חוליןק:
טוען את הדף…
אֲפִילּוּ תֵּימָא לֹא קָדַם וְסִלְּקוֹ, הָוֵי מִין וּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר. וְכׇל מִין וּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר – סַלֵּק אֶת מִינוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְשֶׁאֵין מִינוֹ רָבֶה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ. מַתְנִי׳ נוֹהֵג בִּטְהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בִּטְמֵאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִין בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתֶּרֶת לָהֶן? אָמְרוּ לוֹ: בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ. גְּמָ׳ וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת עוֹף טָמֵא מְטַמְּאָה בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטׇמְאָה בָהּ״ – מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל נְבֵלָה״, יָצָא זֶה שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל נְבֵלָה״ אֶלָּא מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל טְמֵאָה״. וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וּבִטְמֵאָה נָמֵי אִיסּוּר גִּיד אִיכָּא, אִיסּוּר טוּמְאָה לֵיכָּא. וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם? וְהָתַנְיָא: הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב שְׁתַּיִם, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר! לְעוֹלָם, קָסָבַר יֵשׁ בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וְקָסָבַר נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, דְּאִיסּוּר גִּיד וְאִיסּוּר טוּמְאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתֵי. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל? וְהָתְנַן: נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר! הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי טְהוֹרָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״כֹּל בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ״, אֲבָל בִּטְמֵאָה נוֹהֵג. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ? וְהָתְנַן: עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת וְעַל כְּזַיִת מִן הַמֵּת. וְקַשְׁיָא לַן: עַל כְּזַיִת מִן הַמֵּת מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת כּוּלּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְנֵפֶל שֶׁלֹּא נִתְקַשְּׁרוּ אֵבָרָיו בְּגִידִין. אַלְמָא אִיסּוּר טוּמְאָה קָדֵים! אַף עַל גַּב דְּאִיסּוּר טוּמְאָה קָדֵים, אָתֵי אִיסּוּר גִּיד חָיֵיל עֲלֵיהּ, שֶׁכֵּן אִיסּוּרוֹ נוֹהֵג בִּבְנֵי נֹחַ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִין בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתֶּרֶת לָהֶם. גּוּפָא: הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב שְׁתַּיִם,אפילו תימא בשלא קדם וסלקו - ולא מיתסרי שאר חתיכות אלא משום חתיכת היתר קמייתא: דכל מין ומינו - כגון נבלה ושחוטה: ודבר אחר - כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדרה זו ונשארו הנבלה והרוטב ובטלה נבלה ברוטב ובקיפה. הלכך נתנה טעם בראשונה תחלה בעוד שלא רבה הרוטב עליה ואח"כ נתן מים וקיפה וחתיכות נתוספה חתיכה ראשונה על הנבלה ואוסרת הכל מפני שהן מינה ולא מצו חתיכות לבטלה ואע"פ שיש בהן יותר מששים והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל שניהם: מתני' ואינו נוהג בטמאה - שאם אכל גיד הנשה של טמאה למ"ד יש בגידין טעם לוקה משום טמאה ולאו משום גיד ולמ"ד אין טעם בגידין פטור מכלום דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו אבל בטמאה אינו נוהג: מבני יעקב נאסר - דכתיב (בראשית לב) על כן וגו' ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה: אמרו לו - פסוק זה שהזהירו עליו בסיני נאמר ועד סיני לא הוזהרו אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד: גמ' איסור חל על איסור - דקא ס"ד משום טומאה ומשום גיד קמחייב ליה: ה"ג יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה ת"ל (כו') נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה - מפני שהיא מטמא באכילה זו ובנבלת עוף מיתוקם בת"כ ובמסכת נדה (דף מב:) והכא ה"ק יכול אף נבלת עוף טמא במשמע ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה אני אומר לך שמטמא בה יצא זה שאינו אסור משום נבלה אלא משום עוף טמא. ומדקאמר אין איסורו משום נבלה אלמא סבירא ליה לא אתיא איסור נבלה וחייל אאיסור טמאה: וכי תימא קסבר אין בגידין בנ"ט - ואין כאן איסור טומאה אלא איסור גיד: ור"ש פוטר - לגמרי משמע ולקמיה מפרש טעמא: ה"ג לעולם קסבר יש בגידין בנותן טעם וקסבר נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה כו' - משעת יצירת ולד חלו שניהם לפיכך חייב לעולם על שניהם: אינו נוהג בשליל - ועל כרחך איסור טומאה חל על השליל שהרי כל יצירתו טומאה ואיסור גיד אינו חל עד שנולד והיכי חייל אאיסור טומאה: כל בבהמה - ואפילו חלבו וגידו דמהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת האם בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין סט.): הנזיר מגלח - אם האהיל עליהם נטמא נזרו דכתיב (במדבר ו) והימים הראשונים יפלו ומגלח וחוזר ומונה כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו: שלא נתקשרו - דליכא עדיין כזית בשר בכוליה וכיון דאיתיה שלם מטמא באהל. אלמא תחלה נוצרין אברים קודם לגידין וש"מ שם טומאה קדים חייל עלייהו: ומשני אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד וחייל עליה שכן - איסור חמור הוא ויש בו כח לחול על אחרים ומהו חומרו שנוהג בבני נח לר' יהודה כדתנן והלא מבני יעקב כו': דיקא נמי - דטעמא דרבי יהודה משום האי טעמא הוא מדיליף מבני יעקב דקודם מתן תורה בני נח הוו:הוי מין ומינו ודבר אחר כו' - אומר רשב"ם דכמו שצריך שיהיה ברוטב כדי לבטל החתיכה דאיסור כך צריך נמי שיהיה ס' בחתיכה של היתר לבטל מן הרוטב כשיעור ב' החתיכות דמכיון שנבלע הרוטב בחתיכת האיסור נעשה נבלה וכשנפלט אחרי כן ממנה אוסר שאר הרוטב מפני שהוא מינו דהכי אמרינן בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קח.) גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור אמאי חלב מותר חלב נבלה היא פירוש דחלב שנבלע בבשר נעשה נבלה וכשנפלט אח"כ אוסר כל החלב מפני שהוא מינו: סלק את מינו כמי שאינו ואת שאינו מינו רבה עליו ומבטלו - הקשה רבינו אפרים דאמר בפרק הלוקח בהמה (בכורות כב.) הלוקח ציר של ע"ה משיקו במים וטהור אי רובא מים טהר להו בהשקה ואי רובא ציר לאו בר קיבולי טומאה הוא והנך מיעוטא דמים בטלי ברובא וקאמר לא שנו אלא לטבל בו פיתו אבל לקדרה מצא מין את מינו וניעור והשתא היאך ניעור אמאי לא קאמר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הציר רבה על מים טמאים ומבטלן לעולם הציר שהוא רוב מבטל אותם מים הטמאים וי"ל דלא דמי דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר שם סלק אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק: וכי תימא אין בגידין בנ"ט - לפי זה היה יכול להקשות ממתניתין דמאי קאמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להן דמשמע דמטעם זה יש לחול איסור גיד אאיסור טומאה כמו שפירש בסמוך במסקנא ואמר דיקא נמי דקתני כו' וכן היה יכול להקשות למאי דבעי מעיקרא למימר דטעמא דר' יהודה משום דאיסור חל על איסור בכל מקום ונראה להרב רבינו שמואל דיש ליישב דס"ד דר' יהודה דטעמא דת"ק כר' שמעון דבסמוך משום מי שגידו אסור ובשרו מותר יצא כו' ולהכי פריך ר' יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה בשרה מותרת: אבל בטמאה נוהג - היה יכול להקשות דאמרינן בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עה.) הפילה נפל חלבו כחלב חיה דחדשים קא גרמי לה אלא עדיפא מיניה פריך דאיכא למ"ד התם דאסור דאוירא גרים ובהמה טמאה כאוירא דמיא כיון דלא שייך בה כל בבהמה תאכלו ועוד יש לומר דילמא שאני חלב דרחמנא אמר כל חלב שור או כשב או עז ואין זה קרוי שור וכשב ועז אבל גיד אסר הכתוב כל מקום שישנו על הכף: