חוליןקכז.
טוען את הדף…
תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַשּׁוֹרֵץ״ – כׇּל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרֵץ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא ״הַשּׁוֹרֵץ״ – יָכוֹל כׇּל הַמַּשְׁרִיץ יְטַמֵּא, שֶׁאֵין מַשְׁרִיץ לֹא יְטַמֵּא? אוֹצִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, שֶׁאֵין פָּרֶה וְרָבֶה. וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה – כֹּל שֶׁשְּׁמָהּ חוּלְדָּה, אַף עַכְבָּר – כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ עַכְבָּר, אָבִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: מָה חוּלְדָּה פָּרָה וְרָבָה, אַף עַכְבָּר פָּרֶה וְרָבֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּשֶּׁרֶץ״. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא: אֵימָא ״בַּשֶּׁרֶץ״, לְאֵתוֹיֵי עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, ״הַשּׁוֹרֵץ״ – כֹּל שֶׁהוּא שׁוֹרֵץ, וַאֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם, וְאִי מִשּׁוּם ״עַל הָאָרֶץ״ – עַל הָאָרֶץ יְטַמֵּא, יָרַד לַיָּם – לֹא יְטַמֵּא. אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּשַׁוִּיתֵיהּ לְיָם מְקוֹם טוּמְאָה, מָה לִי הָכָא, מָה לִי הָכָא. וְהַאי ״עַל הָאָרֶץ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: ״עַל הָאָרֶץ״ – לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה! תַּרְתֵּי ״עַל הָאָרֶץ״ כְּתִיבִי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַצָּב לְמִינֵהוּ״ – לְהָבִיא הֶעָרוֹד, וְכֵן הַנְּפִילִים וְסָלָמַנְדְּרָא. וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה, אוֹמֵר: ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳״! יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם, וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיַּבָּשָׁה. שֶׁבַּיָּם – אִילְמָלֵי עוֹלוֹת (בַּיַּבָּשָׁה) [לַיַּבָּשָׁה] מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבַּיַּבָּשָׁה – אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת. יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאוּר, וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאֲוִיר. שֶׁבָּאוּר – אִילְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוִיר מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבָּאֲוִיר – אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לָאוּר מִיָּד מֵתוֹת. ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם, חוּץ מִן הַחוּלְדָּה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה? ״הַאֲזִינוּ כׇּל יֹשְׁבֵי חָלֶד״. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בִּיבְרֵי דְּנָרֶשׁ אֵינָן מִן הַיִּשּׁוּב. אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשַׁמְתָּא נָרֶשׁ, תַּרְבֵּיהּ מַשְׁכֵּיהּ וְאַלְיְתֵיהּ. ״אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר ה׳״ – אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא אָבָה נָרֶשׁ שְׁמוֹעַ דְּבַר ה׳. אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: נַרְשָׁאָה נַשְּׁקָיךְ – מָנֵי כַּכָּיךְ; נְהַר פְּקוֹדָאָה לַוְיָיךְ – מִגְּלִימָא שַׁפִּירָא דְּחָזֵי עֲלָךְ; פּוּמְבְּדִיתָאָה לַוְיָיךְ – אַשְׁנִי אוּשְׁפִּיזָךְ. אָמַר רַב הוּנָא בַּר תּוֹרְתָּא: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לַוַּועַד, וְרָאִיתִי נָחָשׁ שֶׁהוּא כָּרוּךְ עַל הַצָּב, לְיָמִים יָצָא עַרְוָד מִבֵּינֵיהֶם. וּכְשֶׁבָּאתִי לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד, אָמַר לִי: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵם הֵבִיאוּ בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי, אַף אֲנִי אָבִיא עֲלֵיהֶם בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי. וְהָאָמַר מָר: כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה – יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה, וְכֹל שֶׁאֵין תַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה – אֵין יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה. אָמַר רַב: נֵס בְּתוֹךְ נֵס! הַאי פּוּרְעֲנוּתָא הוּא? מַאי נֵס בְּתוֹךְ נֵס – לְפוּרְעָנוּת. מַתְנִי׳ הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר.ת"ל השורץ - הוה ליה למימר וזה לכם הטמא בשרץ הארץ וכתיב בשרץ השורץ על הארץ אייתר ליה השורץ לדרוש כל מקום שהוא יכול לשרוץ לרחוש ולנוע והרי אף בים הוא שט שמינו עכבר הארץ הלכך ע"כ על הארץ למין הארץ הוא דאתא ולאו למעוטי ירד לים: או אינו - אומר השורץ לדרשה זו אלא למעוטי עכבר הנוצר מאדמה: שאין פרה ורבה - כלומר שלא היה מפריה ורביה של עכבר לפי שנוצר מאליו הואיל שאינו משריץ טהור דהאי שורץ לשון פרו וישרצו הוא (שמות א) ולא לשון ריחוש וניענוע ולעולם ירד לים לא יטמא דהכי קאמר על הארץ ואפילו עכבר הים ירד לים לא יטמא ואפילו של יבשה והשורץ ופרה ורבה יטמא שאינו שורץ לא יטמא: ודין הוא - דלא נימעטיה מכלל טומאה ולא נדרוש הכי דהא טימא כל ששמו עכבר וניחא ליה למדרש השורץ לרבויי ירד לים ולא למעוטי האי. ולקמיה פריך הא מטהר עכבר הים ממיעוטא דעל הארץ ומאי חזית דמיעוטא לעכבר הים ורבוי לירד לים: בשרץ - קרא יתירא הוא דהא כתיב בתרוייהו אלה הטמאים לכם בכל השרץ: ואימא השורץ - לא דרשינן ליה הכי כל מקום שהוא רוחש ולרבות עכבר הארץ שירד לים אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה לרבות עכבר הים ומיעוט דעל הארץ דמשמע על הארץ יטמא ולאו שרץ הים אתא לאורויי דאחד זה ואחד זה על הארץ יטמאו ירדו לים אין מטמאין: א"ל ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה - דמרבית מין הים לטומאה: מה לי - בעודו בים מה לי יצא לחוץ אין נוח לדרוש המקראות במדה זו אלא לומר דבר המקובל: ופרכינן האי על הארץ מיבעי ליה להוציא ספק טומאה צפה - שרץ מת צף על המים ספק נגע ספק לא נגע אף ברשות היחיד ספקו טהור ומהאי קרא נפקא לן בפרק בתרא דנזיר (דף סד.) כתיב השרץ כל מקום ששורץ ואפילו על המים וכתיב על הארץ הא כיצד כאן בטומאת ודאי כאן בטומאת ספק: ערוד - מן הצב ומן הנחש הוא בא כדלקמן: וכן הנפילים - שרץ מין צב: וסלמנדרא - שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים והסך מדמו אין האור שולט בו וקים ליה לר"ע דמינא דצב הוא: לפסוק זה - משום דמיירי בסלמנדרא: יש לך בריות גדלות באור - סלמנדרא: יושבי חלד - יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות: ביברי דנרש - חיות המצויות באותו מקום ביברונ"ש בלע"ז: אינן מן הישוב - אינן גדלות אלא במים: בשמתא נרש - כלומר כל יושביה רשעים כולם יהיו בשמתא: תרביה משכיה ואליתיה - החלב והעור עם הבשר והאליה כלומר כולן כקטן כגדול: לא אבה נרש כו' - לפי שכולן היו רשעים: נרשאה נשקיך מני ככיך - אם נשקך אחד מיושבי נרש מנה שניך אם תמצאם כולם כי מוחזק גנב הוא: נהר פקודאה - אם מיושבי נהר פקוד: לוייך - נתלוה עמך בדרך: מגלימא שפירא דחזי עלך - מחמת שראה לך טלית נאה ודעתו לגונבו נתחבר עמך: אשני אושפיזך - שלא ידע היכן תשכב שגנבים מומחין הם: לוועד - מקום רשעים ומרביעי כלאים: כרוך על הצב - כל שעה היה מצוי אצלו והיה נזקק עמו כדאמרינן בקדושין (דף עט:) בכרוכין אחריה ובבכורות (דף כד.) חזיר שכרוך אחר רחל כלומר נמשך ושוכן אצלו תמיד: יצא ערוד מביניהם - והיה נושך בני אדם וממית כדאמרינן בברכות (דף לג.) גבי ערוד דרבי חנינא בן דוסא: אנשי וועד הן הביאו כו' - מזווגי כלאים היו: אף אני אביא עליהם בריה כו' - והיינו ערוד: תשמישן שוה - שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כגון אדם או פנים כנגד עורף כגון בהמה: ועיבורן - ימי עיבור: יולדים זה מזה - מתעברים זה מזה: ומגדלין - מניקים זה בנו של זה. וימי עיבורו של נחש אינו שוה לא לשרץ ובהמה וחיה כדאמרינן בפ"ק דבכורות (דף ח.) שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים ונחש לשבע שנים ואמרינן התם ולאותו רשע נחש לא מצינו חבר והיאך יצא אותו ערוד מצב ומנחש: נס בתוך נס לפורענות - כדי ליפרע מן הרשעים: מתני' המדולדלין בבהמה - נתלש ממנה אבר בשר גידים ועצמות או נתלש ממנה בשר לבדו ועדיין הן מעורים בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי שהאבר מטמא אדם וכלים כנבלה והבשר שאינו אבר טהור מכלום כדילפינן לקמן בפירקין (חולין דף קכח:): במקומן - אע"פ שהן מחוברין אם חישב עליהן להאכילן לעובד כוכבים הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן כדילפינן בגמרא אבל מקבלים טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים: וצריכין הכשר - לבא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו ושוב מקבלים טומאה עולמית. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול:תלמוד לומר בשרץ - וא"ת למה לי קרא דבשרץ ממילא כיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן דהא לעיל אי לא על הארץ למעוטי עכבר שבים הוה אזלינן לחומרא ואומר רבינו יצחק דאצטריך בשרץ לעכבר שחציו בשר וחציו אדמה משום דהשורץ משמע טפי כל שהוא משריץ: מה לי הכא ומה לי הכא - ומ"מ אצטריך השורץ כל מקום ששורץ דלא נמעט מעל הארץ תרוייהו ירד לים ועכבר שבים: הני ביברי דנרש אינן מן הישוב - פירש בקונטרס ביברונ"ש בלע"ז שאין לוקים עליהן משום השרץ השורץ שהן גדלות במים ור"ת אומר דגרסינן ביברי ונרש ועיירות הן כדמשמע בכיצד מעברין (עירובין דף נו.) הני מעלות ומורדות דביברי ונרש אזקינן ובפ"ק דסוטה (דף י.) גבי וירד שמשון תמנתה ויעל יהודה תמנתה אמר רב פפא חדא תמנת הואי דמהאי גיסא סלקי ומהאי נחתי כמו [שם] ורדיניא וביברי [ושוקא] דנרש וקאי הכא אקרא דאייתי לעיל האזינו כל יושבי חלד וקאמר דהני אינן מן הישוב כלומר בכלל יושבי חלד כי רשעים הם וכיוצא בזה אמר פ"ק דקדושין (דף מ:) כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב והיינו דאמר רב פפא בסמוך בשמתא נרש כו':