טוען את הדף…
יָכוֹל הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד בָּשָׂר מֵאֲחוֹרָיו לֹא יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִטְמָא״. מַאי קָאָמַר? אָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּעוֹר שֶׁאֵין עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, וְעוֹר מַשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד בָּשָׂר מֵאֲחוֹרָיו יָכוֹל לֹא יְהֵא טָמֵא, וַאֲפִילּוּ מַעֲשֵׂה יָד נָמֵי לָא עָבֵיד. תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִטְמָא״. תְּנַן הָתָם: כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר – טָמֵא וּמְטַמֵּא, וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף. שׁוֹמֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד – טָמֵא וּמְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף; לֹא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר – לֹא טָמֵא וְלֹא מְטַמֵּא. יָדוֹת הֵיכָא כְּתִיבִי? דִּכְתִיב ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם״, ״לָכֶם״ – לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת. וּכְתִיב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם״, ״לָכֶם״ – לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת, יָד לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא. שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא – לָא צְרִיךְ קְרָא, קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתֵי: וּמָה יָד, שֶׁאֵינָהּ מְגִינָּה – מַכְנֶסֶת וּמוֹצִיאָה, שׁוֹמֵר – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? שׁוֹמֵר דִּכְתַב רַחֲמָנָא, לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְצָרֵף. וְאֵימָא: יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא, שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, אֲבָל יָד לְהוֹצִיא וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף – לָא. יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא, לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא עַיּוֹלֵי מְעַיְּילָא, אַפּוֹקֵי מִיבַּעְיָא?! וְאֵימָא: יָד לְהוֹצִיא וְלֹא לְהַכְנִיס, שׁוֹמֵר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס, אֲבָל יָד לְהַכְנִיס וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף – לָא. יָד יַתִּירָא כְּתִיב, ״תַּנּוּר וְכִירַיִם יוּתַּץ וְגוֹ׳״. לָכֶם״ – לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת. הֵי מִינַּיְיהוּ מְיַיתַּר? לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרָעִים, וְלֵיתוֹ הָנָךְ מִינַּיְיהוּ – מָה לִזְרָעִים, שֶׁכֵּן טוּמְאָתָן מְרוּבָּה. לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּתַנּוּר, וְלֵיתֵי הָנָךְ מִינֵּיהּ – מָה לְתַנּוּר, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ. לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה, וְלֵיתֵי הָנָךְ מִינַּהּ – מָה לִנְבֵלָה שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה אָדָם, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְטוּמְאָה יוֹצְאָה מִגּוּפָהּ. חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי. הֵי תֵּיתֵי? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרָעִים, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ! מָה לְהָנָךְ – שֶׁכֵּן מִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בְּהֶכְשֵׁר, תֹּאמַר בִּזְרָעִים – שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין אֶלָּא בְּהֶכְשֵׁר! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: פֵּירוֹת שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ, כְּתַנּוּר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ דָּמֵי. אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן מִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בִּנְגִיעָה, תֹּאמַר בִּזְרָעִים, שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין אֶלָּא בִּנְגִיעָה! לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּתַנּוּר, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ, מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אוֹכֶל. לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? אִין הָכִי נָמֵי. אֶלָּא יָד דִּנְבֵלָה לְמָה לִי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְיַד נְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דְּעָלְמָא. יָד לְהַכְנִיס, יָד לְהוֹצִיא, שׁוֹמֵר לְצָרֵף. וְאַכַּתִּי, יָד דִּנְבֵלָה אִצְטְרִיךְ, דְּאִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה, הֲוָה אָמֵינָא: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מָה הָנָךְ לָא מְטַמּוּ אָדָם, אַף נְבֵלָה לָא מְטַמְּאָה אָדָם. אֶלָּא, יָד דִּנְבֵלָה מִיצְרָךְ צְרִיךְ, וְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה הוּא דְּלָא צְרִיךְ. לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא? אִי לְאִיצְטְרוֹפֵי – אָמְרַתְּ לָא מִצְטָרֵף, וּלְהוֹצִיא – קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתֵי. אֶלָּא, אִם אֵין עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דִּנְבֵלָה, וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְיָד דִּנְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דְּעָלְמָא: יָד לְהוֹצִיא, יָד לְהַכְנִיס, וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף.מאי קאמר - רישא קתני ולא בעור אלמא לאו נבלה מיקרי ופחות מכזית לאו שיעורא הוא והדר תני דמטמא: ועורה משלימו לכזית - ואשמעינן דאין שומר מצטרף לטומאת נבלות: יכול שאני מוציא כו' - שהנוגע כנגד הבשר לא יהא טמא דאפילו מעשה יד לא עבד להכניס ולהוציא טומאה לא נעביד האי שומר דכיון דאימעיט מאיצטרופי אפילו תורת יד האוכל לא ניהוי ליה דשאם נגע יד האוכל הטמא בדבר אחר ילפינן לקמן דמוציאה טומאה מן הטמא לטהור והאי שומר לאו יד הוא ושמירתו לא תשוייה אפילו לחשיבות יד תלמוד לומר יטמא: כל שהוא יד - עצם שאין בו מוח ובראשו האחד בשר: טמא - אם היה טהור ונגע היד בשרץ מכנסת טומאה לאוכל דאע"ג דאיהו לאו אוכל הוא מקבל טומאה כאוכל עצמו: ומטמא - אם אוכל טמא הוא ונגע ידו באוכל טהור מטמאו: ואינו מצטרף - לכביצה: וכל שהוא שומר אע"פ שאינו יד - כגון עור שכנגדו כזית בשר: טמא - אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל: ומטמא - אם היה אוכל טמא ונגע שומרו בטהור מוציא שומר את הטומאה מזה לזה: לא יד ולא שומר - כגון שער: טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם - לכל דבר שהוא צורך לכם באוכל הזה הכל טמא הרי לך שהיד מביאה טומאה לאוכל דהא יד גבי הבאת טומאה כתיב: וכי ימות וגו' - הרי יד להוציא דהא נבלה לאו בת הכנסה היא שהטומאה מגופה ויד דכתיב בה לטמויי אחריני כתיב: יד להכניס ולהוציא - כלומר הרי לנו יד להכניס דטומאת אוכלין ויד נבלה להוציא: שומר - דכתב רחמנא לעיל מעל כל זרע זרוע למה לי: ה"ג ואימא יד להכניס ולא להוציא ושומר להכניס ולהוציא - כלומר יד האמורה באוכלין להכניס היא אבל לא להוציא ומנבלה לא ילפא להוציא כדאמרינן לקמן דשאני נבלה דטומאה חמורה היא וכי כתב שומר להוציא כתיב דלהכניס אתי בק"ו מיד אבל יד להוציא ושומר לצרף לית לך: ומשני יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת דהשתא עיולי מעיילא - ואע"פ שעדיין לא ירדה לו טומאה אפוקי מיבעיא הלכך כיון דמכנסת כ"ש דמוציאה ושומר אתי להכניס ולהוציא בק"ו והאי דכתביה רחמנא לצרף כתביה: ואימא יד - דכתיבא באוכלים להוציא כתיבא ולא להכניס והכנסה לא אתי מהוצאה וכתב שומר לרבות בו אף הכנסה אבל יד להכניס ושומר לצרף לא ולקמיה משני מעיקרא כי כתיבא יד באוכלין אתחלת טומאה כתיבא דהיא הכנסה ומיהו השתא משני ליה שינויא אחרינא: יד יתירא כתיבא - ועל כרחך תרתי להוצאה לא איצטריך דל חד מינייהו להכנסה וכיון דאיתא הכנסה והוצאה ביד יליף שומר בק"ו וכי כתביה רחמנא לצרף כתביה: הי מינייהו מייתר - כולהו להוצאה צריכי: וליתו הנך - תנור ונבלה: זרעים טומאה מרובה - שמקבלין טומאה מולדי טומאה תאמר בתנור שאינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וכן מנבלה מרובה טומאת אוכלין כדתנן מתניתין ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות: תנור מטמא אוכלין באוירו - שהתנור תחלה הוי ואוכלין שניים כדתניא בפסחים בפרק ראשון (דף כ:) דת"ר תוכו אע"פ שלא נגע מה תוכו האמור לטמא כו' אלמא תנור מטמא לאוכלין אע"פ שאינן נוגעין בו תאמר בנבלה ובזרעים טמאין שאינן מטמאין אחרים אא"כ נגעו בהן כל הנך דקאמר תיתי מיניה בבנין אב קאמר טימא כאן וטימא כאן מה מצינו כאן שהיד מוציאה טומאה לאחרים אף כאן יד מוציאה טומאה לאחרים: הי תיתי - איזו מהן לא תכתוב ותיתי מינייהו: ותיתי מהנך - הצד השוה שבהם שהן טמאין וידן מוציאה טומאתן לאחרים אף אני אביא זרעים טמאים שתהא ידן מוציאה טומאתן לאחרים: אמר רב הונא בריה דרב יהושע - הא דהכשר לאו פירכא היא דהיינו גמר מלאכה דידהו ותנור נמי בלאו גמר מלאכה לאו טמא הוא: מה להנך שכן מיטמאין - קבלו הטומאה שלא בנגיעה דהא אמרן בכל הבשר (לעיל חולין דף קטו:) דמה הצד פרכינן כל דהו: אלא יד דנבלה - מייתר דתיתי מהנך דכי פרכת מה לזרעים שכן טומאתן מרובה תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא אחרים מאוירו זרעים יוכיחו וחזר הדין הצד השוה שבהן שהן טמאין וידן מוציאה טומאה לאחרים אף אני אביא נבלה אלמא מייתר יד דנבלה להוציא: למה לי דאם אינו ענין לה - דהא אתיא במה הצד: תנהו ענין ליד דעלמא - לאוכלין ואם אינו ענין להוצאה דהא בדידהו יד כתיבא תנהו להכנסה הרי יד להכניס ולהוציא ושומר לצרף: שלא תאמר דיו - אי לא הוה כתיבא בגופה וגמרה מהנך הוה אמינא דיו ליד נבלה הלמדה מאלו להיות כאלו דמה אלו לא מטמו אדם אף נבלה הואיל ויד דידה מהנך אתיא לא תטמא אדם דרך ידה כגון תחב קיסם בכזית בשר נבלה להיות לו יד ונגע אדם בו לא יטמא עד שיגע בנבלה עצמה וכן עצם של נבלה עצמה נמי דהויא יד: ושומר דנבלה - דרבינן לה לעיל דאמר יכול אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד בשר מאחוריו לא יהא טמא ת"ל יטמא לא צריך למיכתביה דלמאי הלכתא כתביה: אי לאצטרופי - הא מעטיה מהכי דקתני רישא בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית: תנהו ענין ליד דנבלה - שאף ע"פ שאינו שומר תוציא: ואם אינו ענין לה - דהא בגופה כתיבא תנהו ענין ליד דעלמא ולהוציא לא אצטריך אלא להכניס. האי דנקט תנהו ענין ליד דנבלה והדר איצטריך ליה למימר תנהו ענין ליד דעלמא ולא נקט הכי אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא הכי שייך למיתני שפיר מדכיון דיתורא דשומר בנבלה כתיבא תנהו ענין לנבלה דנבלה ונבלה היא וכיון דמשום יד אתא תנהו ענין ליד דעלמא דיד ויד הוא אבל שומר דנבלה להיות ענין ליד דעלמא לא שייך למימר:שומר דכתב רחמנא למה לי ש"מ לצרף - וא"ת לפי' ר"ת ורבינו שמואל דבעו כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא וי"ל כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי לא שנא: