חוליןקיא.
טוען את הדף…
וּמִשּׁוּם שַׁמְנוּנִיתָא. מִשּׁוּם דְּמָא, מַאי? כִּי הֲדַר סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זְרִיקָא, אֲמַר לֵיהּ: הַאי נָמֵי לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דַּאֲנָא וְיַנַּאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אִיקַּלְעַן לְבֵי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, וְקָרִיבוּ לַן קַנְיָא בְּקוֹפֵיהּ, וַאֲכַלְנָא. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל מִזְּרוּקִינְיָא: וְדִלְמָא פִּי קָנֶה חוּץ לִקְדֵרָה הֲוָה, אִי נָמֵי מִיחְלָט הֲוָה חָלֵיט לֵיהּ מֵעִיקָּרָא, כִּי הָא דְּרַב הוּנָא חָלְטִי לֵיהּ בְּחַלָּא, וְרַב נַחְמָן חָלְטִי לֵיהּ בְּרוֹתְחִין. וּסְבַר רַב פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא לְמֵימַר: חַלָּא אֲסִיר. אֲמַר לֵיהּ: אִי חַלָּא אֲסִיר – אִיהוּ נָמֵי אֲסִיר, כִּי הֵיכִי דְּפָלֵיט – הֲדַר בָּלַע. רַב בַּר שְׁבָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב נַחְמָן, אַיְיתוֹ לֵיהּ כַּבְדָּא שְׁלִיקָא, וְלָא אֲכַל. אֲמַרוּ לֵיהּ: בַּר בֵּי רַב דִּלְגָיו לָא אָכֵיל, וּמַנּוּ? רַב בַּר שַׁבָּא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: גַּאמוּ לְשַׁבָּא. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁפּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מְתוּבֶּלֶת – אוֹסֶרֶת וְנֶאֱסֶרֶת, שְׁלוּקָה – אוֹסֶרֶת וְנֶאֱסֶרֶת. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִקְּלַע לְבֵי רַבָּה בַּר רַב נַחְמָן, אַיְיתִי לְקַמֵּיהּ תְּלָת סָאוֵי טַחְאֵי, אֲמַר לְהוּ: מִי הֲוָה יָדְעִיתוּ דְּאָתֵינָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי עֲדִיפַתְּ לַן מִינַּהּ, דִּכְתִיב: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג״! אַדְּהָכִי, אַשְׁכַּח הָהוּא כַּבְדָּא דַּהֲוָה בַּהּ סִמְפּוֹנָא דִּבְלִיעָא דְּמָא, אֲמַר לְהוּ: אַמַּאי עָבְדִיתוּ הָכִי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֶלָּא הֵיכִי נַעֲבֵיד? אֲמַר לְהוּ: קְרַעוּ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְחִיתּוּכָא לְתַחַת. וְהָנֵי מִילֵּי כַּבְדָּא, אֲבָל טְחָלָא – שׁוּמְנָא בְּעָלְמָא הוּא, כִּי הָא דִּשְׁמוּאֵל עָבְדִי לֵיהּ תַּבְשִׁילָא דִטְחָלֵי בְּיוֹמָא דְּעָבֵיד מִלְּתָא. אִתְּמַר: כַּבְדָּא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – שְׁרֵי, דְּמָא מִשְׁרָק שָׁרֵיק. כַּחְלָא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – אָסוּר. מַאי טַעְמָא? חָלָב סָרוֹכֵי מְסָרֵיךְ. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא מַתְנֵי אִפְכָּא: כַּחְלָא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – שְׁרֵי, מַאי טַעְמָא? חֵלֶב שְׁחוּטָה דְּרַבָּנַן, כַּבְדָּא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – אֲסִיר, דָּם דְּאוֹרָיְיתָא. דָּרֵשׁ מָרִימָר: הִלְכְתָא, בֵּין כַּבְדָּא בֵּין כַּחְלָא, תּוּתֵי בִּשְׂרָא – שְׁרֵי, עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְבֵי רָמֵי בַּר אַבָּא חֲמוּהּ, חַזְיֵיהּ לִבְרֵיהּ דְּרָמֵי בַּר אַבָּא דְּקָאומשום שמנונית - קאמר דאוסרת את המתבשל עמה לפי שבולע מן הטרפה ואינה נאסרת אם של היתר היא ובשלה עם טרפה אינה נאסרת לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום אבל דמא דנפיק מינה דכשרה מיבעיא לי אי אסיר אחריני אי לא דאיכא למימר דמא דהיתירא הוא שהרי עיקרה דם וכל זמן שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מיבעיא לי מאי: קניא בקופיה - הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב וכבד וכולן נתבשלו יחד: דלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה - וסימפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא דם דרך חללו חוץ לקדרה: אי נמי חליט הוה מעיקרא - ונתבשל דמו בתוכו כדי שלא יפלוט עוד כשיבשלהו עם האחר ודמו המובלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא: חלטי ליה בחלא - צומתו בחומץ שהחומץ צומתו אשטרוינ"ט ושוב אינו פולט עולמית והדר מבשלי ליה עם בשר אחר: חלא אסיר - אותו חומץ שנצמת בו אסור דקסבר מוציא מקצת מן הדם: כי היכי דפליט הדר בלע - מאותו חומץ עצמו דכיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט חוזר ובולע: אמרו ליה בר בי רב דלגיו לא אכיל - אמרו לו לרב נחמן תלמיד שנתארח אצלך אינו אוכל מה שהביאו לפניו: גאמו לשבא - הגמיאהו והלעיטהו לשבא על כרחו. על שם אביו קראו: מתובלת - התבלין מרככין אותה: שלוקה - הרבה מאד: נאסרת - לפי שלאחר שגמרה פליטתה חוזרת ובולעת: תלת סאוי טחאי - שלש סאין פת נקיה פניה טוחין בשמן ודבש: מי עדיפת לן מינה - יום השבת היה: אמאי עבדיתו הכי - אע"פ שדם הנבלע בו היתר הוא מיהו דם הכנוס בסמפונות דם הוא: וחתוכא לתחת - חתוכו למטה כשנתנוהו בתנור לצלות כדי שיזוב הדם ויצא: והני מילי - דבעי קריעה בכבדא מפני שדם כנוס לתוכו אבל טחלא אין בו דם ואפילו לקדרה שרי: כי עביד מילתא - הקזה: כבדא עילוי בשרא - בתנור היו צולין כל צלי שלהן וחודו של שפוד תלוי למטה וכשהכבד נתון תחלה ואחר כך הבשר נמצא הכבד עליון כשתולין אותו: דמא משרק שריק - אע"פ שזב מן הכבד על הבשר אין בכך כלום לפי שהדם ע"י צלי אינו נוח ליבלע אלא מחליק ונופל: מסרך סריך - נדבק ונבלע: הלכתא כו' - ולדידן אסור לגמרי לכתחלה לפי ששפודים שלנו אינן תלויין אלא שוכבות ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חברו עליון הלכך בין שהכבד לצד הראש ובין שהוא לצד הזנב אסור:כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין - וא"ת ותפשוט מינה דאסור מדהוו צריכי למחלטיה וי"ל דלדידהו נמי הוה מספקא להו ולכך היו מחמירין ודוקא לבשל עם הבשר הוו חלטי ליה שלא תאסור הבשר אבל בפני עצמה אינה נאסרת: רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל - צריך לומר שלא היה נחלט ברותחין ולפי שלא היה בשר אחר עמו לא הוצרכו לחלטו אע"פ שפולט דם ואוסר הרוטב והכלים מזה לא היו חוששין כיון שהכבד עצמו מותר שאין לומר שנחלט וע"י כן היה רב נחמן מתירו אבל אם לא נחלט היה אוסרו ובר שבא היה סבור דחליטה אינה מועלת א"כ לא מייתי שפיר כתנאי דתנאים לא נחלקו בזה: וחתוכיה לתחת - לבשלו בקדרה אחר צלייתו או מליחתו איירי דאי לאוכלו צלי למה לי חתוכה דמה שפולט שריק ונופל דמה שלא נפלט הוי דם האברים שלא פירש ושרי פ' דם שחיטה (כריתות דף כא) ואי משום דם סמפונות הכבד צריך קריעה אף לצלי דהוי בכרת אע"פ שלא פירש א"כ בטחול נמי אי איכא סמפונות למה לא יצטרך קריעה ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות וא"כ מה בא להשמיענו אבל דטחלא לא ובה"ג כתב האי מאן דמצלי כבדא בשלומיה צריך לחתוכיה מ"ט דאזיל דמא ומכניס בסמפונות והיכא דלא קרעיה לקרעיה לאחר בשולו וחותך ויצא דם הכנוס בסמפונות ולא חיישינן שמא דם הסמפונות חזר ונבלע בכבד דהא מסקינן בכיצד צולין (פסחים דף עד:) דכבולעו כך פולטו: אבל טחלא שומנא בעלמא הוא - היינו דוקא גוף הטחול הוא שומן אבל דם היוצא ממנו אסור כדתניא פ' דם שחיטה (כריתות דף כא:): דמא משרק שריק - וא"ת למה לי האי טעמא תיפוק ליה דכבולעו כך פולטו וכ"ת דאצטריך להתיר אפילו למאן דלית ליה בכיצד צולין (גז"ש) כבולעו כך פולטו אכתי קשה דמסקינן התם דמולייתא שריא אפילו לכתחלה מהאי טעמא והכא פסקינן דאסור לכתחלה לכולי עלמא ואי משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה מן הכבד תחלה והכבד עדיין פולטת ונופל על הבשר וכשמסירין הבשר הרי בלע ולא היה לו שהות לפלוט א"כ בשרא עלוי בשרא נמי ליתסר מהאי טעמא כשהתחתון נצלה קודם ומסירין אותו מן השפוד ויש לומר דכבד שיש בו שפע דם לא אמרינן כבולעו כך פולטו והא דאמרינן בכיצד צולין (גז"ש) דלב קורעו אחר בישולו משום דכבולעו כך פולטו אע"פ שיש בו שפע דם הלב מתבשל ומתייבש במקומו בחלל הלב: כבדא עילוי בשרא אסור - לכתחלה אסור לכ"ע אע"ג דבשרא עילוי בשרא שרי אפי' למאן דלית ליה בפרק כיצד צולין (פסחים דף עד:) כבולעו כך פולטו משום דדם מישרק שריק בכבד שיש בו רוב דם שאינו יכול לצאת ע"י מליחה כמו בשאר בשר כדמשמע כוליה שמעתין לא שריק שפיר ולפירוש ר"ת לא ניחא כולי האי דבכולה שמעתין לא נסתפק בדם הכבד כ"א להקל ולהתיר בלא מליחה ולא להחמיר ואע"פ שדברנו לעיל שאינה בולעת מחמת שטרודה לפלוט לעולם מ"מ עיקר השמועה אינה מדבר זה ולכאורה משמע שמאותו טעם שדברנו בכח השמועה הוא בא לאסור כבדא עילוי בישרא ומיהו י"ל דקאי אמאי דאמרינן מקמי הך מילתא הני מילי כבדא שיש בו רוב דם אבל טחלא שומנא בעלמא הוא: דם דאורייתא - אע"ג דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו מ"מ תחלה כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאורייתא אבל חלב שחוטה תחלתו דרבנן ומיהו קשה לפי מה שפירש הקונטרס לעיל דדם כבד אפילו פירש לאו דאורייתא מדלא חשיב ליה בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) בהדי לב וטחול וכליות: תותי בשרא שרי - וא"ת כחל היאך מותר תותי בשרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א"כ עילוי בשרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה וי"ל דהכא גרע טפי דאע"פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא דקרעו שתי וערב וטחו בכותל דמותר לבשלו עם בשר בקדרה כדברי ר"ת ולא מצינו בקונט' שחולק עליו בזה דהא בהדיא שרי הכא תותי בשרא אע"פ ששמנונית הבשר על הכחל ומה שנזהרים שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר מנהג של הבל הוא דאפי' בשפוד אחד שרינן הכא לכתחלה כשהכחל למטה ואפי' עילוי בשרא לכתחלה הוא דאסור מטעם דפרישית אבל בדיעבד שרי: