חוליןמד.
טוען את הדף…
מֵחוּמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״הַכְּסִיל בַּחוֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ״. אֶלָּא אִי כְּבֵית שַׁמַּאי – כְּקוּלֵּיהֶן וּכְחוּמְרֵיהֶן, אִי כְּבֵית הִלֵּל – כְּקוּלֵּיהֶן וּכְחוּמְרֵיהֶן. הָא גּוּפַאּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, וַהֲדַר תָּנֵי: וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי יַעֲשֶׂה! לָא קַשְׁיָא, כָּאן – קוֹדֶם בַּת קוֹל, כָּאן – לְאַחַר בַּת קוֹל. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, אַף לְאַחַר בַּת קוֹל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל. מִכׇּל מָקוֹם, קַשְׁיָא. אָמַר רַב טָבוּת: כּוּלַּהּ כְּרַב עַבְדַהּ, דְּכִי אֲתָא רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר: לָא תְּצִיתוּ לְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי דְּכָיֵיל יְהוּדָה אֲחִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב! הָכִי אָמַר רַב: וֶושֶׁט נָתְנוּ [בּוֹ] חֲכָמִים שִׁיעוּר, מִכְּלָל דְּתוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא, וְקָאָמַר בְּמַשֶּׁהוּ. לְמַעְלָה עַד כַּמָּה? אָמַר רַב נַחְמָן: עַד כְּדֵי תְּפִיסַת יָד. לְמַטָּה עַד כַּמָּה? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: עַד כְּדֵי שֶׁיַּשְׂעִיר. אִינִי? וְהָאָמַר רָבִינָא אָמַר גְּנִיבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: טֶפַח בַּוֶּושֶׁט סָמוּךְ לַכָּרֵס – זֶהוּ כָּרֵס הַפְּנִימִי. אַמַּאי? כִּי קָא שָׁחֵט בְּכָרֵס קָא שָׁחֵיט! אֵימָא: טֶפַח בְּכָרֵס סָמוּךְ לַוֶּושֶׁט – זֶהוּ כָּרֵס הַפְּנִימִי. אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַב – בְּתוֹרָא, דְּמַשְׂעַר טְפֵי. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט שֶׁנִּיטַּל כּוּלּוֹ מִלֶּחִי – כָּשֵׁר, וּתְנָא תּוּנָא: נִיטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן – כָּשֵׁר. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: וְהָאִיכָּא עִיקּוּר סִימָנִים? וּלְרַב פָּפָּא קַשְׁיָא מַתְנִיתִין: נִיטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן – כָּשֵׁר. בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין לְרַב פָּפָּא לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִיעֲקוּר אִיעֲקוֹרֵי, הָא דְּאִיגּוּם אִיגּוֹמֵי מֵעִילָּוֵי סִימָנִים, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא! לָא תֵּימָא כּוּלּוֹ, אֶלָּא אֵימָא רוּבּוֹ. וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּרוּבָּן – טְרֵפָה? אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָא דְּאִקְּפַל אִיקְּפוֹלֵי, הָתָם דְּאִפְּרוּק אִפְּרוֹקֵי. וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת. תָּנָא: כַּמָּה פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת? בְּרוּבָּהּ. וְכַמָּה רוּבָּה? רַב אָמַר:מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - מפרש בפ"ק דעירובין (דף ז.) בתרי חומרי דסתרן אהדדי כגון הך דשדרה וגולגולת דאפלוג בית שמאי ובית הלל לגבי אהל דהוו להו בית שמאי לחומרא ואמרי עד שתחסר שתי חוליות מטמא באהל ובית הלל לקולא וקאמרינן וכן לטרפה דלבית הלל בחדא חוליא הוי חסרון וטרפה ולב"ש כשרה והוו להו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ומאן דעביד בטרפות כחומרי ב"ה ובטומאה כחומרי ב"ש כסיל הוא דהכא חשיב ליה חסרון והכא לא חשיב ליה חסרון. והני דרבא נמי סתרן אהדדי דכיון דאמר נקובתו במשהו טעמא משום דמקום שחיטה הוא וחומרי דשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא ואשתכח דסתרן מילתיה דרבא אהדדי: בת קול - בפרק קמא דעירובין (דף יג:) יצתה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל: דרבי יהושע בבבא מציעא בהזהב (בבא מציעא דף נט:): מכל מקום קשיא - דכתרי חומרי לא עבדינן: סתם שמעתתיה דרב בדרי בתראי רב יהודה הוה אמר להו בבי מדרשא: נתנו בו שיעור - עד כמה הוא כשר לשחיטה: לאו מקום שחיטה הוא - אפ"ה אמר רב במשהו מידי דהוה אגרגרת דבין במקום שחיטה בין שלא במקום שחיטה שוה שיעוריה: עד כדי תפיסת יד - צריך להניח לצד הראש כשלש אצבעות וארבע לשון מורי הזקן ואני שמעתי אחיזת חודי צפרנים והראשון נראה בעיני דכי האי גוונא לא מיקרי תפיסת יד: עד מקום שישעיר - שיש שם שער שגוררין בסכין מכרס הפנימי: טפח בוושט - מיקרי כרס וקא סלקא דעתך דלא אזיל שער בתוך הוושט ולא מידי ואת אמרת עד מקום שישעיר דהא עד סוף הוושט כולו מצי שחיט וכיון דלאו וושט הוא היכי מצי שחיט ביה: אימא טפח בכרס סמוך לוושט - דהיינו טפח ראשון של כרס הוי כרס הפנימי ונקובתו במשהו ולפי שהוא נחבא במקום המיצר בין צלעות החזה קרי ליה פנימי וכל שאר הכרס קרוי במתני' החיצונה ונידונית בקריעת רובו: כי קאמר רב - טפח בוושט מקרי כרס: בתורא דמשעיר טפי - שהשער נכנס בתוך הוושט טפח ולעולם מקום שחיטה הוי בוושט עד מקום השער: תורבץ הוושט שניטל כולו - לקמיה פריך והא איכא עיקור סימנים: ותנא תונא - תנא דמתניתין דפרקין מסייע ליה. תונא כמו תנא דידן: ניטל לחי התחתון כשר - וכיון שניטל הלחי נתלשו הסימנים שבלחי התחתון הם מחוברי': קשיא מתני' - דקתני כשר: הא דאיעקור איעקורי - עיקור סימנים כשנעקר הוושט מן הלחי ומן הבשר: הא דאיגום איגומי מעילוי סימנים - שנגמם הלחי מן הבשר שמוטל על הסימנים בין הלחי והסימן דלאו עיקור הוא שהסימנים מעורין בבשר: אלא לשמואל קשיא - הא דרב פפא דלדידיה איכא עיקור סימנים דקאמר תורבץ הוושט שניטל דמשמע שהוושט לבדו ניתק ונתלש מן הבשר: דאקפל אקפולי - שנקלף מעל הבשר. אקפל כמו ונקלף ודומה לו וקפלו את האבנים דמסכת סוטה (דף לה:): דאיפרוק אפרוקי - כדבר הנעקר בכח שנעקר כאן מעט וכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הילכך לאו חבור הוא דלא הדר בריא:ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור כו' - ולא בעי למימר דנתנו בו שיעור למטה דמדלא פירש דבריו מסתמא בין למעלה בין למטה קאמר:תימה דקיימא לן כבית הלל משום בת קול וקיימא לן דרבי אליעזר שמותי הוא ולא חיישינן בבת קול שפסק כוותיה בפרק הזהב (ב"מ דף נט:) ויש לומר דשאני התם שלא יצתה אלא לכבודו דרבי אליעזר דאמר מן השמים יוכיחו ועוד דבת קול דבית הלל מסייע קרא דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות דבית הלל רובא הוו אלא דמעיקרא מספקא לן משום דבית שמאי מחודדין טפי אבל בת קול דרבי אליעזר רבנן דפליגי עליה הוו רובא ואם תאמר אמאי קאמר הכא הא מני רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול הא איהו לא קאמר אלא אעובדא דרבי אליעזר דאנן נמי לא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר וי"ל דכיון דקאמר לא בשמים היא משמע דאית ליה דבשום דוכתא אין משגיחין בבת קול: כולה כרב עבדא - והא דאמרינן לעיל רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל היינו למאי דס"ד והוה מצי למימר כולה כשמואל עבדא דלאו מקום שחיטה הוא ואסר נמי בהגרים שליש ושחט שני שלישי אלא נקט כרב משום דקי"ל כרב באיסורי: מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור כו' - ולא בעי למימר דנתנו בו שיעור למטה דמדלא פירש דבריו מסתמא בין למעלה בין למטה קאמר: כדי תפיסת יד - פירש בקונטרס ארבע אצבעות תימה דבעוף מאי ופירש רבינו יצחק בן רבינו מאיר ארבע אצבעות בראמים גדולים מכאן ואילך כל חד וחד לפי מה שהוא גדול ובה"ג מפרש כדי תפיסת יד כדנקיט איניש בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם והאי דקרי לקמן (חולין דף נ:) גבי חלחולת בתפיסת יד כמלא בטדא דתורא דהיינו ארבע אצבעות התם נקט כדי תפיסה סתם אבל הכא כדי תפיסת יד קאמר דמשמע כדי שיוכל לתפוס בשתי אצבעות ואפי' כל שהוא: והאיכא עיקור סימנים - לפירוש הקונטרס דפ"ק (לעיל חולין כ.) דבעיקור סימנים הויא טרפה תימה דהיכי פשיטא ליה דהויא טרפה על כרחך אינה נטרפה בתורבץ הוושט בנקב בעלמא כמו בוושט עצמו וכמו כן נימא דניטל כולו כשרה וכי תימא דסבירא ליה דלא גרע משמוטת הגרגרת שהיא טרפה זהו דוחק גדול ועוד דקא משני דברובו כשרה אף על פי דפסוקת הגרגרת תנן ברובו טרפה ולפירוש הלכות גדולות פריך שפיר והא איכא עיקור סימנים אף ע"ג דלא הויא טרפה בשמוטה זו מ"מ במה יכשר כיון דאין לו היתר בשחיטה ומיהו קשה לפי' ה"ג דמאי פריך והאמר רבה בר בר חנה סימנים שנדלדלו ברובן טרפה לפי המקשן תקשה ליה ארבה בר בר חנה גופיה דאי טרפה הויא בהכי אם כן מהו עיקור דקיימא לן דלא הויא טרפה אלא שאין שחיטה מועלת בו ומיהו ספרים דגרסי מעיקרא לא קשיא (הא דאקפל אקפולי) והא דאדלדול אדלדולי וי"ל שיודע המקשן כדמסיק לבסוף דרבה בר בר חנה איירי דאיפרוק אפרוקי בכח כאן מעט וכאן מעט דלא הדרא בריא והוי טרפה ועיקור סימנין דלא הוי טרפה דאקפול אקפולי בנחת מעל הבשר ומ"מ פריך מדלדול דרבה בר בר חנה אלשון דלדול שהזכיר המתרץ וחוזר ומפרש לו דדלדול שאמרתי אינו כשל רבה בר בר חנה אבל לספרים דגרסי בתר והא אמר שמואל ברובו לא קשיא הא דאנקוב אנקובי הא דאקפל אקפולי קשה וכן קשה לפירוש רבינו חננאל דמפרש דאפרוק איפרוקי שנפרדו הסימנין זה מזה ליכא למימר שהמקשן היה יודע האמת דא"כ לא הוה פריך מידי וי"ל דכי פריך מרבה בר בר חנה הוה מצי למימר וליטעמיך תקשה לך דרבה בר בר חנה גופיה אי טרפה הויא עיקור סימנים היכי משכחת לה: