בבא מציעא קי:

פרק ט׳ · המקבל שדה מחבירו

Bava Metzia 110b · Chapter 9: HaMekabbel Sadeh MeChavero

סָבַר רַבִּי חֲנִינָא לְמֵימַר: אַרְעָא בְּחֶזְקַת יַתְמֵי קָיְימָא, וְעַל בַּעַל חוֹב לְהָבִיא רְאָיָה. אֲמַר לְהוּ הַהוּא סָבָא, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַל הַיְּתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה. מַאי טַעְמָא? אַרְעָא, כֵּיוָן דִּלְגוּבְיָינָא קָיְימָא – כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא, וְעַל הַיְּתוֹמִין לְהָבִיא רְאָיָה. אָמַר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים. אַלְמָא כֵּיוָן דִּלְמִיקָּץ קָיְימָא, אָמְרִינַן לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה וּשְׁקוֹל. הָכִי נָמֵי, הַאי שְׁטָרָא כֵּיוָן דִּלְגוּבְיָינָא קָיְימָא – כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא, וְעַל הַיְּתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה. אַיְיתוֹ יַתְמֵי רְאָיָה דְּאִינְהוּ אַשְׁבַּחוּ, סָבַר רַבִּי חֲנִינָא לְמֵימַר: כִּי מְסַלְּקִינַן לְהוּ – בְּאַרְעָא מְסַלְּקִינַן לְהוּ. וְלָא הִיא, בִּדְמֵי מְסַלְּקִינַן לְהוּ, מִדְּרַב נַחְמָן. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה שָׁמִין לָהֶם אֶת הַשֶּׁבַח, וּמַעֲלִין אוֹתָן בְּדָמִים, וְאֵלּוּ הֵן: בְּכוֹר לְפָשׁוּט, וּבַעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה לִיתוֹמִים, וּבַעַל חוֹב לְלָקוֹחוֹת. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל בַּעַל חוֹב לְלָקוֹחוֹת? וּמַאי אִית לֵיהּ שְׁבָחָא לְלוֹקֵחַ? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח! וְכִי תֵּימָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּשֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם, כָּאן – בְּשֶׁבַח שֶׁאֵין מַגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם. וְהָא מַעֲשִׂים בְּכׇל יוֹם, וְקָא מַגְבֵּי שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ בְּשֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמַסֵּיק בֵּיהּ כְּשִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא, הָא דְּלָא מַסֵּיק בֵּיהּ שִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא. וְכִי לָא מַסֵּיק שִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ וּמְסַלֵּק לֵיהּ, הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ לָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, וְנֵימָא לֵיהּ: אִי הֲווֹ לִי זוּזֵי – הֲוָה מְסַלֵּיקְנָא לָךְ מִכּוּלַּאּ אַרְעָא, הַשְׁתָּא דְּלֵית לִי זוּזֵי – הַב לִי גְּרִיוָא דְּאַרְעָא בְּאַרְעַאי שִׁיעוּר שְׁבָחַאי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּשַׁוְּיַאּ נִיהֲלֵיהּ אַפּוֹתֵיקֵי, דַּאֲמַר לֵיהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ. מַתְנִי׳ הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁבוּעַ אֶחָד בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז, הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן. קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז – אֵין הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן. שְׂכִיר יוֹם – גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה. שְׂכִיר לַיְלָה – גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם. שְׂכִיר שָׁעוֹת – גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם. שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ, יָצָא בַּיּוֹם – גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם, יָצָא בַּלַּיְלָה – גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לִשְׂכִיר יוֹם שֶׁגּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר״. וּמִנַּיִן לִשְׂכִיר לַיְלָה שֶׁגּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ״. וְאֵימָא אִיפְּכָא! שְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא בַּסּוֹף. תָּנוּ רַבָּנַן: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״עַד בֹּקֶר״? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא עַד בֹּקֶר רִאשׁוֹן בִּלְבַד. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַאי? אָמַר רַב: עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁהֶא״. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָאָה – ״אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ״. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ צֵא שְׂכוֹר לִי פּוֹעֲלִים – שְׁנֵיהֶן אֵין עוֹבְרִין מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״. זֶה, לְפִי שֶׁלֹּא שְׂכָרָן,

ספק - בבבא בתרא (דף כד:) באילן הנטוע בתוך חמשים אמה סמוך לעיר וקתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למקצץ קאי דכי קדם אילן נמי קתני קוצץ כי מספקא לן אמרינן קוץ ממה נפשך שהרי עליך לעשות נמצא הספק מוטל על הדמים ולא על קציצת האילן דאילו גבי אילן הסמוך לבור של יחיד קתני בה גבי ודאי דידיה אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים אם האילן קדם לא יקוץ תנן גבי ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ אלמא גבי ספק אילן דעיר טעמא משום דממה נפשך עומד לקציצה והכא נמי בין יתומים השביחו ובין אביהן השביח דינו ליטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להן השבח בדמים כדלקמיה הלכך גבי ארעא עם השבח ממה נפשך נמצא היתומים תובעין להוציא ממנו ועליהן הראיה: בארעא מסלקינן להו - יהבינן להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו: ומעלין אותן - מן הקרקע: בדמים - ולא שקלי בארעא גופיה: בכור לפשוט - בכור ופשוט שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקי"ל (ב"ב דף קכד.) שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל הבכורה בראוי דכתיב בכל אשר ימצא לו וכשהן באין לחלוק נוטל בכור פי שנים בקרקע שהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שהוא מגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה: וכן בעל חוב ליתומין - וכן בעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטר מקח של לקוחות טורפה מהן עם מה שהשביחו ושם להן שבח ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דמעיקרא ארעא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להן קרקע שלו בשביל השבח אם יש בידו מעות ולקמן מוקי לה בקרקע שנעשית לו אפותיקי: המגיע לכתפים - צריכין לקרקע דבר מועט דאילו אין צריכין לקרקע הוו להו פירות ולא מיקרו שבח ובעל חוב גובה השבח קאמר ולא פירות גמורין כדאמרינן בפ"ק: הניחא למ"ד - פלוגתא במסכת כתובות (בהכותב): אי אית ליה זוזי ללוקח - שיעור דמי החוב: שפיר - איכא למימר דארעא מעיקרא דידיה הואי והוא דנחת לה שלא ברשות שקל שבחא בזוזי ולא בארעא הואיל והוה מסיק ביה שיעור ארעא כוליה: מתני' שכיר יום גובה כל הלילה - שכיר שפעולתו ליום ויוצא לערב גובה כל הלילה כל הלילה הוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים שכיר בזמנו הוא נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תבוא עליו השמש (דברים כ״ד:ט״ו) אלא משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר (ויקרא י״ט:י״ג): שכיר לילה - שיוצא ממלאכתו בבוקר: גובה כל היום - בין לענין שבועה ובין לענין שאינו עובר עליו משום בל תלין אלא משום לא תבא עליו השמש ובגמרא יליף לה: שכיר שעות - גובה כל היום וכל הלילה אמוראי מפרשי לה בגמרא: שכיר שבוע - שמיטה: יצא ביום - שכלתה שכירותו לבוקר או ביום: גובה כל היום - וכיון ששקעה חמה עובר עליו: יצא בלילה - שכלתה שכירותו בלילה: גובה כל הלילה וכל היום - דכיון דמשכה פעולתו משתחשך הוה ליה שכיר לילה ואינו עובר עליו בבוקר עד למחרת בשקיעת החמה: גמ' איפוך אנא - דלא תלין בשכיר לילה לא תבא בשכיר יום: שכירות אינה משתלמת אלא בסוף - כדאמר באיזהו נשך (לעיל בבא מציעא סה.) כשכיר שנה בשנה שכירות שנה זו משתלמת בתחילת שנה אחרת אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה וכי כתיב לא תבא על כרחך בשכיר לילה תוקמיה שנשתעבד לו לבוקר משכלתה שכירותו וכן לא תלין נמי לא תוקמיה בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה עד הבוקר: ממשמע שנאמר וכו' - שאין לינה קרויה אלא עד הבוקר דכתיב (שמות ל״ד:כ״ה) ולא ילין לבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא: מאי קראה - היכא רמיזא בל תשהא: זה לפי שלא שכרו - ולא קרינא שכיר גביה:

סבר ר' חנינא למימר בארעא מסלקינן להו - תימה כיון דטעמא דעל היתומין להביא ראיה משום שהקרקע בחזקת בעל חוב והיינו כשעשה אפותיקי כדמסיק א"כ הוה ליה כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דפשיטא דלא שקיל מגוף הקרקע את השבח וי"ל דכיון שהיה הקרקע בחזקת אביהם תחלה ועדיין לא יצאת מרשותן עדיפי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות א"נ ביורד לתוך שדה חבירו נמי היה סבור דמסלקינן ליה בארעא: יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום - וכן ברישא בשכיר שעות דלילה אע"פ שיצא ממלאכתו ועוד לילה גובה כל היום ואינו עובר בבל תלין בעמוד השחר דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות לא לן כל הלילה וא"ת לא ילין דחלב חגי (שמות כ״ג:י״ח) הוא בעמוד השחר גרידא שאם העלה אימורים על גבי המזבח בתחילת הלילה והורידן לפני עמוד השחר נפסלין בלינה כדאמרינן בזבחים (דף פו.) וי"ל מפני שהן ראוין להקריב בתחילת הלילה קרינא ביה לינה אפילו בעמוד השחר ודוחק ועוד דבפרק שני דזבחים (דף כ:) משמע גבי קידוש ידים ורגלים ומי כיור דעמוד השחר פוסל בלינה אפילו לא התחיל לינה אלא לאחר תחילת הלילה: