חוליןקו.
טוען את הדף…
חֲזָנְהוּ דְּקָא שָׁדוּ מַיָּא מִפּוּמָּא דְּחַצְבָּא, אָמַר: אִי הֲוָה יָדַעְנָא דִּרְגִילִיתוּ לְמִיעְבַּד הָכִי, לָא אִיעַכַּבִי. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַיִם הָרִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר חֲזִיר, אַחֲרוֹנִים הוֹצִיאוּ אֶת הָאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: רִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר נְבֵלָה, אַחֲרוֹנִים הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְסִימָנָיךְ – אֲתָא רַב דִּימִי אַפְּקַהּ, אֲתָא רָבִין קַטְלַהּ. רַבִּי אַבָּא מַתְנֵי חֲדָא מֵהָנֵי, וַחֲדָא מֵהָנֵי, לְחוּמְרָא. אִיתְּמַר, חַמֵּי הָאוּר: חִזְקִיָּה אָמַר אֵין נוֹטְלִים מֵהֶן לַיָּדַיִם, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי, וְאוֹכֵל טְהָרוֹת, וְאָמַר לִי כׇּל גְּדוֹלֵי גָּלִיל עוֹשִׂין כֵּן. חַמֵּי טְבֶרְיָא, חִזְקִיָּה אָמַר: אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם, אֲבָל מַטְבִּילִין בָּהֶם הַיָּדַיִם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶן, אֲבָל לֹא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. הַשְׁתָּא כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶם, פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אָמַר רַב פָּפָּא: בִּמְקוֹמָן – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, מִשְׁקַל מִינַּיְיהוּ בְּמָנָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. כִּי פְּלִיגִי – דְּפַסְקִינְהוּ בְּבַת בִּירְתָּא: מָר סָבַר גָּזְרִינַן בַּת בִּירְתָּא אַטּוּ מָנָא, וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן. כְּתַנָּאֵי: מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּית בְּהֵמָה, בְּכֵלִים – פְּסוּלִים, בַּקַּרְקַע – כְּשֵׁרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בַּקַּרְקַע, טוֹבֵל בָּהֶן כׇּל גּוּפוֹ, אֲבָל לֹא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. הַשְׁתָּא, כׇּל גּוּפוֹ טוֹבֵל בָּהֶן, יָדָיו וְרַגְלָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לָאו דְּפַסְקִינְהוּ בְּבַת בִּירְתָּא, וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר גָּזְרִינַן בַּת בִּירְתָּא אַטּוּ מָנָא, וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין, מִפְּנֵי סֶרֶךְ תְּרוּמָה. וְעוֹד מִשּׁוּם מִצְוָה. מַאי מִצְוָה? אֲמַר אַבָּיֵי: מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים. רָבָא אָמַר: מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ: מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לִנְטִילַת יָדַיִם מִן הַתּוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי מַשְׁמַע? דִּכְתִיב ״וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בְּמַיִם״, הָא שָׁטַף – טָהוֹר? הָא טְבִילָה בָּעֵי! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: וְאַחֵר שֶׁלֹּא שָׁטַף – טָמֵא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא אָמְרוּ נְטִילַת יָדַיִם לְפֵירוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם נְקִיּוּת. סְבוּר מִינָּה: חוֹבָה הוּא דְּלֵיכָּא, הָא מִצְוָה אִיכָּא. אֲמַר לְהוּ רָבָא: לֹא חוֹבָה וְלֹא מִצְוָה, אֶלָּא רְשׁוּת. וּפְלִיגָא דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵירוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִגַּסֵּי הָרוּחַ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ כַּלְכַּלָּה דְּפֵירֵי, וַאֲכַלוּ וְלָא מָשׁוּ יְדַיְיהוּ, וְלָא יְהַבוּ לִי מִידֵּי, וּבָרֵיךְ חַד חַד לְחוֹדֵיהּ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ אֵין נְטִילַת יָדַיִם לְפֵירוֹת, וּשְׁמַע מִינַּהּ אֵין מְזַמְּנִין עַל הַפֵּירוֹת, וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ – מִצְוָה לֵיחָלֵק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ – מִצְוָה לֵיחָלֵק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם סוֹפְרִים, אֲבָל אֶחָד סוֹפֵר וְאֶחָד בּוּר – סוֹפֵר מְבָרֵךְ וּבוּר יוֹצֵא. תָּנוּ רַבָּנַן: נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין – עַד הַפֶּרֶק, לִתְרוּמָה –האכילו בשר חזיר - שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשל ומאכילם וכשהעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור זה שעובד כוכבים הוא והאכילו בשר חזיר: הוציאו אשה מבעלה והרגו את הנפש - בפרק בתרא דיומא בעובדא דכידור איכא למ"ד קטלה ואיכא למ"ד לא קטלה אלא אפקה: וסימניך - שלא תטעה מי מהם אמר הוציאו ומי מהם אמר הרגו: אתא רב דימי אמר אפקה אתא רבין אמר קטלה - הראשון הוציאה והשני הרגה אחוז הסימן כאילו שניהם נעשו בה גירושין והריגה ושוב לא תטעה דודאי אין להחליף ולומר הראשון הרגה והשני הוציאה והם היו יודעין דרב דימי אתא מארץ ישראל מקמי רבין: חדא מהני כו' לחומרא - ראשונים בשר חזיר כרב דימי אחרונים הרגו כרבין. בשר חזיר חמור מנבלה דאית ביה תרי איסורי: אין נוטלין מהם - מים הראשונים ופליג אדלעיל וחזקיה תנא הוא: רבן גמליאל ברבי - בנו של רבי ואוכל טהרות היה: חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים אבל מטבילין בהן הידים - אי איכא מ' סאה: כל גופו טובל בהן - אם נטמא ראויות הן לטבילת כל גופו: אבל לא פניו ידיו ורגליו - אם טבל בהם פניו ידיו ורגליו אין טבילה עולה לידים ולאכילה: השתא כל גופו כו' - הלא אף טבילה עולה לידים יותר מן הנטילה כדאמרינן בחגיגה (דף יח:) נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולקדש מטבילין אלמא טבילת ידים עדיפא ולכל גופו חזו לטבילה לידיו לא כל שכן: במקומן - בחיבורן אם בא להטביל ידיו בהן: דכ"ע שפיר דמי - דשם טבילה עליהם ככל מעיינות ומקוואות: משקל מינייהו במנא - לשפוך על ידיו כדין הנטילה: דכ"ע אסור - דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שלא היתה להן שעת הכושר: דאפסקינהו בבת בירתא - חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה דגזירה בעלמא הוא אטו מנא: שנפסלו משתיית בהמה - כגון סרוחין או חמי טבריא: בקרקע כשרין - להטביל ידיו דהא מקוה נינהו אבל נטילה לא תקנו רבנן אלא בראוין לשתיית בהמה: אבל לא פניו ידיו ורגליו - אפילו דרך טבילה. פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא בעלמא נקט: נט"י לחולין מפני סרך תרומה - הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין: מצוה לשמוע דברי חכמים - שתקנוה: רבא אמר - דאורייתא היא מצוה כרבי אלעזר בן ערך: מכאן סמכו - כדמפרש ואזיל: הא שטף - במים את ידיו טהור מנגיעתו בזב בתמיה: אלא ה"ק - הנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו שניהם טמאין ואסמכתא בעלמא היא: ופליגא דרב נחמן דאמר - גסות הוא ואסור לנהוג עצמו בגסות הרוח ולאו רשות היא: ולא יהבו לי מידי - שלא חשו לצרפני עמהם לזימון דקסברי אין מזמנין על הפירות לומר נברך: וש"מ - מדברכו כל חד וחד לחודיה לאחריהם ולא יצא האחד בברכת חבירו שמע מינה בשנים מצוה ליחלק הואיל ואין כאן שלשה: עד הפרק - השני שבאמצע אצבעות דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא הוא דיו אם נטל במה שנוגע במאכל דהיינו ראשי אצבעות: לתרומה עד הפרק - פרק השלישי והוא בגב היד:חזנהו דהוו שדו מיא מפומא דחצבא - והא דאיעכב ולא עשה בעצמו כן או שלא הודיעם לפי שהיה ירא שיקפידו עליו שאר השדים אם היה מודיע אי נמי אין מועיל אא"כ שדי להו ההוא גברא גופיה דשתי: חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים - והא דתניא לעיל (חולין דף קה.) מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן מוקי חזקיה כלישנא קמא דר' ינאי דלעיל כשאין היד סולדת וכאן איירי כשהיד סולדת בהן ורבי יוחנן דשרי הכא בלשון בתרא דמוקי לה אע"פ שהיד סולדת מותר ובחנם פירש בקונטרס דחזקיה תנא הוא ופליג אברייתא דלעיל: דפסקינהו בבת בירתא - והא דאמרינן בפרק ג' מינין (נזיר לח.) דרביעית דמקוה בטלי בטלוה היינו לענין מחטין וצינורות אבל שרי להטביל בהן ידיו א"נ לגמרי בטלוה אף לידים והכא במחוברין למקוה וכן פירש בקונטרס: מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולין בקרקע כשרין - בפ"ב דזבחים (דף כב.) אמרינן כל המשלים למי מקוה משלים למי באר ולרביעית אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפילו לרביעית נמי משלים פירש שם בקונטרס וכשרים הן לידים כדאמר בפרק כל הבשר מים שנפסלו משתיית בהמה בין בכלים בין בקרקע פסולין הא לא נפסלו כשרין ואגב ריהטא לא עיין כן ואם תאמר דהתם קאמר ואי דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי לא והכא משמע דלכ"ע טובל בהן כל גופו ונראה לפרש דהתם מיירי שנפסלו משתיית בהמה מחמת שהטיט עב כל כך שאינה יכולה לשתות דאז אין שם מים עליו אבל הכא איירי בצלולין הרבה אלא דמאיס ומסרחי ומחמת כך אין הפרה יכולה לשתות: מצוה לשמוע דברי חכמים - וא"ת והלא משום סרך תרומה תקנוה וא"כ מאי ועוד וי"ל דתקנו משום נקיות: מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך - פירוש דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה דעיקר קרא אתא לכדדרשינן בנדה (דף מג.) מה ידיו מאבראי: ושמע מינה שנים שאכלו מצוה ליחלק - תימה לר"י מנא ליה דמצוה ליחלק דילמא רשות כמ"ד בריש פ' שלשה שאכלו (ברכות מה.) דאם רצו לזמן מזמנין דפלוגתא היא דרב ורבי יוחנן ועוד קשה דהתם לא פליגי אלא בפת שיש עליו תורת זמון בג' אבל פירות דאין מזמנין עליהן כלל כדאמר ש"מ דאין מזמנין על הפירו' פשיטא דמצו' ליחלק וי"ל דה"ק ש"מ אין מזמנין על הפירות פירוש אין חובה לזמן על הפירות אפילו כשהן שלשה מדלא נתנו לו ואין חילוק בפירות בין ג' לב' ואכתי לא ידעינן אם יכול לזמן בשנים בפת או בפירות אפילו בג' או אסור כמ"ד אם רצו לזמן אין מזמנין אלא מדבריך כל חד וחד לחודיה שמע מינה דמצוה ליחלק דאם איתא דמותר לזמן לא היה מברך כל אחד לעצמו אלא היה מברך אחד לחברו ואומר נברך שאכלנו משלו כדי להוסיף שבח למקום ואכתי לא ידעינן אלא שבשנים אסור לומר נברך שאכלנו משלו אבל בלא נברך שמא יכול אחד לברך ולפטור חברו אבל מדתניא שנים שישבו מצוה ליחלק בד"א כו' אלמא דבשניהם יודעים לברך חייבים שניהם לברך וא"ת ומ"ש ברכה דבסוף דכל אחד מברך לעצמו מברכה דבתחלה דאחד מברך לכולן כדמוכח בכיצד מברכין (ברכות דף לט.) גבי תלמידי (דרב) דהוו יתבי קמיה דבר קפרא ואייתו קמייהו פרגיות כרוב ודורמסקין ונתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ובסוף אלו דברים (ברכות דף נג.) תניא היו יושבים בבית המדרש הביאו מאור לפניהם בית הלל אומרים אחד מברך לכולן ובפרק כיצד מברכין (ברכות מב:) תנן גבי מוגמר דאחד מברך לכולן ויש לומר דשאני ברכה דלכתחלה שכל אחד מרויח באותה ברכה שע"י כן מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בסוף שכבר אכלו לא מצטרפין והא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לז.) רבן גמליאל וזקנים שהיו מסובים בעליה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן ר"ג רשות לר' עקיבא לברך וקפץ וברך ברכה אחת מעין ג' היינו משום דר"ג לטעמיה דחשיב להו כפת דקאמר התם כל שהוא מז' המינים רבן גמליאל אומר ג' ברכות ואע"ג דר' עקיבא כרבנן סבירא ליה דאמרי ברכה אחת מעין ג' לא בשביל להוציא כולם ברך אלא ברך לעצמו בקול רם להודיע להם דהלכה כרבנן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לברך בתחלה אחד לכולן אלא בפת לחודיה לפי שאין אנו קובעים עצמנו להסב על היין ועל הפירות ואפילו גבי פת תנן בכיצד מברכין (שם דף מב.) היו יושבין כל אחד מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולן וגבי יין פליגי התם בגמרא (דף מג.) רב ור' יוחנן דרב סבר לא מהניא ליה היסבה ואיכא דאמרי לא בעיא היסבה ור' יוחנן אמר מהניא ליה היסבה ומיהו צריך עיון דפשט המשנה משמע דמיירי בברכה דלכתחלה ובגמרא משמע דמיירי בברכה דבסוף גבי תלמידי דרב דאמרי ניכול לחמא אנהר דינק בתר דכריכו יתבי וקא מבעיא להו היסבו אין לא היסבו לא או דלמא כו' משמע דלכ"ע דברכה דלכתחלה הוה פשיטא להו דלא בעי היסבה דלא נסתפקו אלא לברכת המזון לבתר דכריכו ועוד דאי בברכה דלכתחלה פליגי רב ורבי יוחנן לרב מ"ש יין ממוגמר ואור דאחד מברך לכולן וי"ל משום דמוגמר ואור בא להם הנאה בבת אחת אבל קשה דבהדיא תנן התם בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכולם ואע"ג דאיכא למימר דשאני התם דמגו דמהניא היסבה לפת מהניא נמי ליין דהכי נמי משני התם כי פריך ליה לרב מברייתא דאורחין מ"מ הוה ליה לאקשויי טפי לרב ממתניתין ולשנויי הכי אלא להכי לא פריך ליה ממתניתין דעל כרחך איירי בברכה דמתחלה דומיא דיין שבתוך המזון אבל ברייתא ע"כ איירי בברכה דבסוף מדבעי היסבה ולפי זה בברכה דלכתחלה לא בעי לאקבועי דוכתא לא בפת ולא בשאר דברים ובברכה דבסוף בעי לאקבועי דוכתא בין בפת בין בשאר דברים דהלכה כרבי יוחנן ומיהו יש ליישב כולה מלתא בברכה דבתחלה והא דפריך לרב מברייתא ולא ממתניתין משום דמברייתא פריך לתרי לישני דרב ומה שלא נסתפקו תלמידי דרב עד אחר המזון לפי שבתחלה לא באו בבת אחת לנהר דינק אלא היו מתקבצין שם ליסע משם בבת אחת וכל אחד שהיה מגיע שם היה יושב ואוכל והיה מברך לעצמו והא דמייתי שם ראיה ממתניתין דמיירי בברכה דלכתחלה אע"ג דברכת המזון בשנים מצוה ליחלק ודבתחלה אחד מברך לחבירו מ"מ מייתי ראיה דכי אמרי ניזול וניכול נהמא בדוכתא פלוני כהיסבה דמיא והוי קביעות ובכל מקום שהאחד מברך לכולם בין ברכה ראשונה בין ברכה אחרונה אין מברך אחד לכולם עד דקביעי: