טוען את הדף…
הַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, דִּכְתִיב: ״וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ וְגוֹ׳״, ״כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה״. שְׁנַיִם שֶׁבָּאִילָן: הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה, דִּכְתִיב ״כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שֶׁלֹּא תִּטּוֹל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ, ״אַחֲרֶיךָ״ – זוֹ שִׁכְחָה. וְכוּלָּן אֵין בָּהֶן טוֹבַת הֲנָאָה לִבְעָלִים, מַאי טַעְמָא? ״עֲזִיבָה״ כְּתִיבָא בְּהוּ. וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, דִּכְתִיב: ״וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם״, לְהַזְהִיר עָנִי עַל שֶׁלּוֹ. וּמַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַבַּיִת יֵשׁ בּוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים, מַאי טַעְמָא? ״נְתִינָה״ כְּתִיבָא בֵּיהּ. וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, דְּאָמַר רַבִּי אִילְעָא: גָּמַר ״לַגֵּר״ ״לַגֵּר״ מֵהָתָם, מָה לְהַלָּן מוּזְהָר עָנִי עַל שֶׁלּוֹ, אַף כָּאן מוּזְהָר עָנִי עַל שֶׁלּוֹ. וּשְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן לֹא מִכֹּהֵן לְכֹהֵן וְלֹא מִלֵּוִי לְלֵוִי. הָא מִלֵּוִי לְכֹהֵן מוֹצִיאִין, אַלְמָא אִיקְּרוּ ״עַם״. כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ, וּמַאי נִיהוּ – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן דְּלֵוִי הוּא? כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּתַנְיָא: תְּרוּמָה לַכֹּהֵן, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַלֵּוִי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אַף לַכֹּהֵן. אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אַף לַכֹּהֵן, לַכֹּהֵן וְלֹא לַלֵּוִי מִי אָמַר? אִין, לְבָתַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא. אֵימַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא – דְּלָא יָהֲבִינַן לְהוּ מִשְׁקַל מִינַּיְיהוּ מִי אָמַר?! אֶלָּא, כְּגוֹן זְרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ, וּמַאי נִיהוּ – רֵאשִׁית הַגֵּז. תָּא שְׁמַע, זֶה הַכְּלָל: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא בִּקְדוּשָּׁה, כְּגוֹן תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה – מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָם, וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּקְדוּשָּׁה, כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדָם. כְּגוֹן זְרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ, וּמַאי נִיהוּ – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וּלְבָתַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא. תָּא שְׁמַע: הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְגוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, הָא לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל – חַיָּיב? לָא תֵּימָא הָא לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב, אֶלָּא אֵימָא: הָא לְיִשְׂרָאֵל – חַיָּיב. אֲבָל לְלֵוִי מַאי פָּטוּר? אִי הָכִי, לִיתְנֵי ״הַשּׁוֹחֵט לַלֵּוִי וְלַגּוֹי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת״. וְעוֹד, הָא תַּנְיָא: הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, לַלֵּוִי וּלְיִשְׂרָאֵל – חַיָּיב! תְּיוּבְתָּא דְּרַב. אָמַר לְךָ רַב: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ״ – זֶה לִפְנַי וְלִפְנִים. ״אֹהֶל מוֹעֵד״ – זֶה הֵיכָל, ״מִזְבֵּחַ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ עֲזָרוֹת, ״כֹּהֲנִים״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, ״עַם הַקָּהָל״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ הַלְוִיִּם. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ עֲבָדִים. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר אִיקְּרוֹ ״עַם״, וּמָר סָבַר לָא אִיקְּרוֹ ״עַם״. וְרַב, אִי סְבִירָא לֵיהּ כְּהַאי תַּנָּא – לֵימָא, וְאִי סְבִירָא לֵיהּ כְּהַאי תַּנָּא – לֵימָא! מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּהַאי תַּנָּא אִי כְּהַאי תַּנָּא. דְּרַשׁ מָרִימָר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. עוּלָּא הֲוָה יָהֵיב מַתְּנָתָא לְכָהַנְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְעוּלָּא: מִנְחַת כֹּהֶנֶת – נֶאֱכֶלֶת, מִנְחַת כֹּהֵן – אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. וְאִי אָמְרַתְּ ״כֹּהֵן״ וַאֲפִילּוּ כֹּהֶנֶת, וְהָכְתִיב: ״וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״! אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי,כולהו עזיבה כתיבא בהו - שצריך להניח שם בהפקר ולא שיחלקם. הנך דכתיב בהו תעזוב הרי עזיבה והנך נמי כתיב בהו יהיה היינו בעזיבה דמשמע בהוייתו יהא דלא כתיבא בהו נתינה: לא תלקט לעני ולגר וגו' - ומשמע לא תלקט אני מזהיר לעני: נתינה כתיבא ביה - ונתת ללוי לגר וליתום ולאלמנה (שם כו): גמר לגר לגר מהתם - מולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר: מה להלן עני מוזהר - כדאמרינן להזהיר עני על שלו: הא מלוי לכהן מוציאין אלמא - דלוים איקרו עם ואמאי מוציאין אי מספקא ליה לרב אי איקרו עם אי לא: ומתרץ כגון הזרוע ולא זרוע - כלומר אשאר מתנות כהונה שהן מתנה לכהן בזו קאמר דמוציאין ולא זרוע עצמה דילמא לא מיקרו עם: ומאי ניהו - דמוציאין מלוי לכהן מעשר ראשון: ופריך מעשר ראשון דלוי הוא - ואמאי מוציאין אותו מידו לתתו לכהן: אף לכהן - דבכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים הלכך אע"ג דבמעשר ראשון לוי כתיבא ביה כהנים נמי משתמעי: וקמסיים מילתיה אימר דאמר כו': בתר דקנסינהו עזרא - ביבמות (דף פו:) אמר מפני מה קנסו לוים במעשר מפני שלא עלו בימי עזרא דכתיב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם. אבל מקרא מפורש לא מצאתי שקנסם אבל דוגמא יש לדבר שכתוב בעזרא בסופו (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים למדנו שלא האמינום על תרומת מעשר ולא היו חולקין להן מעשר בגורן אלא (דקנסינהו) בפני הכהנים: ומהדר אימר דקנסינהו כו' משקל נמי מינייהו מי אמר - בתמיה. אכתי הדרא אתקפתא לדוכתיה הא מלוי לכהן מוציאין: אלא הכי תריץ כגון הזרוע - מוציאין מלוי לכהן ולא זרוע עצמו. ומאי ניהו כגון זרוע ראשית הגז דהתם לא כתיב עם ואי נמי לא איקרו עם מחייבי: כל דבר שבקדושה - שאסור לזרים כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן: ושאין בה משום קדושה כגון הזרוע כו' - שבאין מבהמות של חולין אין מוציאין מיד לוי לכהן. אלמא פשיטא לן דלא איקרו עם ואמאי מספקא ליה לרב: כגון זרוע ולא זרוע - דזרוע מוציאין דאיקרו עם והאי דקתני דאין מוציאין במעשר ראשון קאמר ובתר דקנסינהו עזרא ואיצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דקנסינהו עזרא דלא למיתני להו דידהו מיהא לא שקלינן מינייהו: השוחט לכהן - להכי נקט השוחט לכהן דעליה דטבח רמיא דכתיב (דברים יח) מאת זובחי הזבח: וליתני ללוי ולעובד כוכבים - ואנא ידענא דכ"ש בהך: וכפר את מקדש הקדש - בעבודת יום הכפורים: לפני ולפנים - מכפרת עבודה זו על הטומאה שאירעה בפנים דפר ושעיר של יוה"כ מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו כדאמרינן בשבועות (דף ב.): מזבח כמשמעו - על מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש כגון נטמא במקדש דעבד בלא שהייה דאין כאן טומאת מקדש דהיכא דנטמא בעזרה קי"ל בשבועות (דף טז.) הלכה למשה מסיני דלא מחייב עד שישהה כדי השתחואה: יכפר אלו העזרות - על טומאה שאירעה בעזרה על הכהנים ששגגו ונכנסו טמאים לעזרה. וכן לוים וישראלים ועבדים קראי יתירי קדריש: עבדים - כנענים דאינהו נמי בעי כפרה דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן וכל מקום דכתיב עונש איש ואשה שוין: דמר סבר איקרו עם - והוו בכלל עם הקהל הילכך וכפר יתירא אעבדים אתא: ומר סבר לא איקרו עם - ובעי קרא: הילכתא כרב - ולא שקלינן מינייהו: וכרב חסדא - דאמר מזיק מתנות כהונה או אוכלן פטור: לכהנת - בת כהן אפילו אשת איש דכיון דקדושה לית להו דאינן אסורים לזרים הרי מותרת בהן ולא דמי לתרומה ואי משום ונתן לכהן (ויקרא כב) קסבר אפילו כהנת משמע: מנחת כהנת נאכלת - השיריים כמנחת ישראל: מנחת כהן אינה נאכלת - דכולה כליל דכתיב (שם ו) כליל תהיה: