חוליןעח.
טוען את הדף…
דְּנִיכְחוֹשׁ חֵילֵיהּ, אֶלָּא סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא אַמַּאי? כִּי הֵיכִי דְּלִיחְזְיוּהּ אִינָשֵׁי וְלִיבְעֻי רַחֲמֵי עִילָּוֵיהּ. כִּדְתַנְיָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״ – צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. וְכֵן מִי שֶׁאֵירַע בּוֹ דָּבָר – צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. אָמַר רָבִינָא: כְּמַאן תָּלֵינַן כּוּבְסָא בְּדִיקְלָא, כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא. הֲדַרַן עֲלָךְ בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין וּבְמוּקְדָּשִׁין. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, חוּלִּין בַּחוּץ – שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חוּלִּין בִּפְנִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים; קָדָשִׁים בִּפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. חוּלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל. קָדָשִׁים וְחוּלִּין בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת וּפָסוּל, וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חוּלִּין וְקָדָשִׁים בִּפְנִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים וְחוּלִּין בִּפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. חוּלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל. קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. חוּלִּין בִּפְנִים וּבַחוּץ – הָרִאשׁוֹן פָּסוּל, וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְכָשֵׁר. קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּפָסוּל. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנּוֹהֵג בְּמוּקְדָּשִׁין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד״ – לִימֵּד עַל אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנּוֹהֵג בְּמוּקְדָּשִׁין. וְאֵימָא: בְּמוּקְדָּשִׁין – אִין, בְּחוּלִּין – לָא! ״שׁוֹר״ הִפְסִיק הָעִנְיָן. וְאֵימָא: בְּחוּלִּין – אִין, בְּמוּקְדָּשִׁין – לָא! כְּתִיב: ״וְשׁוֹר״ – וָי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן. אִי מָה קָדָשִׁים כִּלְאַיִם לָא, אַף אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ כִּלְאַיִם לָא? אַלְּמָה תַּנְיָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בְּכִלְאַיִם וּבְכוֹי? וְעוֹד, ״שֶׂה״ כְּתִיב, וְאָמַר רָבָא:דניכחוש חיליה - שמרוב שומנו הוא משירן: דלחזיוה אינשי - סימן הוא שמשיר פירותיו: וטמא טמא יקרא - צועק ואומר טמא הוא: כובסא - אשכול תמרים וסימן הוא שמשיר פירותיו: כי האי תנא - לבקש עליו רבים רחמים: מתני' אותו ואת בנו - משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשים דאצטריך למילף מקראי כדילפינן בגמרא תנא נמי בארץ ובח"ל דלא איצטריך דהא חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בח"ל: בפני הבית - בזמן הבית. בפ' בתרא (לקמן חולין דף קלח:) מפרש אמאי נקטינהו: שניהם כשרים - משום דבעי למיתני סיפא שניהם פסולין ובגמרא מפרש אמאי נקטינהו: והשני סופג - משום לאו דאותו ואת בנו. ולא שנא שחט את האם תחלה ול"ש שחט את הבן תחלה לא שנא שחטינהו חד גברא ולא שנא תרי גברי יליף בגמרא דחייב: הראשון חייב כרת - משום שחוטי חוץ אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן לישחט בפנים דפסול משום מחוסר זמן ואינו חייב משום שחוטי חוץ אלא א"כ ראוי לפנים דכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אהל [מועד] חייבין עליו בחוץ ואי לא לא: ושניהם סופגין - הראשון משום לאו דשחוטי חוץ דכתיב בהעלאה (דברים יב) השמר לך פן תעלה ובזבחים (דף קז.) ילפינן בהיקש שוחט ממעלה שם תעלה ושם תעשה מה מעלה לא ענש אלא א"כ הזהיר אף שוחט לא ענש אלא א"כ הזהיר: חולין בפנים שניהם פסולין - משום חולין שנשחטו בעזרה דילפינן להו בקדושין בפרק האיש מקדש (קידושין דף נז:): והשני סופג - משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין שנשחטו בעזרה אזהרה דילה היא (דברים יב) כי ירחק וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום: קדשים בפנים - השני סופג משום אותו ואת בנו: ופסול - משום מחוסר זמן: חולין וקדשים בחוץ - דוקא נקט הראשון חולין והשני קדשים וכן כל השנויים במשנה דוקא נקט להו: והשני סופג - משום אותו ואת בנו: קדשים בחוץ - בתחלה ואחר כך חולין בחוץ פסול: והשני כשר - באכילה ואיידי דתנא פסול תנא כשר: ושניהם סופגין - ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו: חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים - ראשון משום חולין שנשחטו בעזרה ושני משום מחוסר זמן: והשני סופג - משום אותו ואת בנו: חולין בחוץ ובפנים - הראשון בחוץ והשני בפנים: קדשים בחוץ ובפנים הראשון בכרת - משום שחוטי חוץ: ושניהם פסולין - ראשון שנשחט בחוץ ושני משום מחוסר זמן: ושניהם סופגין - ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו: קדשים בפנים ובחוץ - השני סופג משום אותו ואת בנו. ומשום שחוטי חוץ לא לקי דמחוסר זמן הוא ואינו מתקבל בפנים: גמ' ירצה לקרבן אשה - וסמיך ליה אותו ואת בנו: שור הפסיק הענין - דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב ואותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל: במוקדשין לא - דהא אפסקיה: כלאים - רחל שילדה מן התייש שחטה ואת בנה: ועוד - קשיא לי עלה דהא דקתני נוהג בכלאים האמר רבא כו':מתני' אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בח"ל - איידי דבעי למתני בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית שהם לצורך קתני נמי בארץ ובח"ל ואע"ג דהוי שלא לצורך דחובת הגוף היא כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז דהכי אמרינן בשילוח הקן (לקמן חולין קלח:) דבארץ ובח"ל בכולהו שלא לצורך לבד מראשית הגז ובפני הבית ושלא בפני הבית בכולהו הוי שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו דאיצטריך דה"א כיון דבענין קדשים כתיב לא לנהוג אלא בזמן דאיכא קדשים: מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשים - וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב ואין לומר דאיצטריך שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאותו ואת בנו ולהכי איצטריך דלא דחי דכי האי גוונא אמרינן לקמן בשילוח הקן (חולין דף קמא.) גבי לדבר מצוה מנין דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה ובלאו קרא לא דחי ליה עשה ונראה דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין דמשמע למעוטי מוקדשין דליכא למימר משום דלא תימא במוקדשין דוקא בא להפסיק דא"כ ליכתביה בעלמא שלא בענין דקדשים וממילא הוה מוקמינן לקרא בכל מילי ולפי המסקנא צ"ל דלשום דרשה נכתב שם וא"ת בפ' הזרוע (לקמן חולין דף קל.) דדריש מקרא דאין מתנות נוהגים במוקדשים שהיה בדין שינהגו מק"ו ופריך בגמרא קרא ל"ל אי משום ק"ו איכא למיפרך כו' מכל מקום בלא ק"ו אי לאו דמיעט קרא במוקדשים (לא) הוי מוקמינן לקרא בכל מילי וי"ל משום דקרא דמתנות לענין חולין כתיב: אי מה קדשים כלאים כו' - וא"ת תקשה ליה נמי מה קדשים שלא בפני הבית לא דכה"ג אשכחן בפ' שילוח הקן (לקמן חולין דף קלח:) ס"ד אמינא הואיל דלענין קדשים כתיב לא לנהוג אלא בזמן שיש קדשים וי"ל נהי דהוה צריך למיתני מ"מ לא איצטריך קרא להכי דאע"ג דשלא בפני הבית אין קדשים קריבין מ"מ מקדש קדישי: ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב - בלא רבא הוה מצי למיפרך והא שור ושה כתיב דאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ואית לן למעוטי כלאים כדמוכח במרובה (ב"ק עז:) גבי כי יגנוב איש שור או שה וטבחו אלא דעדיפא פריך וא"ת ואמאי לא גמרינן שור שור משבת ויהא אותו ואת בנו נוהג אף בחיה כדאשכחן בשור שנגח את הפרה (שם נד:) וי"ל כיון דלא מצינו למילף אף בהמה טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל ועוד דאי משבת ילפינן א"כ שה דכתב רחמנא למה לי ועוד דומיא דקדשים דלא שייך בחיה ומהאי טעמא נמי הוה ממעטינן כלאים אי לאו דכתיב או: