפילו מקבל הנכרי רבית שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם היה נכרי מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה על ידי זה הלוה אין לו כח לזכות שאם כן היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן דיש שליחות לנכרי אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל הנכרי כיון דאין שליחות לנכרי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לנכרי ואינו חייב לנכרי כלום אלא לישראל וכשנותן רבית לנכרי הרי הוא נותן עבור ישראל המלוה ופוטרו נגד הנכרי והוי כנותן לישראל עצמו ומשני דאמר ליה הניחם ע"ג קרקע והפטר והלוה יטלם מעל גבי קרקע בציווי הנכרי להתחייב לו קרן ורבית ואפילו שלא הפקיר ישראל המעות כשנתנם ע"ג קרקע והוי עדיין שלו כשנטלם ישראל שני מכל מקום כשפורע לנכרי רבית אינו בשביל ישראל ראשון שהרי כבר פטרו הנכרי אבל כשלא הניחם ע"ג קרקע אלא אמר תן לפלוני ישראל והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית היה אסור אע"פ שעתה נמי אינו פורע לו רבית לפטור את הראשון שהרי כבר פטרו הנכרי מכל מקום כיון שקבל המעות מיד ישראל הראשון שהיה עד עתה המעות באחריותו נראה כנותן לו רבית אע"פ שאינו מתנה עמו אלא הנכרי: כגון שנשא ונתן ביד - אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנטל ונתן ביד שקיבל ישראל המעות מן הנכרי ונתנם לחבירו וקמ"ל דלא אמרינן אדעתא דנכרי גמר ומקני ליה וה"נ איכא בשלמא בס"פ ארבעה אחין (יבמות דף לד.) דלא קאי גבי בשלמא כולהו משכחת להו דשוו שליח ומתוך פ"ה ור"ח משמע דלעולם סיפא לחומרא כתוב בירושלמי ישראל שמנהו נכרי אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית ונכרי שמנהו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של נכרי שמופקדין ביד ישראל אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של ישראל שמופקדין ביד נכרי מותר ללוות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות נכרי מותר ובתשובה אחת כתב רבינו תם דהיתר גמור הוא כהאי גוונא שישלח ישראל הלוה משכנותיו על ידי נכרי או על ידי עבדו והמלוה יקבל משכונות מיד נכרי ויתן. המעות לנכרי או אפי' לישראל אך שיאמר המלוה אני מלוה לך בשביל הנכרי ולא יהא סומך המלוה כלל על הלוה כ"א על המשכונות והלוה הוא מסולק מן המשכון שהרי אם אבד אין לו דין ודברים עם המלוה שהרי לא קבלו אלא מיד נכרי ומותר לישראל להיות ערב בשביל נכרי דישראל המלוה לא בתר ערבא אזיל אלא בתר לוה אזיל ואי לא יפרע הנכרי יפרע הערב הקרן והרבית דהשתא הוא דמוזיף לנכרי: