חוליןקט.
טוען את הדף…
מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: כִּי נִיעֵר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְכִסָּה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – אָסוּר, אַמַּאי? הָא לָא בָּלַע כְּלָל! אֵימָא: לֹא נִיעֵר יָפֶה יָפֶה, וְלֹא כִּסָּה יָפֶה יָפֶה. אָמַר מָר, וְדִבְרֵי חֲכָמִים כְּשֶׁנִּיעֵר וְכִסָּה. מַאי ״נִיעֵר״ וּמַאי ״כִּסָּה״? אִילֵּימָא נִיעֵר בַּסּוֹף וְלֹא נִיעֵר בַּתְּחִלָּה, וְכִסָּה בַּסּוֹף וְלֹא כִּסָּה בַּתְּחִלָּה – הָאָמְרַתְּ נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא! אֶלָּא נִיעֵר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְכִסָּה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: נִיעֵר בַּסּוֹף וְלֹא נִיעֵר בַּתְּחִלָּה, כִּסָּה בַּסּוֹף וְלֹא כִּסָּה בַּתְּחִלָּה – מוּתָּר. אַלְמָא קָסָבְרִי אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: מִמַּאי דִּבְאֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ פְּלִיגִי? דִּלְמָא אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהָכָא בְּמִין בְּמִינוֹ קָא מִיפַּלְגִי, וְרַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל, וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ דְּאָמְרִי: מִין בְּמִינוֹ בָּטֵיל! הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּנַן בְּמִין בְּמִינוֹ הָכָא כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לְהוּ, וּבְאֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ פְּלִיגִי – הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא, וְדִבְרֵי חֲכָמִים בְּהָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהָכָא בְּמִין בְּמִינוֹ קָמִיפַּלְגִי – הַאי נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְאֵין נִרְאִין מִבְּעֵי לֵיהּ, וְתוּ לָא מִידִּי. מַתְנִי׳ הַכְּחָל – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֶלְבּוֹ. לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.ופרכינן מכלל דר' יהודה סבר כי ניער כו' - נמי אסירי דמדקאמר רואה אני דברי ר' יהודה בשלא ניער בתחלה אבל איני רואה את מה שהוא אוסר אף בשניער מכלל דאיהו אף בשניער אסר מדלא קתני אמר רבי לא אמר ר' יהודה אלא בשלא ניער: הא לא בלעה - חתיכה ראשונה יותר מן האחרונה ובטיפה הזאת אין שיעור לאסור את כולן: שמא לא ניער תחלה יפה - ובלעה ואח"כ פלטה כשניער בסוף ובהא גזירה לא סבר לה רבי כוותיה אבל בדאפשר לסוחטו אסור ובמין במינו לא בטיל סבר לה כוותיה: אמר מר ודברי חכמים - המתירין את הכל נראין לרבי כשניער אבל בשלא ניער לא נראה לו מכלל דהם מתירין אף בשלא ניער: ומאי ניער - דקאמר רבי: אילימא ניער בסוף ולא בתחלה - דאע"ג דקבלה את הטעם קאמר רבי דרואה הוא את דברי המתירין הואיל וניער בסוף וחזר ונסחט דקסבר אפשר לסוחטו מותר האמרת נראין דברי ר' יהודה בהא: ניער מתחלה ועד סוף - ראה את דברי המתירין בזו דכיון דפשט מתחלה הטעם בכולה קדרה ואין בה כדי לאסור את כולה מותר ולא ראה דברי ר' יהודה החושש שמא לא ניער יפה יפה: מכלל דרבנן סברי כו' - מדקאמר רואה אני את דבריהם בשניער בתחלה ואין אני רואה את דבריהם מה שהתירו בשלא ניער מתחלה והן מתירין אותו בניעור שבסוף ומשום סחיטה מכלל דקסברי אפשר לסוחטו מותר: וממאי דבאפשר לסוחטו פליגי - והאי עד שתתן דקאמרי רבנן אטיפה קאי ושרי אף החתיכה דילמא חתיכה קמייתא ודאי אסירא ואסיפא דמילתיה דרבי יהודה דאסר את השאר אפילו הן אלף מפני שהן מינה פליגי רבנן ואמרי לעולם אין חתיכה זו אוסרת את השאר עד שיהא בחתיכה כדי לתת טעם בכולן דמין במינו נמי בטיל ורבי הכי קאמר רואה אני את דברי רבי יהודה לאסור אף בשאר החתיכות בשלא ניער בתחלה וקבלה טעם האיסור ונעשת איסור אלא בסוף וחזרה ופלטה באחרות ומין במינו לא בטיל ואין אני רואה דבריו בשניער בתחלה דהא לא נעשת איסור ולשמא לא ניער יפה לא חיישינן ורואה אני את דברי המתירין כשניער בתחלה כדפרישית דלא נעשת איסור ולשמא לא ניער לא חיישינן ואין אני רואה היתר אפילו באחרות בשלא ניער בתחלה אלא בסוף דנעשת איסור מתחלה ואוסרת בסוף את חברותיה במשהו דמין במינו לא בטיל: האי מאי אי אמרת בשלמא במין במינו - כולם מודים דלא בטיל ובחתיכה קמייתא שרו רבנן משום דאפשר לסוחטו מותר ועד שתתן דקתני אטיפה קאי: היינו - דשייך למימר נראין דברי חכמים המתירין בשניער בתחלה דלא בלעה: אלא אי אמרת אפשר לסוחטו לרבנן נמי אסור - והאי דקשרו רבנן בין שניער בתחלה ובין שלא ניער בתחלה אשארא הוא דקשרו ומשום דמין במינו בטל ועד שתתן דקתני אחתיכה קאי היכי מצי רבי למיתני נראין דברי חכמים בשניער והא רבנן נמי אסרי לה לחתיכה דאית להו גזרה שמא לא ניער יפה יפה ורבי מדתלי טעמא דהיתרא בשניער מכלל דשרי אף בקמייתא משום דלא בלעה ואין נראין לו בה לא דברי רבי יהודה האוסר בכולן ולא דברי חכמים המתירין באחרות ואוסרין מיהא בראשונה ואם בא רבי להשמיענו דמין במינו לא בטיל ועוד דלא חיישינן לשמא לא ניער יפה הכי איבעי ליה למיתני נראין דברי רבי יהודה שאוסר בכולן בשלא ניער בתחלה אלא ניער בסוף דכיון שקבלה הטעם ונאסרה אוסרת חברותיה בכל שהוא דמין במינו לא בטיל ואין נראין דבריו כשניער דאיהו חושש לשמא לא ניער יפה ואוסרת כולן דכיון דניער לא חיישינן להכי ואף הראשונה מותרת ומדקאמר נראין דברי חכמים מכלל דרבנן בקמייתא נמי שרו ועד שתתן אטיפה קאי וקסברי אפשר לסוחטו מותר ולא נעשית החתיכה נבלה: ותו לא מידי - אין לשנות את הסוגיא. והשתא דקם ליה רבי בשיטתיה דר' יהודה דאפשר לסוחטו אסור ורב ורבי יוחנן ורבי חנינא נמי כוותיה סברי אע"ג דאיפליגו עלייהו שמואל ור"ל הא אמרינן שמואל באיסורי במקום רב ליתא וכן לגבי רבי יוחנן ליתא ועבדינן כרבי יהודה בין בטיפת חלב שנפל על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בו ליתן טעם בה ואפילו אין בו כזית דהוי חצי שיעור אסור מן התורה והחתיכה עצמה נעשית נבלה ואין מועילין שאר החתיכות לבטלה דכולן נאסרות ואפילו הן אלף דבהא נמי קיימא לן כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל דהא קם ליה רבי בשיטתיה ורב ושמואל נמי בשיטתיה קיימי דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו ותניא כותייהו במסכת עבודה זרה (דף עג:) ואע"ג דאיפלוג עלייהו רבי יוחנן ור"ל התם ותניא נמי כוותייהו שמעינן לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל דאיתמר חלא לגו חמרא כו' במסכת עבודה זרה (דף סו.) ובפסחים (דף ל.) נמי פסק רבא הלכתא כרב דמין במינו במשהו דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו ומפרשינן טעמא במינו במשהו רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו ובשלא במינו גזר רב בחמץ אטו מינו משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתו לזלזולי ביה שמע מינה בתרוייהו הלכה כר' יהודה בין באפשר לסוחטו אסור וכולה נעשית נבלה בין במין במינו לא בטיל אבל אם יש ברוטב לבדו יותר מששים בכל החתיכה שקבלה את הטעם הרוטב מבטלה ומשליכה וכולן מותרות דבהא אפי' רבי יהודה מודי דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואית ספרים דמתניא בהו איפכא אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בשניער וכסה כו' ולא אפשר לאוקמא דא"כ כולהו מודו בקמייתא דאסירא דכיון דמוקי פלוגתייהו נמי בשלא ניער כלל א"כ על כרחך לרבנן נמי קמייתא אסורה דהא בלע ולא פלט ואין כאן מחלוקת אלא באחרונות ולא איירי באפשר לסוחטו מידי הילכך לא גרסינן לה: מתני' לא קרעו אינו עובר - על אכילתו ללקות ולא על בשולו דלאו חלב מקרי. ובגמרא מפרש אי איכא מיהא איסורא דרבנן או לא: הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו - להיות בכרת ובמס' כריתות (דף כב.) מוקים לה בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בשולו אבל בשרו אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע והכי נמי אמרינן בפסחים (דף עד:) שאני לב דשיע:ודברי חכמים כשניער מאי ניער אילימא ניער בסוף ולא בתחלה - ה"מ למיפרך מכלל דלרבנן אפילו לא ניער כלל מבלע בלע מיפלט לא פליט אלא דפריך טפי שפיר: נראין דברי ר' יהודה ואין נראין מבעיא ליה - תימה לימא דכ"ע מין במינו לא בטיל וה"ק נראין דברי ר' יהודה לחכמים בשלא ניער בתחלה אלא בסוף שחכמים לא נחלקו עליו אלא כשניער מתחלה ועד סוף דכי האי גוונא משני לעיל בפרק קמא (חולין דף יב.) גבי אבדו לו גדייו ותרנגוליו ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף עט.) גבי בור ושובך ובכמה דוכתין ויש לומר דלא קאמר אלא היכא דלא אפשר ליה למימר בענין אחר: הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו - פירש בקונטרס במס' כריתות (דף כב.) מוקי לה בלב עוף דאין בדמו כזית אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בשולו ואי אפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דדם שבשלו אינו עובר עליו אם אכלו והא דמוקי לה בפ' דם שחיטה (כריתות דף כב.) בלב עוף משום דבכל ענין קתני מתניתין דאינו עובר עליו בין חי בין מבושל ומה שפירש בקונטרס דבשר הלב אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע דהכי אמרינן בפסחים (דף עד:) שאני לב דשיע אומר ר"ת דאין לסמוך על זה לעשות מעשה דדחייה בעלמא הוא בפ' כיצד צולין (פסחים דף עד:) דהוה בעי למיפשט מיניה דאמרינן כבולעו כך פולטו מדקתני קורעו לאחר בשולו ודחי שאני לב דשיע אבל למאי דמסיק דכבולעו כך פולטו תו לא אמרי' דשיע ולא בלע וקורעו לאחר בשולו היינו לאחר צלייתו דשייך ביה כבולעו כך פולטו שהדם נופל לחוץ אבל בקדרה אסור ולא אמרינן דשיע ולא בלע: