חוליןקכ.
טוען את הדף…
אַמַּתְנִיתִין: ״הָעוֹר וְהָרוֹטֶב וְהַקֵּיפֶה וְכוּ׳״ מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֶצֶם, דְּהָוֵי שׁוֹמֵר, אֲבָל נִימָא לָא הָוְיָא שׁוֹמֵר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ נִימָא נָמֵי הָוְיָא שׁוֹמֵר. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: וּמִי אִיכָּא שׁוֹמֵר עַל גַּבֵּי שׁוֹמֵר? חַלְחוּלֵי מְחַלְחֵל. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, תְּפִילִּין הֵיכִי כָּתְבִינַן? הָא בָּעֵינַן כְּתִיבָה תַּמָּה, וְלֵיכָּא! אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמְרִי בְּמַעְרְבָא: כׇּל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֵר עָלָיו – אֵינוֹ נֶקֶב. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵעַ בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ – טָמֵא. מַאי לָאו מִשּׁוּם שׁוֹמֵר? לָא, מִשּׁוּם יָד. נִימָא אַחַת לְמַאי חַזְיָא? כִּדְאָמַר רַבִּי אִילְעָא: בִּמְלַאי שֶׁבֵּין הַמְּלָאִין, הָכִי נָמֵי בְּנִימָא שֶׁבֵּין הַנִּימִין. וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַבִּי אִילְעָא? אַהָא דִּתְנַן: הַמְּלַאי שֶׁבַּשִּׁבֳּלִין מְטַמְּאִין וּמִיטַּמְּאִין וְאֵין מִצְטָרְפִין. מְלַאי לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא: בִּמְלַאי שֶׁבֵּין הַמְּלָאִין. וְהָרוֹטֶב. מַאי רוֹטֶב? אָמַר רָבָא: שׁוּמְנָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הוּא עַצְמוֹ יְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין! אֶלָּא חֵלֶב דִּקְרִישׁ. מַאי אִירְיָא קְרִישׁ? כִּי לָא קְרִישׁ נָמֵי! דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צִיר שֶׁעַל גַּבֵּי יָרָק מִצְטָרֵף לִכְכוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הָתָם מִשּׁוּם יַתּוֹבֵי דַּעְתָּא הוּא, בְּכֹל דְּהוּ מְיַתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. הָכָא מִשּׁוּם אִיצְטְרוֹפֵי הוּא, אִי קְרִישׁ – מִצְטָרֵף, אִי לָא קְרִישׁ – לָא מִצְטָרֵף. וְהַקֵּיפֶה, מַאי קֵיפֶה? אָמַר רַבָּה: פִּירְמָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הוּא עַצְמוֹ יְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: תַּבְלִין. תְּנַן הָתָם: הִקְפָּה אֶת הַדָּם וַאֲכָלוֹ, אוֹ שֶׁהִמְחָה אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ – חַיָּיב. בִּשְׁלָמָא הִקְפָּה אֶת הַדָּם וַאֲכָלוֹ, כֵּיוָן דְּאַקְפְּיֵהּ אַחְשׁוֹבֵי אַחְשְׁבֵיהּ, אֶלָּא הִמְחָה אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ – אֲכִילָה כְּתִיבָא בֵּיהּ, וְהָא לָאו אֲכִילָה הִיא! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא ״נֶפֶשׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשּׁוֹתֶה. תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי חָמֵץ כְּהַאי גַּוְנָא: הִמְחָהוּ וּגְמָעוֹ – אִם חָמֵץ הוּא, עָנוּשׁ כָּרֵת; אִם מַצָּה הִיא, אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. בִּשְׁלָמָא אִם מַצָּה הִיא אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, ״לֶחֶם עֹנִי״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו לֶחֶם עֹנִי הוּא. אֶלָּא אִם חָמֵץ הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת, אֲכִילָה כְּתִיבָא בֵּיהּ! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא ״נֶפֶשׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשּׁוֹתֶה. וְתַנְיָא נָמֵי גַּבֵּי נִבְלַת עוֹף טָהוֹר כְּהַאי גַּוְנָא: הִמְחָהוּ בָּאוּר – טָמֵא, בַּחַמָּה – טָהוֹר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אֲכִילָה כְּתִיב בֵּיהּ! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא ״נֶפֶשׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשּׁוֹתֶה. אִי הָכִי, בַּחַמָּה נָמֵי? בַּחַמָּה אַיסְרוֹחֵי מַסְרַח. וּצְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חֵלֶב – חָמֵץ לָא אָתֵי מִינֵּיהּ, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר; נְבֵלָה לָא אָתֵי מִינֵּיהּ, שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חָמֵץ – חֵלֶב לָא אָתֵי מִינֵּיהּ, שֶׁכֵּן לֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, וּנְבֵלָה לָא אָתְיָא מִינֵּיהּ, שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה – הָנָךְ לָא אָתְיָא מִינַּהּ, שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה. חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי! הֵי תֵּיתֵי? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת! לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּחָמֵץ, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר! לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּחֵלֶב, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן לֹא הוּתַּר מִכְּלָלָן, תֹּאמַר בְּחֵלֶב שֶׁהוּתַּר מִכְּלָלוֹ! וּמַאי נִיהוּ? אִילֵּימָא חֵלֶב בְּהֵמָה לַגָּבוֹהַּ – נְבֵלָה נָמֵי אִשְׁתְּרַאי מְלִיקַת עוֹף לַגָּבוֹהַּ. וְאֶלָּא חֵלֶב חַיָּה לְהֶדְיוֹט – נְבֵלָה נָמֵי אִשְׁתְּרַאי מְלִיקָה דְּחַטַּאת הָעוֹף לַכֹּהֲנִים! לְעוֹלָם חֵלֶב חַיָּה לְהֶדְיוֹט, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ כֹּהֲנִים – כֹּהֲנִים מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. וְהָא דְּתַנְיָא: ״הַטְּמֵאִים״ – לֶאֱסוֹר צִירָן וְרוֹטְבָן וְקֵיפֶה שֶׁלָּהֶן, לְמָה לִי? לִיגְמַר מֵהָנֵי! צְרִיכִי, דְּאִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא – הֲוָה אָמֵינָא: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מָה הָתָם – עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת, אַף הָכָא נָמֵי – עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת.אמתניתין - דקתני עצמות מצטרפין ועל כרחך משום שומר דהא יד לא מצטרף אבל נימא לא הוי שומר ולא מצטרף דאין שומר על גבי שומר: שומנא - שומן שעל המרק: אמר ליה אביי - שומן למה לי לאצטרופי דקתני מצטרפין לטמא טומאת אוכלין בהדי בשר הא בפני עצמו לא ושומן אמאי לא אוכל מעליא הוא: חלב דקריש - לחה היוצאה מן הבשר שקורין גלייר"א: ציר שעל גבי ירק - משקה היוצא מן הירק. ל"א ציר שהיו מטבילין מאכלן בציר: מצטרפין לככותבת - ואע"ג דלא קריש כיון דבהדי אוכל מיחבר אוכל הוא: ומשני התם - טעמא דיוה"כ לאו משום אוכלא הוא דאי נמי לאו אוכלא כיון דמייתבא דעתיה מחייב דהא לא תעונה כתיב (ויקרא כג) וזה לא התענה אבל הכא אוכל ומשקה אין מצטרפין דהא לא שוו שיעורייהו. ואע"ג דהתם נמי תנן (יומא דף עג:) אכל ושתה אין מצטרפין ה"מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מייתבא דעתיה בהכי אבל ציר שע"ג ירק קים להו לרבנן דמייתבא: קיפה - פונדרייל"א דק שבבשר שצולל ליסוד הקדרה שקורין פונדרייל"א: תבלין - באנפי נפשייהו ולא אכלי להו אינשי: הקפה - הקרישו על גבי האור: לרבות את השותה - מדכתיב (ויקרא ז) ונכרתה הנפש נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו (בראשית כג) אם יש את נפשכם שהיא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו: המחהו - התיכו לעוף טהור באור שקורין פונדר"א וגמעו מטמא בגדים אבית הבליעה: המחהו בחמה - וגמעו טהור וטעמא מפרש לקמן: וכל נפש אשר תאכל נבלה וגו' - גבי נבלת עוף טהור כתיב (ויקרא יז): משלחן גבוה זכו - והיתרא משום גבוה הוא אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר: הטמאים - בשרצים כתיב וה"א יתירא קא דריש: ליגמר - מחלב וחמץ ונבלה דמיחוי שלהם כמותם:הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין - הוה מצי למימר יטמא טומאת נבלות א"נ טומאת נבלות לא מטמא דאיכא מילי טובא דמטמא טומאת אוכלין ולא מטמא טומאת נבלות כדתנן (לעיל חולין דף קיז:) השוחט בהמה לעובד כוכבים ומפרכסת כו': הקפה הדם ואכלו - הקפהו בחמה מיירי כדפרשינן בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) אבל באור לא דדם שבשלו אינו עובר עליו: לרבות השותה - וא"ת ולמה לי קרא הא שתיה הויא בכלל אכילה כדדרשי' בפ"ג דשבועות (דף כג.) מדכתיב ואכלת לפני וגו' מעשר דגנך תירושך וקרי תירוש אכילה וי"ל דהתם במילי דשתיה כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו: לחם עוני אמר רחמנא - הוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה: אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיב ביה - אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית ביה כרת אלא לאו: חמץ לא אתי מיניה שכן לא היתה לו שעת הכושר - וא"ת חלב נמי הוי לו שעת הכושר כשהיה במעי אמו דאפילו רבי יוחנן דאמר (לעיל חולין דף עה.) תלש חלב מבן ט' חי דחדשים גרמי בבן ח' מודה ויש לומר דחמץ כמו שהוא עתה היתה לו שעת הכושר ושוב לא נשתנה אבל חלב אחר שיצא לאויר העולם לא היתה לו שעת הכושר להיתר: חלב לא אתי מיניה שלא הותר מכללו - הקשה הר"ר שמואל מוורדו"ן לר' יוסי דלא חייש להא פירכא בפסחים (דף כג:) וחשיב חלב לא הותר מכללו דקאמר ורבי יוסי הגלילי אנן בבהמה קאמרינן בבהמה מיהא לא אשתרי וליכא למיפרך נמי מה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא לר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה כדאמר התם וי"ל דלרבי יוסי [הגלילי] ודאי אתא נפש לדרשה אחריתי: מה להנך שכן לא היתה להם שעת הכושר - דנבלה כמו שהיא עתה מתה לא היה לה שעת הכושר א"נ מחיים היה בה איסור אבר מן החי ואפילו למ"ד (לאו) לאיברים עומדת היה בה איסור שאינה זבוחה: והא דתנן הטמאים כו' - דתניא גרסינן דאינה משנה: