חוליןקל.
טוען את הדף…
הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין. שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה אִם הַחוּלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּיבִים בְּחָזֶה וָשׁוֹק – חַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת, קָדָשִׁים, שֶׁחַיָּיבִים בְּחָזֶה וָשׁוֹק – אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחׇק עוֹלָם״ – אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן. כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ – חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר קוֹדֵם לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – חַיָּיב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִקָּבֵרוּ. גְּמָ׳ טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אוֹתָם״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא קָדָשִׁים חַיָּיבִין בְּמַתָּנוֹת? אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְחוּלִּין שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בִּבְכוֹרָה! תֵּיתֵי מִזְּכָרִים – מָה לִזְכָרִים, שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז! מִתְּיָישִׁים – מָה לִתְיָישִׁים, שֶׁכֵּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר! מִזְּקֵנִים – מָה לִזְקֵנִים, שֶׁכֵּן נִכְנְסוּ לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר! מִלָּקוּחַ וְיָתוֹם – מָה לְלָקוּחַ וְיָתוֹם, שֶׁכֵּן נִכְנָסִין בְּמִינָן לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר! בְּמִינָן קָאָמְרַתְּ? קֳדָשִׁים נָמֵי, בְּמִינָן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְיִהְיוּ חוּלִּין חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה קָדָשִׁים, שֶׁאֵין חַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת, חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק; חוּלִּין, שֶׁחַיָּיבִין בְּמַתָּנוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק? אָמַר קְרָא: ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים״, ״זֶה״ – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא. אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״זֶה״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא חוּלִּין חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק? וְהָא בָּעֵי תְּנוּפָה, הֵיכָא לִינוּפִינְהוּ? אִי אַבָּרַאי – ״לִפְנֵי ה׳״ כְּתִיב,מתני' הזרוע והלחיים: בארץ ובחוצה לארץ - משום דבעי למימר בחולין אבל לא במוקדשין נקט להו: בפני הבית - בעודו קיים: חולין אינן חייבין בחזה ושוק אלא קדשים לחודייהו: ואתן אותם - בחזה ושוק כתיב. אותם מיעוטא הוא חזה ושוק אין ולא דבר אחר: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן - הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהן קדושת הגוף ואם נפדו הרי הן כחולין גמורים וחייבים בבכורה אם ילדו בכור הרי הוא קדוש וכל זמן שלא נפדו לא כדאמר בבכורות פ"ב (דף יד.) קסבר האי תנא קדושת דמים מדחה מן הבכורה דאין קדושה חלה על קדושה: וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונם - מה שאין כן במקדיש תמימים ונסתאבו ופדאן דאמרי' בבכורות (דף טו.) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר מדאיצטריך קרא למימר בהו הטמא והטהור יאכלנו וכתיב תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב וולדן דתמימים שנסתאבו ונפדו תנן במתניתין דאסור ובבכורות (דף יד.) מוקמינן כגון דאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן בין רישא דקתני מותר בין סיפא דקתני אסור: ויוצאין לחולין - ע"י פדיונן להיות כחולין גמורים אפילו ליגזז וליעבד מה שאין כן בקדם הקדשן את מומן כדלקמן במתניתין: והשוחטן בחוץ פטור - ואילו בקדם הקדשן את מומן תנן מתניתין לקמן דחייב אם שחט בחוץ קודם פדיונן ואע"ג דאינן ראוים לפתח אהל מועד דהא בעלי מומין נינהו ותנן (זבחים דף קיב.) הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ושאינו ראוי בפנים אין חייבין עליו בחוץ הא מוקמינן לה בבכורות (דף טז.) בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו הילכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבין עליהן בחוץ. וכולה הך מתני' מיתניא בבכורות בפרק שני (דף יד.) והתם תני לה משום בכורות והכא תני לה משום מתנות: ואין עושין תמורה - אפילו קודם פדיונן. ובבכורות מפרש טעמא טוב מעיקרו עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה: ואם מתו יפדו - ואע"פ שאינם ראוים אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדפרישית לעיל ואכלת ולא לכלביך ה"מ בקדשים שקדם הקדשן את מומן אבל הני כדיקלא בעלמא נינהו ולא נחת להו קדושת הגוף ועוד אשמועינן דלא בעינן העמדה והערכה וקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו לאחר כך והעמיד את הבהמה (ויקרא כז) וכיון דמתה אי אפשר להעמידה: חוץ מן הבכור והמעשר - דאע"ג שקדם מומן להקדשן חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאין כשרים ליקרב דבכור ברחם תלה רחמנא לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש תם קרב ובעל מום נאכל לכהן כדילפינן בבכורות (דף כח.) ובשרם יהיה לך בשרם תרי משמע לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כז) העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע טוב היינו תם רע היינו בעל מום: או מום עובר קודם להקדשן - דמום עובר כמאן דליתיה דמי: פטורין מן הבכורה - ואע"פ שנפדו ויצאו לחולין להיתר אכילה פטורין מן הבכורה אם ילדו דכתיב בהו (דברים יב) כצבי וכאיל וצבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא בקר וצאן כתיב: ומן המתנות - זרוע ולחיים וקיבה דאין נוהגין בצבי ואיל דכתיב (שם יח) אם שה: ואין יוצאין לחולין - בפדיון: ליגזז וליעבד - כדפרישית לעיל תזבח ואכלת אין בהן אלא היתר זביחה ואכילה בלבד אבל גיזה ועבודה לא: וולדן וחלבן אסור - בבכורות (דף יד.) מוקי לה דאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונן ולד צבי ואיל הוא ואם נולד לפני פדיונן מאי איריא הני אפילו קדם מומם להקדשן נמי ולדן לפני פדיונן אסור: והשוחטן בחוץ חייב - כדפרישית לעיל בדוקין שבעין וקודם פדיונן: ועושין תמורה - קודם פדיונן דכתיב (ויקרא כז) טוב ברע או רע בטוב: מתו - מעצמן: יקברו - או משום דבעינן העמדה והערכה או משום דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים: גמ' הוה אמינא קדשים חייבין במתנות - מקל וחומר מחולין כדאמרן במתניתין והיכי מצינן למימר הכי הא איכא למפרך בהאי ק"ו מה לחולין כו' וקרא למה לי: בכור אינו נוהג במוקדשים דבקרך וצאנך כתיב (דברים טו) ולא הקדש ועוד תקדיש כתיב (שם) ולא שכבר קדוש: תיתי מזכרים - כלומר אי לאו אותם דקרא הוה אמינא תיתי בק"ו מזכרים דחולין דליכא למיפרך בהו שכן חייבין בבכורה שאין יולדין: ראשית הגז אינו נוהג במוקדשים דהא לאו בני גיזה נינהו דכתיב (שם יח) גז צאנך ולא הקדש: ראשית הגז כל השנה כשהוא גוזז צאנו נותן לכהן דבר מועט כדמפרש לקמן (חולין דף קלה.) שיעורא וקרי ליה ראשית כי היכי דקרי תרומה (שם) ראשית דגנך: תיישים זכרים אין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז ואי לאו אותם מחייבינן מתנות בקדשים מק"ו מתיישים חולין: מעשר בהמה אינו במוקדשין דכתיב יהיה קדש ולא שכבר קדוש בפ"ב דבכורות (דף נג:) הילכך לא אתי בק"ו דאיכא למיפרך תאמר במוקדשין שאין נכנסין לדיר להתעשר: מזקנים - אי לאו אותם הוה מייתינן ליה מק"ו מתיישים זקנים דחולין שכבר נתעשרו ואין צריכין עוד להכנס לדיר: מה לזקנים - תיישים זקנים דחולין בדין הוא שהן חייבין במתנות: שכן נכנסו כבר לדיר להתעשר - תאמר בקדשים שלא נכנסו כבר לדיר להתעשר. ומהדר אי לאו אותם הוה מייתינן להו בק"ו מלקוח ויתום. הלקוח פטור ממעשר בהמה אם לקח עשרה טלאים מן השוק פטור מלעשר דבקרך וצאנך אמר רחמנא והיתום שמתה אמו בשעת לידה כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים כדאמר בהשוחט (לעיל חולין דף לח:) פטור ממעשר בהמה דאינו ראוי לקדש דכתיב תחת אמו פרט ליתום וילפינן מעשר בהמה מיניה בפ"ב דבכורות (דף נז.) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר נאמר כאן תחת אמו ונאמר להלן תחת השבט מה כאן פרט לכל השמות הללו כלאים ונדמה ויוצא דופן ויתום דכולהו מימעטי מהאי קרא דשור או כשב אף להלן לענין מעשר פרט לכל השמות הללו אע"ג דבעל מום נכנס לדיר להתעשר אלו אין נכנסים: ה"ג במינן קאמרת קדשים נמי במינן - כגון חולין נכנסין לדיר הילכך אי לאו אותם אתי בק"ו: מה קדשים שאין חייבים במתנות - דהא ממעטינן להו מאותם דכתיב גבי חזה ושוק אותם ולא מתנות: אמר קרא - במתנות חולין זה יהיה דבר זה נוהג בחולין ואין חזה ושוק נוהגין בהן: בחזה ושוק כתיבא תנופה לפני ה': אי אבראי - חוץ לעזרה:מתני' הזרוע והלחיים: תלמוד לומר ואתן אותם - ואי לאו קל וחומר לא הוה צריך קרא אע"ג דסתמא כתיב בין בחולין בין במוקדשים דה"א דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בחולין דכתיב לעיל מהאי קרא דגנך תירושך ויצהרך וגו' גז צאנך וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין כדאמר לקמן פרק ראשית הגז (חולין דף קלה.): תיתי מלקוח ויתום - הוה מצי למימר נמי תיתי מכלאים וטרפה ועוד טובא דתנן בפרק מעשר בהמה (בכורות דף נז.) שאין נכנסין לדיר להתעשר: זה אין מידי אחרינא לא - תימה דקאי במתנות וממעט חזה ושוק אדרבה ה"ל למעוטי מיניה מוקדשין ממתנות ויש לומר דכבר אמעיטו מאותם וכה"ג פירש' בפ"ק (לעיל חולין דף כד.) גבי וזאת אשר ללוים: