חוליןנו:
טוען את הדף…
בְּגִילָא דְּחִיטְּתָא. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: הָנֵי אֲוָוזֵי דִּידַן כְּעוֹף שֶׁל מַיִם דָּמְיָין. נָפְלָה לָאוּר, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יְהוֹשֻׁעַ: שִׁיעוּר יְרוּקָּתָן כְּשִׁיעוּר נְקוּבָתָן, מָה נְקוּבָתָן בְּמַשֶּׁהוּ – אַף יְרוּקָּתָן בְּמַשֶּׁהוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הוֹרִיקָה כָּבֵד כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: טְרֵפָה. וְלֹא יְהֵא אֶלָּא נִיטְּלָה! אָמַר רָבָא: כֵּיוָן שֶׁהוֹרִיקָה כָּבֵד כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים – בְּיָדוּעַ שֶׁנָּפְלָה לָאוּר, וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעַיִים, וּטְרֵפָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הַוְיָא לֵיהּ הָהִיא תַּרְנְגוֹלְתָּא, שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי, אֲמַר לֵיהּ: יְרוּקִּין הֲווֹ, וְאַכְשְׁרַהּ. וְהָאֲנַן תְּנַן: ״יְרוּקִּין פְּסוּלִין״! לֹא אָמְרוּ ״יְרוּקִּין פְּסוּלִין״ אֶלָּא בַּקּוּרְקְבָן, בַּלֵּב וּבַכָּבֵד. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בְּאֵלּוּ בְּנֵי מֵעַיִים אָמְרוּ – בַּקּוּרְקְבָן, בַּלֵּב וּבַכָּבֵד. רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף הֲוָה לֵיהּ הָהִוא תַּרְנְגוֹלְתָּא, שַׁדְּרַהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, וַאֲמַר לֵיהּ: אֲדוּמִּין הֲווֹ וּטְרֵפָה. וְהָאֲנַן תְּנַן: ״אֲדוּמִּין כְּשֵׁרִים״! אֲמַר לֵיהּ: אֲדוּמִּין שֶׁהוֹרִיקוּ וִירוּקִּין שֶׁהֶאֱדִימוּ – טְרֵפָה, לֹא אָמְרוּ ״אֲדוּמִּין כְּשֵׁרִים״ אֶלָּא בַּלֵּב בַּקּוּרְקְבָן וּבַכָּבֵד. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר חִיָּיא אָמַר רַבִּי מָנִי: אֲדוּמִּין שֶׁהוֹרִיקוּ וּשְׁלָקָן וְחָזְרוּ וְהֶאֱדִימוּ – כְּשֵׁרִין, מַאי טַעְמָא? קוּטְרָא עָיֵיל בְּהוּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אָנוּ נֹאמַר, אֲדוּמִּין שֶׁלֹּא הוֹרִיקוּ וּשְׁלָקָן וְהוֹרִיקוּ – טְרֵפָה, מַאי טַעְמָא? אִיגַּלַּאי בַּהְתַּיְיהוּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: הִלְכָּךְ לָא לֵיכוֹל אִינָשׁ אֶלָּא בְּשִׁלְקָא. וְלָא הִיא, אַחְזוֹקֵי רֵיעוּתָא לָא מַחְזְקִינַן. דְּרָסָהּ וּטְרָפָהּ בַּכּוֹתֶל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יַנַּאי: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ צְרִיכָה בְּדִיקָה. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת בָּעוֹף: נִיקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה, הִכְּתָה חוּלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִיקַּב הַזֶּפֶק, רַבִּי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִיטַּל, יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִיקְּבוּ, נִשְׁתַּבְּרוּ גַּפֶּיהָ, נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ, נִמְרְטוּ כְּנָפֶיהָ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה פְּסוּלָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי סִימַאי וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָלְכוּ לְעַבֵּר שָׁנָה בְּלוֹד, וְשָׁבְתוּ בְּאוֹנוֹ, וְהוֹרוּ בְּטַרְפַּחַת כְּרַבִּי בְּזֶפֶק. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוֹרוּ בְּטַרְפַּחַת לְאִיסּוּרָא, כְּרַבִּי בְּזֶפֶק לְהֶתֵּירָא? אוֹ דִילְמָא: הוֹרוּ בְּטַרְפַּחַת לְהֶתֵּירָא כְּרַבִּי בְּזֶפֶק, אֲבָל כְּרַבִּי בְּזֶפֶק לָא סְבִירָא לְהוּ? תֵּיקוּ. אָמַר רַבָּה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: גַּגּוֹ שֶׁל זֶפֶק נִידּוֹן כְּוֶושֶׁט. הֵיכָא? אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: כֹּל שֶׁנִּמְתָּח עִמּוֹ. יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִיפֵּךְ בָּהֶן, אֲבָל הִיפֵּךְ בָּהֶן – טְרֵפָה, דִּכְתִיב: ״הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״, מְלַמֵּד שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹנָנִיּוֹת בָּאָדָם, שֶׁאִם נֶהְפָּךְ (אַחַת) [אֶחָד] מֵהֶן – אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״ – כַּרְכָא דְּכוֹלָּה בֵּיהּ, מִמֶּנּוּ כֹּהֲנָיו, מִמֶּנּוּ נְבִיאָיו, מִמֶּנּוּ שָׂרָיו, מִמֶּנּוּ מְלָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד וְגוֹ׳״. הָהוּא רוֹמָאָה דְּחַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דִּנְפַל מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא, פְּקַעיה כְּרֵסֵיהּ וּנְפוּק מַעְיָינֵיהּ, אַתְיֵיהּ לִבְרֵיהּ וְשַׁחְטֵיהּ קַמֵּיהּבגילא דחיטתא - כדפרישית במסמר: אווזי דידן - הואיל ותמיד הן במים: שיעור ירוקתן - מחמת האור: הוריקה כבד כנגד בני מעיים - ראשה אחד של כבד תלוי כנגד בני מעיין וראשה אחד למעלה: אלא ניטלה - הא אמרן (לעיל חולין דף נד.) ניטל הכבד כשר: בריבי - גדול שבדורו: ירוקים הוו - הדקים: אדומין הוו - הדקין והן רגילין להיות ירוקין וטרפה: אדומין שהוריקו - לב וקורקבן שהן תמיד אדומין נפסלין אם הוריקו אבל ירוקין כגון דקין נפסלין בהאדמה: לא אמרו אדומין כשרין אלא בלב וקורקבן וכבד - שדרכן להיות אדומין: קוטרא עייל בהו - מעיקרא ועכשיו הלך מחמת המים הרותחים: איגלאי בהתייהו - חרפתן דודאי נחמרו: הלכך - כיון דאמרן דזימנין דמגלי ריעותייהו כי שליק להו: לא ליכול איניש - עוף שנפל לאור אלא בשליקה: לא מחזקינן - והיכא דלא מינכר ריעותא בהדיא לא טרפינן לה אא"כ מיתרמי דשליק לה וחזי ריעותא: צריכה בדיקה - אע"פ ששהתה מעת לעת דשמא נשברה השדרה ונפסק החוט: מתני' הזפק - כרס שהאוכל נקבץ שם: גפיה - עצמות הכנפים: נשתברו רגליה - מן הארכובה ולמטה או אפילו למעלה ולא יצא העצם לחוץ אבל יצא לחוץ תנן בבהמה המקשה (לקמן חולין עו.) דהוי טרפה: נמרטו כנפיה - היינו נוצה גדולה שעל כל גופה פלומ"ש בלע"ז. נוצה היא הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים ובלע"ז מול"ש: גמ' ושבתו באונו - יום שבת שבתו שם: איבעיא להו - תרתי הוראות הוו והכי קאמר הורו בטרפחת לאיסורא כדתנן בסנהדרין (דף לג.) והאכילה רבי טרפון לכלבים וכרבי בזפק נמי להיתרא דאפילו ניטל או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק ואמרו דאם ניטלה האם כשרה כמתניתין אבל כרבי בזפק לא סבירא להו: ה"ג הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו: נידון כוושט - בנקב משהו: כל שנמתח עמו - ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הוושט להיות מיצר והולך: עמו - עם הוושט: נמתח - נמשך דהיינו מן המיצר ולמעלה כדאמרינן (לעיל חולין דף מה.) גבי מוח כל זמן שבגולגולת נידון כמוח התחיל לימשך נידון כחוט אלמא מקום מצר קרי משיכה: היפך בהן - כשהכניסן לתוכו היפך עליונו לתחתיתו או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה וזו למטה: כונניות - לשון ואת כנו (שמות לח). שברא להם בסיס לישב עליו ואם ירדו מבסיסן שוב אין מתיישבים: כרכא דכולא ביה - כרך שהכל בו ועל כנסת ישראל נאמר שכל מושליהן מהן ולא מעם אחר: מעייניה - מעיו: ושחטיה קמיה - כדי שיתאנח וימשך מעיו אליו: לבריה - של זה הנופל:באלו בני מעיים אמרו בקורקבן בלב ובכבד - אבל ריאה לא חשיב כדאמרינן לקמן (חולין דף נז.) דאין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר ואף על גב דמסיק דחזקיה לגמרי היה אומר דאין לו ריאה שלא היה בקי בתרנגולים מכל מקום הוא אמת כדאמר רב חגא הואיל ורוב צלעות מגינות עליה: איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו - כן גריס רש"י ופירש דמספקא ליה אם הורו בטרפחת לאיסורא כרבי טרפון דסנהדרין (דף לג.) דהאכילה לכלבים וכן פירש ר"ח ופסק בטרפחת לחומרא מדמספקינא להאי הורו לחומרא וזהו תימה דהתם חשיב ליה טועה בדבר משנה ור"ט נמי חזר בו ומיהו שמא יש לחלק בין בהמה לעוף דמצי למימר דהכא מיירי בטרפחת של עוף דמיטריף טפי וליכא למיפשט מדתני לוי דלא חשיב טרפחת בהדי יתר עליהן בעוף משום דלא מיירי בפלוגתא כי היכי דלא חשיב ניטלה הנוצה לר' יהודה ומיהו יש לתמוה אמאי לא מבעיא לן הכא אם הורו בטרפחת ובזפק בתרוייהו להיתרא דכי האי גוונא מיבעיא לן פרק כירה (שבת מו.) גבי הורה במנורה כר' שמעון בנר דאיבעיא להו הורה במנורה להיתרא וכרבי שמעון בנר להיתרא או דלמא הורה במנורה לאיסורא וכרבי שמעון בנר להיתרא ונראה דגרסינן בספרים הכא הורו בטרפחת להיתרא וכרבי בזפק להיתרא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו והשתא ניחא דלא מספקא ליה הכא אם הורו בטרפחת לאיסורא דמילתא דפשיטא היא דשריא כדמוכח במסכת סנהדרין (דף לג.) דאפילו ר' טרפון חזר בו וטועה בדבר משנה חשיב ליה והא דלא מיבעיא לן התם אם הורו במנורה להיתרא כגון שלא הדליקו בה באותה שבת התירו לטלטלה כר' שמעון דמתיר התם נר שהדליקו בו באותה שבת אבל כר' שמעון דנר לא סבירא להו משום דדחייה בידים דלא שייך התם לתלות היתר של מנורה בהיתר של נר דמנורה שלא הדליקו בה באותה שבת לא שייך לאסור מטעם מוקצה אלא מטעם בנין כדאמר התם דאית ליה חידקי וגזרינן אטו דחוליות ונר שהדליקו בה באותה שבת משום מוקצה אבל הכא שייך לתלות זה בזה דכי היכי דרבי לית ליה טרפות בזפק כך לית להו טרפות בטרפחת ומיהו התם פ"ה דמיבעיא לן חדא הוראה היא וה"ק הורה במנורה להיתרא כדרך שהיה רבי שמעון מתיר נר ישן או דלמא תרי הוראות הוו הורה במנורה לאיסורא כדאמר בפירקין וגזר אטו חוליות וכרבי שמעון הורה בנר להיתרא ופירושו מגומגם: אבל היפך בהם טרפה - בכלל נקובי דמתניתין הוא דטעמא משום דסופו לינקב ולירקב: