חוליןלו:
טוען את הדף…
לָאו לְמַעוֹטֵי חִיבַּת הַקֹּדֶשׁ? לָא: חַד בְּטוּמְאַת מֵת וְחַד בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן טוּמְאַת מֵת – הָתָם הוּא דְּבָעֵי הֶכְשֵׁר, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, אֲבָל שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה – אֵימָא לָא לִיבְעֵי הֶכְשֵׁר. וְאִי אַשְׁמְעִינַן שֶׁרֶץ, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא טוּמְאַת שִׁבְעָה, אֲבָל מֵת דִּמְטַמֵּא טוּמְאַת שִׁבְעָה – אֵימָא לָא לִיבְעֵי הֶכְשֵׁר, צְרִיכָא. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה. הוּכְשְׁרוּ – וַאֲפִילּוּ לְמִימְנֵי בְּהוּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. אַמַּאי? וְהָא לָאו אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם הוּא! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם מִדְּרַבָּנַן. אָמַר רַבִּי זֵירָא: תָּא שְׁמַע, הַבּוֹצֵר לְגַת – שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר, וּשְׁתֵיק לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי. אַמַּאי? וְהָא לָאו אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם הוּא! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם מִדְּרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם, וְאָמַר לָךְ רַבִּי זֵירָא, וַאֲמַרְתְּ לֵיהּ עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נָמֵי עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם! אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לִתְלוֹת קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ? כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לִשְׂרוֹף. מִכְּלָל דְּחִיבַּת הַקֹּדֶשׁ דְּאוֹרָיְיתָא, מְנָא לַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא״, הַאי בָּשָׂר דְּאִתַּכְשַׁר, בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּאִתַּכְשַׁר בְּדָם, וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״ – דָּם הַנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם מַכְשִׁיר, שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם אֵינוֹ מַכְשִׁיר! אֶלָּא דְּאִיתַּכְשַׁר בְּמַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא לֹא דַּיָּין שֶׁהֵן דְּכַן, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין, וְכִי תֵּימָא תַּרְגְּמַהּ אַדָּם, וְהָא ״מַשְׁקֵי״ קָאָמַר! אֶלָּא לָאו דְּאִתַּכְשַׁר בְּחִבַּת הַקֹּדֶשׁ? וְדִלְמָא כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים, וְהֶעֱבִירָהּ בַּנַּחַל, שְׁחָטָהּ וַעֲדַיִין מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עָלֶיהָ. אֶלָּא מִסֵּיפָא: ״וְהַבָּשָׂר״, לְרַבּוֹת עֵצִים וּלְבוֹנָה. עֵצִים וּלְבוֹנָה בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ? אֶלָּא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשְׁרָא לְהוּ, וּמְשַׁוְּיָא לְהוּ אוֹכֶל. הָכָא נָמֵי, חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתָּן.לאו למעוטי חיבת הקדש - דלא הוי כהכשר מים ממש: וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו וגו' (ויקרא י״א:ל״ח) משתעי בשרצים ואשמועינן דלא מטמא אוכל אלא בהכשר ומכל האוכל אתא לאתויי בטומאת מת ואע"ג דבפרשת שרצים כתיב אם אינו ענין להם תנהו ענין לטומאת מת: ואפי' למימני ביה ראשון ושני - דהא מתני' בחולין אוקימנא בשמעתין קמייתא ובחולין ליכא משום איפסולי גופה לאיתסורי באכילה: והא לאו אוכל הבא במים הוא - ואפ"ה מנינן והוא הדין לחיבת הקדש בקדשים: מדרבנן - ולא שרפינן עלה תרומה וקדשים אם נגעו בה: שמאי אומר הוכשר - דאע"ג דלא ניחא ליה במשקה היוצא מהם דהא לאיבוד אזלי גזרינן לה ביציאות שבת (דף יז.) שמא יבצרנו בקופות מזופפות: הא לאו אוכל הבא במים הוא - דהא בהאי משקה לא ניחא ליה: א"ל רב יוסף לאביי אמינא לך אנא - לעיל למיפשט בעיא דריש לקיש ולאותביה לר' אלעזר מהוכשרו בשחיטה: ואמרת לי - דהאי הוכשר מדרבנן הוא: ואמר לך ר' זירא - מהבוצר לגת ושנית ליה נמי מדרבנן: לריש לקיש נמי - למימני ביה ראשון ושני מיהא מדרבנן: לתלות קמיבעיא ליה - אי תלינן אי לא תלינן פשיטא ליה לריש לקיש דלענין איתסרי באכילה מנינא ביה ראשון ושני מיהא מדרבנן: כי קמיבעיא ליה לשרוף - אי מנינא ביה ראשון ושני מדאורייתא לשרוף תרומה או קדש אחר שנגע בה: ופרכינן מכלל - דהא פשיטא ליה לריש לקיש לענין איפסולי גופיה דהוי הכשר מדאורייתא ושרפינן ליה ובנוגע בו הוא דמספקא ליה: והבשר אשר יגע - בקדשים כתיב: במשקי בי מטבחיא - במים שרחצו בהן הבשר בבית המטבחים בעזרה: לא דיין שהן דכן - שאין מטמאין כדאמרינן בפסחים גבי עדותו של יוסי בן יועזר: וכי תימא תרגמא - להא דרבי יוסי ב"ר חנינא דאמר אין מכשירין: אדם - משום דאמרן דאין נשפך כמים: של זבחי שלמים - משום תרתי מילי נקט זבחי שלמים חדא דקרא בשלמים קאי ועוד דכיון דבשר שלמים ועורן לבעלים טרח בהו להיות יפין ומעבירן בנהר סמוך לשחיטתן שיהו נוחין להפשיט כדאמרינן בפרק משילין פירות (ביצה דף מ.) משקין ושוחטין את הבייתות ואמרינן התם דאורח ארעא לאשקויי משום סירכא דמשכא: טופח עליה - ונופל מן העור לבשר: והבשר - כל טהור וגו' והאי והבשר יתירא הוא דהא רישיה דקרא בבשר משתעי: לרבות עצים ולבונה - לקבל טומאת אוכלין: הכא נמי - כל קדשים שלא הוכשרו כגון צריד של מנחות. אלמא חיבת הקדש דאורייתא ושורפין עליה וקמיבעיא ליה לריש לקיש:חד במת וחד בשרץ וצריכי - וה"ה דהוה מצי למימר חד בנבלה וחד בשרץ וצריכי דנבלה חמירא משרץ לענין משא ושרץ חמור מנבלה דשיעורו בכעדשה אבל ק"ק במת דמטמא טומאת ז' מנא לן דבעי הכשר כיון דאיכא לאוקמי אידך קרא בנבלה ואומר הר"י דכיון דתרוייהו בשרץ כתיבי איכא לאוקומי באם אינו ענין לכל הטומאות וא"ת נילף מת ושרץ מהדדי בגזירה שוה דבגד ועור כדילפינן בפ' במה אשה (שבת דף סד.) לענין קילקי וחבק וי"ל דלא ילפינן מבגד ועור אלא לענין בגד דחשוב בגד בזה כמו זה אבל לענין הכשר לא שייך למילף בגזירה שוה זו ובפ"ק דפסחים (ד' טז.) מייתי עוד קרא שלישי וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ומאי יטמא הכשר ומפרש חד בתלושין וחד במחוברין וצריכי ואין צריך למת ושרץ לכל חד וחד תרי קראי משום תלושין ומחוברין דכיון דגלי קרא בחד דאין חילוק בין תלושין למחוברים ה"ה באידך: ואי אשמועינן במת כו' - לא היה צריך לצריכותא זו דקראי בשרץ כתיב אלא אורחא דגמרא לפרש כאילו חד במת בהדיא כיון שמוצא לעשות צריכותא בתרוייהו: מתיב רב יוסף רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה - מדרבנן לא פריך דאמרי דם מכשיר דהכשר דם חשוב כהכשר מים ויין שהכל משקה וא"ת אם כן מאי פריך מהבוצר לגת הא התם נמי הוה טעמא כאילו הוכשר ביין כדמפרש בפ"ק דשבת (דף יז.) שמא יבצרנו בקופות מזופפות וי"ל דהכי קאמר כיון דמדאורייתא לא אשכחנא הכשר בלא משקה בבוצר לגת דאזיל לאיבוד ולא חשיב משקה לא הוה להו לרבנן למגזר שמא יבצרנו כו' אבל אם אשכחנא מדאורייתא הכשר בלא משקה בשום מקום ניחא: אלא שאין מכשירין - הוה מצי למימר דאיתכשר במים מחוברין דטעמא דרבי יוסי ב"ר חנינא דאמר משקי בי מטבחיא אין מכשירין משום דהוו תלושין וקסבר דתלושין לא מכשרי מדאורייתא דדריש כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא כמ"ד בפ"ק דפסחים (דף טז.) יטמא ממש וליכא אלא חד קרא בהכשר ומסתבר ליה לאוקמא במחוברין טפי מבתלושין ובעזרה אוקמי אדאורייתא: וכי תימא תרגמא אדם והא משקי קאמר - עיקר דיוקא [לאו] מדקתני משקי ביו"ד דמנא לן דלמא כתיבא משקה בה"א אלא אדכן סמיך דמשמע לשון רבים וגבי מחט שנמצאת בבשר בסוף פ"ק דפסחים (דף כ.) נמי לא בעי לשנויי תרגמא אדם משום הך פירכא אבל התם לעיל (חולין טז.) בההוא פירקא משני תרגמא אדם ולא חייש אהך קושיא ומפרש משקין דעלמא כמו בפרק האומר בקדושין (דף סד:) דאמר מאי בוגרות בוגרות דעלמא: ועדיין משקה טופח עליה - פירש הקונטרס ונופל מן העור לבשר וקשיא לפירושו דאם כן הוו תלושין ושמואל סבר בפ"ק דפסחים (דף טז.) דתלושין לא מכשרי דהא דריש יטמא יטמא ממש וליכא אלא חד קרא בהכשר ואין לומר דלשמואל נפקי תלושין ומחוברין מחד קרא דלא משמע הכי מדנקט והעבירה בנהר ונ"ל דע"י העור הבשר הוכשרה דע"כ לא פליגי בריש העור והרוטב (לקמן חולין קיח:) אלא כשיש יד להכשר אבל ביש שומר להכשר כ"ע מודו דהיינו מחוברין דבשעת דיבוקן בעור הוו מחוברין: והבשר לרבות עצים ולבונה - תימה מנא לן דאתא לרבות עצים ולבונה דלמא לבשר דוקא אתי דמהני ליה חבת הקדש ולא בעי הכשר: עצים ולבונה בני אכילה נינהו אלא חבת הקדש כו' - וא"ת ומשקי בית המטבחיים אמאי דכן כגון יין ושמן לתכשרי בחבת הקדש להיות אוכל כמו עצים ולבונה וי"ל דחבת הקדש מהני מוהבשר לשוויי אוכל מידי דדמי לאוכל כגון עצים ולבונה שהוא דבר עב וקשה כעין אוכל אבל לשוויי משקה אוכל מוהבשר לא מהניא חבת הקדש: