חוליןקמ.
טוען את הדף…
״וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפְּרֵי שְׁמַיָּא״ – ״צִפְּרֵי שְׁמַיָּא״ אִיקְּרוֹ, ״צִפְּרֵי״ סְתָמָא לָא אִיקְּרוֹ. תָּא שְׁמַע: ״כׇּל צִפּוֹר טְהוֹרָה״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא טְמֵאָה? לָא, מִכְּלָל דְּאִיכָּא אֲסוּרָה. מַאי הִיא? אִי טְרֵפָה – בְּהֶדְיָא כְּתִיב! וְאִי בִּשְׁחוּטָה דִּמְצוֹרָע – מִסֵּיפָא דִּקְרָא נָפְקָא, ״וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם״ – לְרַבּוֹת שְׁחוּטַת מְצוֹרָע. לְעוֹלָם בִּשְׁחוּטָה דִּמְצוֹרָע, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וּבְלֹא תַעֲשֶׂה. וְלוֹקְמַהּ בִּטְרֵפָה, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה? דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ, וּבְעִנְיָנָא דִּשְׁחוּטָה כְּתִיב. תָּא שְׁמַע: ״שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת״, מַאי ״חַיּוֹת״? לָאו שֶׁחַיּוֹת בְּפִיךְ? מִכְּלָל דְּאִיכָּא לָאו שֶׁחַיּוֹת בְּפִיךְ! לָא, מַאי ״חַיּוֹת״? שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁלָּהֶן. תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: ״טְהוֹרוֹת״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא טְמֵאוֹת? לָא, מִכְּלָל דְּאִיכָּא טְרֵפוֹת. טְרֵפוֹת מֵ״חַיּוֹת״ נָפְקָא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְעוֹד, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ חַיָּה, מִדְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָפְקָא. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בִּפְנִים, וְנֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בַּחוּץ. מָה מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בִּפְנִים – עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר, אַף מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בַּחוּץ – עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר. אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְמַעוֹטֵי צִפּוֹרֵי עִיר הַנִּדַּחַת. לְמַאי? אִי לְשִׁילּוּחַ – לֹא אָמְרָה תּוֹרָה שַׁלַּח לְתַקָּלָה, אֶלָּא לִשְׁחִיטָה. רָבָא אָמַר: לְמַעוֹטֵי שֶׁלֹּא לְזַוֵּוג לָהּ אַחֶרֶת קוֹדֶם שִׁלּוּחֶיהָ. לְמַאי? אִי לִשְׁחִיטָה – הָא בָּעֲיָא שִׁילּוּחַ! אֶלָּא לְשִׁילּוּחַ. רַב פָּפָּא אָמַר: לְצִפֳּרִים (שֶׁהֶחְלִיפוּ) [שֶׁהֶחְלִיפָן] בְּצִפֳּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ״, כׇּל מַה שֶּׁאַתָּה מְהַיֶּיה הֵימֶנּוּ כָּמוֹהוּ. לְמַאי? אִי לְשִׁילּוּחַ – לֹא אָמְרָה תּוֹרָה שַׁלַּח לְתַקָּלָה, אֶלָּא לִשְׁחִיטָה. רָבִינָא אָמַר: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּעוֹף שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ. הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּגְמַר דִּינֵהּ – בַּר קְטָלָא הוּא! אֶלָּא קוֹדֶם גְּמַר דִּינֵאּ, וּלְמַאי? אִי לְשִׁילּוּחַ – בָּעֵי לְאֵתוֹיֵי לְבֵי דִינָא וְקַיּוֹמֵי ״וּבִעַרְתָּ הָרַע מִקִּרְבֶּךָ״! אֶלָּא לִשְׁחִיטָה. עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר. בִּשְׁלָמָא עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי טָהוֹר – בָּעֵינַן ״צִפּוֹר״ וְלֵיכָּא, אֶלָּא עוֹף טָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – הָא ״צִפּוֹר״ הוּא! כִּדְאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תִּקַּח לָךְ״ – וְלֹא לִכְלָבֶיךָ, הָכָא נָמֵי: ״תִּקַּח לָךְ״ – וְלֹא לִכְלָבֶיךָ. וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב כָּהֲנָא? אַהָא דְּתַנְיָא: אִם טְרֵפָה – חַיָּיב בְּשִׁילּוּחַ, אֶפְרוֹחִים טְרֵפוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא ״תִּקַּח לָךְ״ – וְלֹא לִכְלָבֶיךָ. וּלְהַקִּישׁ אֵם טְרֵפָה לְאֶפְרוֹחִים, מָה אֶפְרוֹחִים טְרֵפוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ, אַף אֵם טְרֵפָה נָמֵי – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.ובענפוהי ידורן צפרי שמיא - הכא לא כתיב כנף וע"כ עופות טמאין נמי מתקבצין באילנות ומשתמעי כולהו מצפור: מדקאמר צפור טהורה מכלל דאיכא טמאה - דאי אין טמאים בכלל צפור לכתוב קרא כל צפור תאכלו: ומשני האי טהור לאו למעוטי טמאה אתא אלא למעוטי אסורה ומן הטהורים היא וטרפה: והא בהדיא כתיב - (ויקרא כב) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה ובעוף טהור מיתוקם קרא בת"כ שיהא מטמא בבית הבליעה: אי שחוטה דמצורע - ושחט את הצפור האחת וקי"ל בע"ז (דף עד.) ובקדושין (דף נז.) דאסורין בהנאה: וזה אשר לא תאכלו מהם - יתירא הוא מהם מן הטהורין דהא אטהורין דלעיל מיניה קאי: לרבות שחוטה דמצורע - אבל המשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלחנה כדי שיכשלו בה אחריני שיהו צדין ואוכלין אותה בני אדם אלא ודאי מותר: עשה - טהורה תאכלו ולא האסורה כגון שחוטה דמצורע ולאו הבא מכלל עשה עשה: ואימא לרבות טרפה - כלומר אמאי ניחא לך לאוקומי עשה בשחוטה דמצורע טפי מטרפה: דבר הלמד מענינו - זה אחד מי"ג מדות מקרא שכתוב סתם ואין אנו יודעין במה מדבר הוי לומדו מענינו: והא בענינא דשחוטה כתיב - טהורה תאכלו והא ודאי לא אכיל לה אלא שחוטה ועלה כתיב וזה אשר לא תאכלו מן השחוטה: שתי צפרים חיות מאי חיות לאו חיות לפיך - ראויות לפיך טהורות ומדכתיב צפרים חיות מכלל דאיכא דשמייהו צפרים ולא חיות נינהו דהוו טמאות: שחיין ראשי אברים שלהן - למעוטי מחוסרות אבר: לאו מכלל דאיכא טמאות - בלשון קושיא: ומשני לא מכלל דאיכא אסורות טרפות ומעטינהו דלא ליתכשרו לטהרת מצורע אע"ג דלאו קרבן נינהו אלא מחוץ למחנה שוחטה אל כלי חרס: מחיות נפקא - ולא טרפה דאינה חיה: הניחא - הא דמצרכת קרא אחרינא למאן דאמר טרפה חיה: ועוד - טרפה מדתנא דבי רבי ישמעאל מבנין אב נפקא: מכשיר בפנים - אשם מצורע וחטאות מחוסרי כפרה דזבין ויולדות שאינן באין אלא להכשירן בקדשים: מכפר בפנים - כל חטאות ואשמות: מכשיר בחוץ - צפרי מצורע שהן לטהר: מכפר בחוץ - שעיר המשתלח: עשה בו מכשיר כמכפר - בכל מיני כשרות וטהרה שהרי גם המכשירין קרבים האמורין שלהן: אף בחוץ עשה מכשיר - צפרים כמכפר שעיר המשתלח דאסור במום דבעי ראוי לשם שבאיזה שיפול הגורל לשם יהיה ראוי למזבח: אמר רב נחמן - טהורות למעוטי צפורים של עיר הנדחת: ולמאי - להי מינייהו איצטריך קרא להך דהא משלח פשיטא דשל עיר הנדחת לאו בר שילוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן: אלא בשחוטה - אפילו ההיא דשחוטה היא ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה לא תיתי מעיר הנדחת: רבא אמר - להכי אתי טהורות שלא יזווג לה אחרת שאם בא לידו מצורע אחר לאחר שיטהר את זה לא יאמר הכהן הבא אחרת וזווגה לחיה של מצורע ראשון דהכי משמע טהורות מכלל דאיכא אסורות ומאי ניהו הנשארת דמצורע: ולמאי - בעית לה דמצורע: אי לשחיטה הא בעיא שילוח - משום מצורע קמא ופשיטא דאסור: אלא לשילוח - ותיפוק ליה לשילוח דתרוייהו: רב פפא אמר - טהורות למעוטי צפרים שהחליפן ולקחן מן העובד כוכבים בדמי עבודה זרה שמכר לו: ולמאי - קבעי לה דמבעי קרא למיסרה: אי לשילוח - פשיטא דאסור: בר קטלא הוא - ופשיטא דאינו ראוי לשלוח ולא לשחיטה דהא דינו בסקילה: אלא לשחיטה - דאי משום ובערת הרע הרי מבוער מן העולם הוא: רבי אליעזר מחייב לשלח - אע"פ שאין הביצים שלו הואיל ומנהגו בכך ששוכן על ביצים אחרים ועוף טהור הוא ולא זהו שקורין קוקו"א: קורא זכר - אבל נקבה אפילו רבנן מודו כדמפרש בגמרא טעמא דרבי אליעזר: אם טרפה - אמן של אפרוחים טרפה חייב לשלח אבל אפרוחים טרפות אינו חייב לשלח את האם:טרפות מחיות נפקא - תימה הא דרשינן מיניה שחיין ראשי אברים וליכא למימר דה"ק דטרפה ידעינן מכל שכן דמחוסר אבר דאמעיט מחיות דאכתי אימא דקרא למעוטי טרפה אתא ולא למחוסר אבר וע"ק דקאמר הניחא למ"ד טרפה חיה דמשמע לדידיה לא ממעטינן טרפה מחיות ובפ"ק דע"ז (דף ה:) אמרינן מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח שנאמר מכל החי אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ופריך והא מבעי ליה למעוטי טרפה טרפה מלהחיות זרע נפקא הניחא למ"ד טרפה אינה יולדת אלא למאן דאמר טרפה יולדת כו' אלמא ממעט טרפה מקרא דמכל החי אפילו למ"ד טרפה חיה דלמ"ד דיולדת כ"ש דחיה דאפילו למ"ד דחיה מצי סבר דאינה יולדת כדמשמע באלו טרפות (לעיל חולין דף נז:) ומשמע נמי התם דליכא לאוקומי קרא אתרוייהו וי"ל דהתם דלקיום העולם אין סברא למעט מחוסר אבר אלא טרפה דאע"ג דחיה אינה חיה זמן מרובה אבל הכא איכא לאוקומי אתרוייהו ולמ"ד טרפה חיה לא מסתבר למעט מיניה טרפה כיון דאיכא לאוקומי אמחוסר אבר או שמא יש לחלק בין חי לחיות: למעוטי צפרי עיר הנדחת - תימה הא נמי נפקא מדתנא דבי רבי ישמעאל דכיון שאסורים בהנאה לא קרינן ביה ממשקה ישראל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר כדאמר פ"ק דמנחות (דף ו.) והילכך אפילו לכפרה מותרות דאי משום הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא: שלא יזווג לה אחר - צ"ע היאך משמע זה מטהורות וא"ת וחיות ל"ל וי"ל דרבה ורב נחמן בר יצחק לא פליגי אהדדי ותרי מיעוטי חד לדמר וחד לדמר: לצפרים שהחליפן בעבודה זרה - כאן נמי צ"ל דלכפרה כשרות דאל"כ תיפוק ליה מדתני דבי רבי ישמעאל ומשום הכי נקט שהחליפם בעבודה זרה אבל צפרים הנעבדים פשיטא דאסורין דאין ראויין לכפרה: