בבא מציעאז:
טוען את הדף…
מַאי שְׁנָא לְיַד דַּיָּין? אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: וְאַחֵר שֶׁמָּצָא שְׁטָר שֶׁנָּפַל לְיַד דַּיָּין, וְהֵיכִי דָּמֵי – דִּכְתַב בֵּיהּ הֶנְפֵּק, לֹא יוֹצִיאוֹ עוֹלָמִית. וְלָא מִיבַּעְיָא לָא כְּתַב בֵּיהּ הֶנְפֵּק, דְּאִיכָּא לְמֵימַר כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה, אֶלָּא אֲפִילּוּ כְּתַב בֵּיהּ הֶנְפֵּק, דִּמְקוּיָּם – לֹא יַחֲזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵירָעוֹן. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְלָא חָיְישִׁינַן לְפֵירָעוֹן. וְלָא חָיֵישׁ רַבִּי יוֹסֵי לְפֵירָעוֹן? וְהָתַנְיָא: מָצָא שְׁטַר כְּתוּבָּה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עוֹדָהּ תַּחַת בַּעֲלָהּ – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה – לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אֵיפוֹךְ: נָפַל לְיַד דַּיָּין לֹא יוֹצִיאוֹ עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ. אִי הָכִי קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן! שְׁטַר כְּתוּבָּה, כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי, וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, אֲבָל עוֹדָהּ תַּחַת בַּעֲלָהּ – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עוֹדָהּ תַּחַת בַּעֲלָהּ – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, נִתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה – לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. רַב פָּפָּא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, רַבִּי יוֹסֵי לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ. לְדִידִי אֲפִילּוּ נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה נָמֵי לָא חָיְישִׁינַן לְפֵירָעוֹן. לְדִידְכוּ אוֹדוֹ לִי מִיהַת בְּעוֹדָהּ תַּחַת בַּעֲלָהּ, דְּיַחֲזִיר לָאִשָּׁה, דְּלָאו בַּת פֵּירָעוֹן הִיא. וַאֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: אֵימוֹר צְרָרֵי אַתְפְּסָה. רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם אֵיפוֹךְ קַמַּיְיתָא. וְטַעְמָא דְּרַבָּנַן הָכָא, מִשּׁוּם דְּחָיְישִׁינַן לִשְׁתֵּי כְתוּבּוֹת. וְרַבִּי יוֹסֵי לִשְׁתֵּי כְתוּבּוֹת לָא חָיֵישׁ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲדוּקִים בַּטּוֹפֶס, וּשְׁנֵיהֶם בַּתּוֹרֶף. אֲבָל אֶחָד אָדוּק בַּטּוֹפֶס וְאֶחָד אָדוּק בַּתּוֹרֶף – זֶה נוֹטֵל טוֹפֶס, וְזֶה נוֹטֵל תּוֹרֶף. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם חוֹלְקִין. וַאֲפִילּוּ אֶחָד אָדוּק בַּטּוֹפֶס וְאֶחָד בַּתּוֹרֶף. וְהָתַנְיָא: זֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת! לָא צְרִיכָא דְּקָאֵי תּוֹרֶף בֵּי מִצְעֵי. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא דִּמְקָרַב לְגַבֵּי דְחַד. מַהוּ דְּתֵימָא: אָמַר לֵיהּ פְּלוֹג הָכִי, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאָמַר לֵיהּ: מַאי חָזֵית דְּפָלְגַתְּ הָכִי? פְּלוֹג הָכִי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר זֶה נוֹטֵל טוֹפֶס וְזֶה נוֹטֵל תּוֹרֶף, לְמָה לֵיהּ? וְכִי לָצוּר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ הוּא צָרִיךְ? אֲמַר לֵיהּ: לִדְמֵי. דְּאָמַר הָכִי: שְׁטָרָא דְּאִית בֵּיהּ זְמַן, כַּמָּה שָׁוֵי? וּדְלֵית בֵּיהּ זְמַן, כַּמָּה שָׁוֵי? בִּשְׁטָרָא דְּאִית בֵּיהּ זְמַן – גָּבֵי מִמְּשַׁעְבְּדֵי. וְאִידַּךְ – לָא גָּבֵי מִמְּשַׁעְבְּדֵי. יָהֵיב לֵיהּ הֵיאַךְ דְּבֵינֵי בֵּינֵי. ״וְיַחְלוֹקוּ״ נָמֵי דַּאֲמַרַן לְדָמֵי. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית הָכִי נָמֵי דְּפָלְגִי? הָא אַפְסְדוּהּ! הָא לָא קַשְׁיָא,מאי שנא ליד דיין - מאיש אחר: הכי קאמר ואחר - שאינו לא לוה ולא מלוה: שמצא שטר שנפל - כבר ליד הדיין ומאי ניהו הך נפילה דכתיב ביה הנפק: לא יוציאוהו מידו - לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל: לפירעון - שמא אמת טוען הלוה שפרעו: ורבי יוסי לא חייש לפירעון - דמאן דמהדרי ליה שטר פרוע לאלתר זהיר ביה לקורעו ולא משהי ליה: שהבעל מודה - שלא נתן לה כתובתה: אין הבעל מודה - שאמר פרעתי ומידי נפל: עודה תחת בעלה - שלא גרשה: יחזיר לאשה - דלא עביד איניש ליתן כתובה קודם גירושין: צררי אתפסה - מעות צרורות או כספים מסר לה ליחוד כתובתה כשנשאה או לאחר מכאן שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן: לעולם איפוך קמייתא - ודקשיא לך דרבנן אדרבנן לא תיקשי דטעמייהו דרבנן בכתובה לאו משום דחיישינן לפירעון דמאן דפרע ואהדר ליה שטרא לאלתר קרע ליה אלא משום דחיישינן לשתי כתובות שמא חזר וכתב לה כתובה אחרת שניה לאחר שנפלה זאת מידה ואין הבעל מודה דקתני לאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזרו לה שיש בידה אחרת ותוציא על יורשי שטר אחר שטר: מחלוקת - האי יחלוקו דקאמר ר"ש [ב"ג] דמשמע חולקין בשוה כך שמעתי משום ר' יצחק ב"ר מנחם ונראה בעיני: ושניהם אדוקים בתורף - כלומר או שניהם אדוקין בתורף ותורף גילוי של שטר מקום הלוה והמלוה והמעות והזמן טופס שאר כל לשון השטר: זה נוטל כו' - דמאי דתפיס דידיה הוא כדקתני לעיל זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' ולקמן מפרש למאי מיבעי ליה: ואפילו אחד אדוק כו' - בתמיה: והא תניא עד מקום שידו מגעת - שלו: דקאי תורף בי מצעי - ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: לדמי - מעלין בדמים כמה תורף יפה מן הטופס: שטרא דאית ביה זמן כמה שוה - דתורף עדיף מטופס דאית ביה מקום הזמן דאילו שם המלוה והלוה והמעות כתובין אף בטופס שצריך לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה והוא עיקר כדתנן (ב"ב דף קסה:) כתוב בו [מלמעלה מנה ומלמטה מאתים] מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אבל זמן לא מיהדר ואי משום חתימת עדים דהוא תחת הטופס הא אית ליה לרשב"ג מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והאי מודה שכתבו הוא:מאי שנא ליד דיין - לספרים דגרסי בשנויא והיכי דמי כגון דכתוב ביה הנפק השתא לא ידע דנפל ליד דיין דהיינו הנפק אלא סבור דהיינו שהדיין מצאו ולכך בעי מאי שנא דיין מאיש אחר ולספרים דלא גרסי בתר הכי והיכי דמי כגון דכתוב ביה הנפק ידע שפיר השתא דנפל ליד דיין היינו שכתוב בו הנפק ומיבעיא ליה מאי שנא כתוב בו הנפק דלא יוציאו לעולם הלא אם אין כתוב בו הנפק נראה דכ"ש הוא שלא יוציאו עולמית דאיכא למימר שמא כתב ללות ולא לוה ומשני דלא מיבעיא קאמר: בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה - דלא חיישינן לקנוניא וליכא למיחש לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי דמנה ומאתים משתעבדי מן האירוסין אף בלא כתובה דאירוסין קלא אית להו ולקודם אירוסין ליכא למיחש דכתב לה ותוספת נמי לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו א"ש ור' אסי יעמיד כשהקנה לה: דחיישינן לשתי כתובות - ובלאו איפוך לא מצי לאוקמא דרבי יוסי חייש לשתי כתובות דא"כ עודה תחת בעלה אמאי יחזיר לאשה כשאין הבעל מודה: מחלוקת - פרש"י דהיינו יחלוקו דקאמר רשב"ג והדין עמו שלא רצה לפרש פלוגתא דרבי ורשב"ג משום דהיכי קאמר אבל אחד אדוק בטופס כו' משמע דהתם לא פליגי וזה אינו דגם שם אם אינו מקוים לא שקיל לרבי מידי: דאית ביה זמן כמה שוה - פרש"י דמעות ולוה ומלוה לא שיימינן דכתיבי נמי בשיטה אחרונה בטופס והוא עיקר דתנן (ב"ב דף קסה:) כתוב [בו] מלמעלה מנה כו' ותימה הא אין למידין משיטה אחרונה ולכך עושין חזרת השטר ומתני' דכתוב למעלה מנה לא מיירי בשיטה אחרונה וגם פי' דבעדים לא שיימינן דרשב"ג אית ליה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ופירושו תימה דאם חשב אותו שאינו תופס עדים כאילו יש לו שטר בלא עדים א"כ לרשב"ג נמי לא א"ש דנהי דסבר דאין צריך לקיימו מ"מ כשאין כלל עדי חתימה פסול ועוד במה עדיף תורף מטופס כך השטר פסול בלא טופס כמו בלא תורף דאם נמחק אפי' שיטה אחת מן השטר הוא פסול אלא ודאי יש לומר דבמה שהשטר נפסל אין שמין דכך שוה כשתופס שיטה אחת מן הטופס כמו תופס לוה ומלוה ומעות ועדים והשטר אינו כשר בלא זה כמו בלא זה אבל זמן שהשטר כשר בלא זמנו שמין כמה שוה ובירושלמי איכא א"ר אלעזר הכל הולך אחר מי שתפוס עדים ופליג אגמ' שלנו דמזכיר זמן וסובר דעדי מסירה כרתי והשטר כשר בלא עדי חתימה ושמין כמה שוה שאין צריך לחזור אחר עדי מסירה ולית ליה ההוא לישנא דג"פ (ב"ב דף קע.) דסבר רשב"ג עדי חתימה כרתי: ויחלוקו נמי לדמי - ואין חולקין את החוב כמו שכתוב בשטר אלא כמו ששוה לו למכור מזה יפרע החצי דאי לא תימא הכי אלא חצי החוב ממש גבי טלית מי חולקין ממש הא אפסדוה ולא גרסי' לא דפסקינן לשטרא דא"כ מה מביא מטלית אדרבה בטלית אם יחתכנו לשנים אין פסידא כל כך ואם יחתוך השטר לא ישוה לכלום ועוד דפשיטא הוא דלא יחלוקו השטר לשנים דאוקימנא לעיל פלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל במודה בשטר שכתבו אלא כדפרישית: