חוליןצה.
טוען את הדף…
אִי הֲוָה פָּיְיסַתְּ מִינַּאי, מִי לָא סְפַיִי לָךְ מִשּׁוֹר שֶׁל פַּטָּם דַּעֲבַדִי אֶתְמוֹל? אֲמַר לֵיהּ: אֲכַלִי מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי. אֲמַר לֵיהּ: מְנָלָךְ? אֲמַר לֵיהּ: דִּזְבַן פְּלוֹנִי גּוֹי וּסְפָא לִי. אֲמַר לֵיהּ: תְּרֵי עֲבַדִי, וְהָהוּא טְרֵפָה הֲוָה. אָמַר רַבִּי: בִּשְׁבִיל שׁוֹטֶה זֶה שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, אָנוּ נֶאֱסוֹר כׇּל הַמָּקוֹלִין?! רַבִּי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר: מָקוֹלִין וְטַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי – מוּתָּר. אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי: מִפְּנֵי שׁוֹטֶה זֶה דְּאִיכַּוַּון לְצַעוֹרֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, אָנוּ נֶאֱסוֹר כָּל הַמָּקוֹלִין?! טַעְמָא דְּאִיכַּוַּון לְצַעוֹרֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, הָא לָאו הָכִי, אָסוּר. וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: מָקוֹלִין וְטַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי מוּתָּר! שָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא. אָמַר רַב: בָּשָׂר, כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַלֵּם מִן הָעַיִן – אָסוּר. מֵיתִיבִי: רַבִּי אוֹמֵר: מָקוֹלִין וְטַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי – מוּתָּר. נִמְצָא בְּיַד גּוֹי – שָׁאנֵי. תָּא שָׁמַע: תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, כּוּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח – סְפֵקוֹ אָסוּר, וּבְנִמְצָא הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב. הָכָא נָמֵי – בְּנִמְצָא בְּיַד גּוֹי. תָּא שְׁמַע: מָצָא בָּהּ בָּשָׂר (אִם חַי) – הַלֵּךְ אַחַר רוֹב טַבָּחִים, וְאִם מְבוּשָּׁל – הַלֵּךְ אַחַר רוֹב אוֹכְלֵי בָשָׂר. וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי בְּנִמְצָא בְּיַד גּוֹי, מְבוּשָּׁל הַלֵּךְ אַחַר רוֹב אוֹכְלֵי בָשָׂר? וְנֶחְזֵי: אִי דְּגוֹי נָקֵיט לֵיהּ, אִי דְּיִשְׂרָאֵל נָקֵיט לֵיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ. תָּא שְׁמַע: נִמְצָא בַּגְּבוּלִין, אֵבָרִים – נְבֵלוֹת, חֲתִיכוֹת – מוּתָּרוֹת. וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ, אֵבָרִים נְבֵלוֹת – אַמַּאי? מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב, הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ: רַב אָמַר מוּתָּרוֹת מִשּׁוּם נְבֵלָה, וְלֵוִי אָמַר מוּתָּרוֹת בַּאֲכִילָה. וְהָא דְּרַב, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר. דְּרַב הֲוָה יָתֵיב אַמַּבָּרָא דְּאִישְׁתַּטְיָא, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָאאי הוות פייסת מינאי - אם היית שלם עמי. שונאים היו זה לזה: דעבדי אתמול - ששחטתי אתמול: שעשה שלא כהוגן - שמכר טרפה לעובד כוכבים למוכרה במקולין והטעה את חבירו ולקח מן העובד כוכבים: אנו נאסור - בתמיה מליקח בשר היום מן העובד כוכבים במקולין הואיל ורוב טבחי ישראל: מקולין - מיישל"ת: מקולין וטבחי ישראל - כלומר מקולין העומדין בעיר וטבחי ישראל מתעסקין בהם: בשר הנמצא ביד עובד כוכבים - שם שלוקחו מן הטבחים להשתכר בו דהוא ודאי לא שחטה: מותר - דבתר רוב טבחים אזלינן ולטרפה ליכא למיחש דאם איתא דאיכא טרפה לא הוה מזבין ליה כדי למוכרה במקולין: דאיכוון לצעוריה לחבריה - ושקר דבר: אנו נאסור - היום את המקולין שבעיר וליקח בשר מן העובד כוכבים אף היום מותרים הואיל ולא הכריזו: ומקשינן טעמא דלצעוריה הא - אמת דבריו נאסרין והתניא כו' וכיון דבחזקת היתר הן משום חד עובד כוכבים מי מתסרי כולהו: דאיתחזק איסורא - דטרפה וזה לא נזהר בה שהרי מכרה לעובד כוכבים ויש לחוש שמכר הימנה לעובדי כוכבים הרבה: שנתעלם מן העין - שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שלחנו: נמצא ביד עובד כוכבים שאני - שהיתה בחזקת המשתמר והוא לא שחטה וטרפה לא מכרו לו למוכרה כאן אבל בשר המונח שמא עורבים חלפוהו: ספקו אסור - דנפקא לן מקראי בפרק בתרא דיומא (דף פד:) ובפ"ק דכתובות (דף טו.) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וזה מן הקבוע לקח אבל נמצא דנייד הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא: מצא בה בשר - משנה היא בטהרות עיר שישראל ועובדי כוכבים דרין בה: הלך אחר רוב טבחים - אם רובן ישראל כשר: ואם מבושל - אע"פ שהטבחים רובן ישראל אחר רוב אוכלי בשר שבעיר אזלינן דמבושל לאו מטבחים נפל ואפילו רוב טבחים ישראל אסור דשמא עובד כוכבים בשלו: אי עובד כוכבים נקיט ליה - אסור דבסתמא הוא בשלו אלא ודאי בנמצא מוטל לארץ קאמר וקאמר ברוב טבחי ישראל מותר: בעומד ורואהו - משעה שנפל מיד האדם לשם ובעודו ביד הבעלים לא נאסר ואפי' היה עובד כוכבים דהא נמצא ביד עובד כוכבים מותר: נמצא בגבולין - משנה היא במסכת שקלים בשר הנמצא בעזרה אברים עולות שכן דרך לנתחה לנתחים נמצא בגבולין אברים נבלות שכן דרך לחתכה לאברים ולהשליכה לאשפה: חתיכות מותרות - וברוב טבחי ישראל קאמר וכיון דנחתכות לחתיכות ודאי לאכילה קיימי: מותרות משום נבלה - דלא מטמאי ואי אכיל לה לא לקי דספק הוא ומיהו באכילה אסורה ואילו אברים נינהו מחזקינן להו בודאי נבלה ולקי: והא דרב - דנתעלם מן העין: אמברא דאישתטית - על מקום מעבר של אותו נהר:אנן נאסור את כל המקולין - מקולין הם אותם עובדי כוכבים שלוקחין בשר מן הטבח להשתכר בו וקאמר דאין לנו לאסור מליקח בשר היום משאר מקולין ולחוש שכמו שמכרה לזה טרפה למוכרה במקולין אע"פ שלא הכריזו כן מכר לאחרים המוכרים במקולין או כמו שמכר זה הטבח טרפה כמו כן עשו שאר טבחים זה אין לחוש ושרו שאר מקולין הואיל ורוב טבחי ישראל לבד מההוא עובד כוכבים דזבנה מיניה: רבי לטעמיה דאמר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עובד כוכבים מותר - ולא חיישינן שמא יביא עובד כוכבים מנבלה שבביתו למכור במקולין או אם מכר אחד מן הטבחים טרפה לעובד כוכבים הבא לקנות ממנו לאכילה ולא כדי למכור במקולין אין לאסור בשביל כך מקולין דעובדי כוכבים דבתר רוב בשר אזלינן שקונים מטבחים ישראל כדי למכור במקולין שהיא כשירה: טעמא דאיכוון לצעוריה הא לאו הכי אסור והתניא כו' - פירוש דשרינן בשר הנמצא ביד עובד כוכבים דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן שמא הביא נבלה מביתו למכור במקולין הכא נמי ניזיל בתר רובא ולא ניחוש לשאר מקולין ומשני שאני התם דאיתחזק איסורא פירוש הוחזק שיש איסור במקולין: אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור - ואפילו בעיר שיש בה רוב טבחי ישראל דחיישינן שמא עורבין אייתו נבלה מרובא דעלמא וחלפוה וחומרא בעלמא הוא משום עובדא דהוה כדלקמן: ספקו אסור - דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והא דקיי"ל מדאורייתא חד בתרי בטיל היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור אבל הכא ידוע האיסור בדוכתיה וחנות המוכרת בשר נבלה ובדבר חשוב אפי' מעורב לא בטיל ואמר כל קבוע כו' כדאמר בפ' התערובת (זבחים עג.) גבי תערובת בעלי חיים דחשיבי ולא בטלי דפריך ונמשוך ונקריב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני נמשוך בתמיה הוה ליה קבוע וכל קבוע כו' ועיקר הטעם אינו משום קבוע אלא משום דבעלי חיים לא בטלי כמו דבר שדרכו לימנות: ובנמצא הלך אחר הרוב - וא"ת דבמקום שמכריזין והכריזו משום טרפה אחת אסרינן כל המקולין של עובדי כוכבים ולא אזלינן בתר דישראל דהוי רובא וכשר וכן במקום שאין מכריזין לא אזלינן בתר רוב כשרים ומיהו איכא למימר דהתם משום דמקולין הוו להו קבוע אבל קשה דבשר הנמצא ביד עובד כוכבים שלא במקולין אסור ביום שהכריזו ולא אמרינן הלך אחר הרוב אע"ג דשרינן הכא נמצא ביד עובד כוכבים דמסתברא דהא דאמר רבי לעיל מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עובד כוכבים מותר היינו במקום שמכריזין ולא הכריזו אבל הכריזו אסור אף על גב דקתני נמצא דמשמע שלא במקולין ועוד דאסרינן במקום שאין מכריזין לקנות מן העובד כוכבים במקולין אע"פ שרוב טבחי ישראל דחיישינן דלמא אתרמי לטבחי ישראל טרפה ולא אזלינן בתר רוב בהמות דכשרות אע"ג דלקמן שרי כבדי וכולייתא דשדו עורבי במעלי יומא דכפורי משום דהיתרא שכיח טפי ולא חיישינן דלמא של טרפות הן כדפירש בקונטרס התם לקמן משום דרוב בהמות אינן טרפות ונראה דתקנתא בעלמא הוא שעשו חכמים במקום שאין מכריזין שלא לקנות מן העובדי כוכבים לכתחלה אע"פ שרוב טבחי ישראל וכן במקום שמכריזין והכריזו שלא לקנות משום עובד כוכבים כי ההיא דאמר (נדה דף סא:) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים דלמא אתי לזבוני לישראל אע"ג דמן הדין לא הוה לן למיחש דאזלינן בתר רובא: הכא נמי כשנמצא ביד עובד כוכבים - וא"ת דאמר בפ"ק דפסחים (דף ט: ושם ד"ה היינו) תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל כו' היינו תשעה חנויות דספקו אסור פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא והשתא כי שקל נמי עכבר מן הצבורים לישתרי כי הכא דשרינן נמצא ביד עובד כוכבים דמה לי נמצא בפי עכבר ומה לי נמצא ביד עובד כוכבים דאזלינן בתר הרוב ויש לומר דהתם איירי שראינו שלקח מן הצבורים שנולד הספק במקום הקביעות ובפ' התערובת (זבחים דף עג:) דפריך ונכבשינהו וניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומאי קושיא והלא כיון דחזינן בשעה שפירש דמתייליד ספקא במקום קביעות הוי כמחצה על מחצה יש לומר דהתם פריך שנעשה בענין זה שלא נראה בשעה שיפרוש וא"ת דהתם משני גזירה שמא יקח מן הקבוע אמאי לא אסרינן הכא נמי גבי נמצא ביד עובד כוכבים משום גזירה שמא יקח מן הקבוע וכ"ת דהתם נמי אם פרשו מעצמם שרו אלא דלכתחלה הוא דאסור לעשות כן גזירה שמא יקח מן הקבוע דא"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמם מותרים ותו הא דאמרינן התם כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורים פירש א' מהם לרבוא ומרבוא לרבוא מותרין למה לי נתערב ברבוא כיון דפירש הוא מותר דמרובו פריש אלא משמע דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ואין סברא לחלק בין קדשים ועבודת כוכבים לשאר איסורים וי"ל דהכא לא שייך כלל למיגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שהאיסור ידוע במקומו ואין חנות המוכרת נבלה מעורבת אלא ידועה במקומה אבל כשהאיסור מעורב אי שרי ליה כי פריש אתי ליקח מן הקבוע ודוקא התם שהאיסור מעורב בהיתר ור"ת היה מתיר כשנכנס זאב בעדר ודרס שנים או שלשה טלאים כל חד וחד מטעם כל דפריש מרובא קפריש ואין נראה אלא דוקא כשהאיסור ידוע כדפירשתי: