חוליןקלח.
טוען את הדף…
בְּשִׁשִּׁים, וְתָנֵי תַּנָּא: מָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים. אִין! וְהָתְנַן: חֵמֶת חֲדָשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת רִמּוֹנִים – טְהוֹרָה. תְּפָרָהּ וְנִקְרְעָה – שִׁיעוּרָהּ כְּמוֹצִיא רִמּוֹנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּפַקְעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי, אַחַת מֵאַרְבַּע, בְּמָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים. וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ כּוּ׳. תָּנָא – לֹא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ, אֶלָּא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ כֹּהֵן וְיַעֲמוֹד עַל חֲמֵשׁ סְלָעִים. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בֶּגֶד קָטָן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָמַר קְרָא ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְשֵׁירוּת. מַאי נִיהוּ? אַבְנֵט. אֵימָא מְעִיל! תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה – לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט – תָּפַשְׂתָּ. וְאֵימָא כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר, דְּתַנְיָא: כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר הָיְתָה מוּנַּחַת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְעָלֶיהָ צִיץ נָתוּן, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת״. אָמַר קְרָא ״הוּא וּבָנָיו״, דָּבָר הַשָּׁוֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. אַבְנֵט נָמֵי לָא שָׁוֵי. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שֵׁם אַבְנֵט בָּעוֹלָם. לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ וְכוּ׳. אִיתְּמַר: גָּזַז וּמָכַר רִאשׁוֹנָה, רַב חִסְדָּא אָמַר: חַיָּיב, רַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר: פָּטוּר. רַב חִסְדָּא אֲמַר חַיָּיב, דְּהָא גָּזַז. רַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר פָּטוּר, בְּעִידָּנָא דְּקָא מָלֵא שִׁיעוּרָא בָּעֵינַן ״צֹאנְךָ״, וְלֵיכָּא. תְּנַן: הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל גּוֹי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הָא צֹאנוֹ לִגְזוֹז – חַיָּיב. אַמַּאי? כֹּל חַד וְחַד בָּתַר גִּיזָּה נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ! תַּרְגְּמַאּ רַב חִסְדָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא: כְּגוֹן שֶׁהִקְנָן לוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ כּוּ׳. מַאן תַּנָּא דְּהֵיכָא דְּאִיכָּא שִׁיּוּרָא גַּבֵּי מוֹכֵר, בָּתַר מוֹכֵר אָזְלִינַן? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – נוֹתֵן פֵּאָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה, אֲבָל שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה – נוֹתֵן פֵּאָה עַל הַכֹּל. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר, וְהוּא שֶׁהִתְחִיל בַּעַל הַשָּׂדֶה לִקְצוֹר! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לִגְזוֹז – בִּשְׁלָמָא הָתָם, ״וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם״ כְּתִיב, מֵעִידָּנָא דְּאַתְחֵיל לִקְצוֹר מִיחַיַּיב בְּכוּלַּהּ שָׂדֶה, אֶלָּא הָכָא, מֵעִידָּנָא דְּאַתְחֵיל לְמֵיגַז לָא מִיחַיַּיב בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא הוּא, דִּתְנַן: אָמַר לוֹ ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה זוֹ״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵין מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.ופרכינן ותני תנא מנה בן ארבעים - והא מנה ופרס דרב הוא מנה ופרס דקאמר רבי דוסא בכל אחת מנה ופרס ופליגי רבנן עליה דאמרי כל שהן ופירש רב למילתייהו דכל שהן היינו בין כולן מנה ופרס: חמת חדשה - של עור שלא גמר תפירתה ושייר בה סדק: אע"פ שמקבלת רמונים - שאין בסדק כמוציא רמון: טהורה - שלא נגמרה מלאכתה: תפרה - ונגמרה מלאכתה וחל עליה שם כלי ואח"כ נקרעה כמוציא רמון טהורה אבל מקבלת רמונים טמאה דלא פקע שם כלי מינה עד שתינקב כמוציא רמון כשיעור כל כלי בעלי בתים ששיעורן כרמונים: כפקעיות של שתי - שיעור קריעת כלי לטהר כשמוציא פקעיות של שתי שזה הוא תשמישתה של חמת ואין דרך להשתמש בה פירות וסתם פקעיות של שתי גדולים עשר סלעים משקלם ארבעה למנה: פקעיות - למושיי"ל: תנא - הא דקתני מתניתין חמש סלעים מלובן לא שיהא על ישראל מוטל ללבנו אלא אשיעורא קפיד דליתיב ליה בהכרע שכשיתלבן שיהא בו חמש סלעים ונפטרות כל גיזים: אמר קרא לעמוד לשרת - בתר ראשית הגז כתיב כי בו בחר ה' מכל שבטיך לעמוד לשרת: מאי ניהו אבנט - שהוא קטן שבבגדי כהונה וקים להו לרבנן שיכול לעשות מחמש סלעים צמר שהרי אין כולו צמר אלא כלאים הוא: תפשת מרובה לא תפשת - ברייתא בתורת כהנים גבי זבה (ויקרא טו) ימים רבים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא רבים עשרה אמרת כל ששמעו מרובה ושמעו מועט תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת הואיל ולא פירש לך איזה מהן יש לך לתפוס הראשון שבמשמע שאם לא נתפוס אלא המרובה אני משיבך מהיכן אתה ממעטו לזה המועט והלא אף הוא במשמע כשתאמר אינה זבה בפחות מעשרה אני אומר לך והלא אף שלשה במשמע וכשתאמר בשלשה ואני משיבך אינו אלא עשרה אתה אומר לי אף השלשה במשמע. וגבי שירות נמי תאמר אבנט ואני משיבך ואימא מעיל אתה אומר לי והלא אף האבנט בכלל שירות ומהיכן אתה ממעטו אבל כשתאמר אין פטור אלא בכדי מעיל אני משיבך והלא אבנט ראוי לשירות וקרא שירות הוא דכתיב: ואימא כיפה של צמר - שהיא מועטת מאבנט ואף היא בכלל שירות כדכתיב (שמות כח) על פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא: כיפה - כובע קטן פלטרי"י: ושמת אותו - בציץ: אמר קרא - גבי שירות דראשית הגז: הוא ובניו - וציץ אינו בכהן הדיוט: הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול - ביום הכפורים שהוא בוץ כדכתיב (ויקרא טז) ובאבנט בד יחגור: לא זהו אבנטו של כהן הדיוט - של כל השנה דהא הוא הואי של כלאים כדכתיב (שמות לט) ואת האבנט שש משזר תכלת וגו' וכי כתיב אבנט דכלאים בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דכל השנה כתיב: שפיר - משכחת שוין אהרן ובניו באבנט של צמר כגון של שאר ימות השנה: אלא למ"ד - אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים כשר הוא בהדיוט כל השנה דכי כתיב אבנט בכלאים גבי פרשת בגדי כהונה בכהן גדול הוא דכתיב אבל בכהן הדיוט כולו של בוץ א"כ לא משכחת צמר באבנט של הדיוט ואמאי משערת ראשית הגז באבנט הא לא שוין בה אהרן ובניו שהצמר אינו ראוי לשירות הדיוט: שם אבנט - אע"ג דאין צמר בשירות הדיוטות הרי ראוי לשירות כ"ג ואי משום הוא ובניו הכי קאמר דברים הראויין לאבנט שהרי אבנט נוהגת בו ובבניו: מכר לו שחופות כו' - הא אוקימנא עצה טובה קמ"ל דאע"ג ששייר לעצמו מן הטוב יקנה מן הלוקח ממין הרעות אחד מששים ויתן לו: גזז ומכר ראשונה - ראשונה היה מוכר לאחר גיזתה מיד קודם שצירף חמש גיזין: חייב - בראשית הגז דגז צאנך אמר רחמנא והא איכא דבשעת גיזה כל אחת היתה שלו: בעידנא דקא מלי שיעורא - דחמש צאן שעל ידי גיזה החמישית הוא מתחייב בארבעה ראשונות וההיא שעתא לא הוו מצאן שלו: תנן הלוקח צאנו של עובד כוכבים - אפילו עד שלא נגזזה וגזזה פטור הלוקח דלאו צאנו הוא: הא צאנו לגזוז - שמכר לו גוף הצאן זה קנה לו הגוף עד שגזז: חייב - דצאנך קרינא ביה: כל חדא וחדא בתר גיזה נפק מרשותיה - וקתני חייב אלמא בתר שעת גיזה דכל חדא אזלינן: כל שלושים יום - לאו דוקא אלא שיהו כל הגופים קנויין לו עד תשלום כל הגיזים: בתר מוכר אזלינן - למיתב אכולהו: קלחי אילן - אילנות עצמן לקח עם פירותיהן. להכי נקט לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא שדה לבן וגדלו בה שנים או שלשה אילנות ומכרן: נותן - לוקח פאה מכל אילן ואילן כדכתיב (דברים כד) לא תפאר אחריך ואין אחד מהם פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה שדה שלו היה נותן מאחד על כולן: אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה - שום אילן בשדה לעצמו: אבל שייר - אחד לעצמו רמיא כולה חיובו עליה ונותן פאה בקרקע בזרעים לעניים ופוטר את כל האילנות. אלמא היכא דאיכא שיורא כולה חיובא רמיא עליה דאי לאו עליה רמיא היכי פטר בפאה דידיה אילנות של אחרים: והוא שהתחיל בעל הבית לקצור - הזרעים קודם מכירת האילנות דמההיא שעתא מיחייב בפאה ופאה דידיה דההיא שעתא חזיא למפטר כולה שדה ומיהו כי לא שייר מידי אסתלק מדין פירות אילנות ואין פאת זרעים פוטרתן וכי שייר דאכתי שייר בפירות אילנות לא נפק מחיובא קמא והוה ליה כדמעיקרא: ובקצרכם - משמע מתחלת קצירה: לא מיחייב בכוליה עדריה - דלא כתיב בגזזכם אלא גז צאנכם לאחר שנקרא גז צאן: אלא אמר רבא - טעמא דמתני' משום דאין אדם רשאי להפקיע ממונו מיד מצוה ולמכור גיזיו כדי שיהא גז של אחד וצאן של אחר לפוטרן דלא קרינא ביה גז צאנך אלא כי קא מזבין לא קמזבין מתנות דכהן הילכך כי שייר מידי איכא למימר מדלא פריש מוכר ללוקח חוץ ממתנותיו של כהן ודאי הכל מכר לו ושייר אצלו את מתן הכהן ואמר לוקח למוכר מתנה דכהן גבך היא וכי לא שייר חייב הלוקח ולא משום דחיוב המצוה עליה דלאו צאנך הוא אלא משום דזה לא מכר לו חלקו של כהן: נותנו - לוקח לכהן ואין הטבח מנכה לו כלום לפי שלא מכר לו את המתנות מסתמא: לקח הימנו במשקל - דהשתא ודאי זבין ליה: מנכה לו מן הדמים - משנשחטה זכו הכהנים במתנותיהן והדין על הטבח. וגבי ראשית הגז ודאי אם פירש לו הכל אני מוכר לך אין כאן לכהן כלום על זה הואיל ועד שלא נגזזה נמכרה לא חל עליה חובת ראשית הגז דלא קרינא ביה גז צאנך וטעמא דמתני' משום דלא זבניה ולטעמיה דרב חסדא אפילו פריש ליה יהיב ליה ולאו מילתא היא:הכי גרסינן הניחא למאן דאמר לא זהו אבנטו כו' - כדמוכח בפ"ק דיומא (דף יב.)