חוליןכד:
טוען את הדף…
״וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשֹׁרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד״. עַד שֶׁיַּזְקִין – עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עַד שֶׁיְּרַתֵּת. תְּנַן הָתָם: בַּעַל קֶרִי שֶׁטָּבַל וְלֹא הֵטִיל מַיִם, לִכְשֶׁיָּטִיל – טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּחוֹלֶה וּבְזָקֵן – טָמֵא, בְּיֶלֶד וּבְבָרִיא – טָהוֹר. יֶלֶד עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כֹּל שֶׁעוֹמֵד עַל רַגְלוֹ אַחַת וְחוֹלֵץ מִנְעָלוֹ וְנוֹעֵל מִנְעָלוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא, שֶׁהָיָה בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְהָיָה עוֹמֵד עַל רַגְלוֹ אַחַת וְחוֹלֵץ מִנְעָלוֹ וְנוֹעֵל מִנְעָלוֹ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: חַמִּין וָשֶׁמֶן שֶׁסָּכַתְנִי אִמִּי בְּיַלְדוּתִי הֵן עָמְדוּ לִי בְּעֵת זִקְנוּתִי. תָּנוּ רַבָּנַן: נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ, רָאוּי לֵיעָשׂוֹת שְׁלִיחַ צִיבּוּר, וְלֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְלִישָּׂא אֶת כַּפָּיו. מֵאֵימָתַי כָּשֵׁר לָעֲבוֹדָה? מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲמִידוּ [אֶת] הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה׳״, וְאִידַּךְ – ״לְנַצֵּחַ״ שָׁאנֵי. וְהָא הַאי קְרָא בִּלְוִיִּם כְּתִיב? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים ״לְוִיִּם״, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קָטָן פָּסוּל לַעֲבוֹדָה, וַאֲפִילּוּ תָּם. מֵאֵימָתַי כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה? מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֲבָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לַעֲבוֹד עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים. אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא רַבִּי הִיא, וַאֲפִילּוּ פָּסוּל דְּרַבָּנַן לֵית לֵיהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבִּי אִית לֵיהּ פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן, וְהָא רַבָּנַן הִיא, וּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, אֲבָל דִּיעֲבַד – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. מַתְנִי׳ טָהוֹר בִּכְלִי חֶרֶשׂ – טָמֵא בְּכׇל הַכֵּלִים, טָהוֹר בְּכׇל הַכֵּלִים – טָמֵא בִּכְלִי חֶרֶשׂ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ טָמֵא, וְגַבּוֹ טָהוֹר. אֲוִיר כׇּל הַכֵּלִים טָהוֹר, וְגַבָּן טָמֵא. נִמְצָא, טָהוֹר בִּכְלִי חֶרֶשׂ טָמֵא בְּכׇל הַכֵּלִים, טָהוֹר בְּכׇל הַכֵּלִים טָמֵא בִּכְלִי חֶרֶשׂ. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״תּוֹכוֹ״, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע. אַתָּה אוֹמֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע? רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אַבְטוּלְמוֹס אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״תּוֹכוֹ״ לְטַמֵּא, וְנֶאֱמַר ״תּוֹכוֹ״ לִיטַּמֵּא, מָה ״תּוֹכוֹ״ הָאָמוּר לְטַמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע, אַף ״תּוֹכוֹ״ הָאָמוּר לִיטַּמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע. וְהָתָם מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶסויהי כאחד - אפילו זקנים במשמע: קול אחד - שצריכין לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד: שירתת - ידיו ורגליו רותתין מאין כח: ולא הטיל מים - קודם טבילה: לכשיטיל מים טמא - שמא נשאר בפי האמה צחצוח קרי ויוצא עם מי רגלים ושכבת זרע מטמאה בכל שהוא אפילו בכעין חרדל כדתנן במסכת נדה (דף מ.): בילד ובבריא טהור - דמעיקרא נפיק כוליה: שליח ציבור - לכל צרכיהם לתקוע שופר ולנדות ולמנות פרנס: משיביא שתי שערות - אבל קטן לא דכתיב איש מזרעך כדלקמן: לנצח שאני - דמשמע לעבוד עבודות כבדות הצריכות ניצוח: והא האי קרא בלוים כתיב - ואמרן בהו דאין נפסלים אלא בקול: וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק - דע"כ צדוק כהן הוה וקרי להו לבניו לוים על שם שמשבט לוי הם. ואני שמעתי לשון לוים שמשים כמו (במדבר יח) וילוו עליך וגו': איש ולא קטן - דהכי משמע איש הוא דבעי מומא לאיפסולי ואשר יהיה בו מום לא יגש הא קטן אפילו תם לא יגש: אבל אין אחיו הכהנים - הוא דאין מניחין אותו אבל רבנן לא פסלוהו: איכא דאמרי הא רבי היא - דאמר לעיל אומר אני עד שיהיה בן כ' ואשמועינן הכא דרבי גופיה לא פסיל ליה בדיעבד ואפילו מדרבנן אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו לכתחלה: ואיכא דאמרי לרבי פסול מדרבנן - אפילו בדיעבד עד שיהא בן כ': והא - מתניתין דמכשיר ליה אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו רבנן היא ואשמעינן דאפילו רבנן מודו דלכתחלה לא והא דמכשרו לעיל בדיעבד: אויר - הגיע טומאה לאוירו ולא נגעה: וגבו טהור - אפילו נגעה טומאה בגבו אינו מקבל טומאה בכך: אויר כל הכלים טהור - כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה אע"פ שנתלית באוירו: תוכו - וכל כלי חרס אשר יפול מהם וגו': נאמר תוכו לטמא - כשהכלי מטמא אוכלין שבתוכו דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא: ונאמר תוכו ליטמא - כשהכלי מקבל טומאה מן השרץ דכתיב כל אשר יפול מהם אל תוכו: מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגע - הכלי למה שבתוכו הוא מטמא כל אוכלין ומשקין הנתונין באוירו כדמפרש לקמיה: אף תוכו האמור - לענין הורדת טומאה לכלי: אע"פ שלא נגעה - טומאה בו: העידה - דכתיב כל אשר בתוכו:נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו - תימה דבפ' הקורא את המגילה (מגילה דף כד.) אמרינן קטן קורא בתורה ואינו פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא הביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו ויש לומר דכשהביא ב' שערות יכול לירד לפני התיבה אבל ליעשות שליח ציבור קבוע או להתפלל בתעניות ובמעמדות אינו נעשה עד שיתמלא זקנו כדאמרי' במסכת תענית (דף טו.) אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל וא"ת דבסוף לולב הגזול (סוכה דף מב.) משמע דאפילו קטן נושא את כפיו דאמרינן קטן שיודע לישא את כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות ובקונטרס פירש לאו דוקא קטן אלא מיירי כשהביא שתי שערות ולא משמע הכי אלא קטן ממש דומיא דקטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט אוכלין משחיטתו דמוקי לה בגדול עומד על גביו וי"ל דהא דקטן נושא את כפיו היינו עם הגדולים כדאמרינן גבי שיר בין רגלי הלוים היו עומדין וצערי הלוים היו נקראים בפ' אין בערכין (ערכין יג:) אבל בפני עצמו אינו נושא את כפיו עד שיביא ב' שערות: וגבו טהור - היינו דלא מיטמא מגבו אבל אם נטמא מתוכו נטמא נמי גבו ומטמא אחרים כדאמרינן בת"כ מרובה מדת דלטמא מליטמא שכלי חרס מטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ואמרינן נמי בפרק על אלו מומין (בכורות דף לח.) כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו ונראה דגבו טהור אפילו נגע שרץ ביד שבו דלא אמר יד להכניס בכלי חרס והא דפריך בריש העור והרוטב (לקמן חולין דף קיח.) ואימא יד להוציא אבל להכניס לא ומשני יד יתירא כתיב תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לרבות את הידות ה"ק לרבות את הידות להוציא ואייתר יד דזרעים להכניס אבל יד דתנור וכירים לא מכניס כדמשמע בתוספתא דכלים דאמר אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט (הזב) ע"ג אבן מסמא ולא חשיב שיש לו טומאה מידו ועוד דקרא דמטהר כלי חרס המוקף צמיד פתיל משמע אפילו יש לו ידים: או אינו אלא אם כן נגע - וא"ת והא מדכתב רחמנא תוכו ולא תוך תוכו שמע מינה דמקבל טומאה מאוירו וי"ל דאפילו לא מקבל טומאה מאוירו כיון דמטמא אחרים מאוירו אצטריך שפיר לאוכלים הנתלים תוך תוכו דטהורין ומיהו קשה מדכתיב תוכו של זה ולא תוכו של אחר ש"מ דמטמאין מאוירן וי"ל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא תוכו של זה מטמא אחרים מאוירו ולא תוכו של אחר אי נמי ה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר ולא יקבלו טומאה שאר כלים אפילו במגע אלא מגבן (ולי נראה דקרא קמא [הוי] מוקמינן שמקבל טומאה מאויר ולא דרשינן תוכו של זה ולא תוכו של אחר אלא [בתר] (בתרא) דקיימא לן מקרא אחרינא שמקבל טומאה מאוירו) (גליון): אלא א"כ נגע - ותוכו דכתב רחמנא ע"כ למעוטי גבו וא"ת והא מקרא דצמיד פתיל נפקא ועוד הקשה הר"י כהן אם כלי חרס אינו מקבל טומאה מאויר למה לי הוא דכתיב גבי צמיד פתיל למימר הא שאר כלים אפילו מוקפות צמיד פתיל טמאים הא כיון דכלי חרס אינו מטמא מאוירו תו ליכא למעבד ק"ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה ומיהו לשינויא קמא שפירשנו לעיל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא אתי שפיר דאכתי איכא ק"ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן ומה כלי חרס שמטמא אחרים מאויר אינו מקבל טומאה מגבו שאר כלים לא כ"ש אבל למה דפריך דה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה וי"ל דכל כמה דלא ידעינן דכלי חרס מיטמא מאוירו לא מצינן למידרש מכל כלי פתוח הא דדרשינן בסמוך איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו והשתא ודאי לא היינו יודעים היאך לדרוש הפסוק: התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל - לפי מה שמפרש ר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה לא נקט חרדל דוקא אלא כלומר ואפילו מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא הקשה רבינו אפרים מנלן דהיינו מטעם אויר דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעין זה בזה ונוגעין בכלי אבל נתלים באויר לא וכ"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי דדרשינן (פסחים דף יט.) כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת איצטריך משום כלי שטף ויש לומר מדכתיב הכא כל משמע אפילו נתלה באויר ועוד התם דרשינן צירוף מדכתיב אחת משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת אבל הכא לא כתיב אחת: