חוליןקכה.
טוען את הדף…
וְקוּלִית הַמּוּקְדָּשִׁין, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים – טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם סְתוּמִים – טְהוֹרִים, נְקוּבִים כׇּל שֶׁהוּא – מְטַמֵּא בְּמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנּוֹגֵעַ … וְהַנּוֹשֵׂא״, אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע – בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע – לֹא בָּא לִכְלַל מַשָּׂא. גְּמָ׳ נוֹגֵעַ – אִין, אֲבָל מַאֲהִיל – לָא. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא כְּזַיִת בָּשָׂר – בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא! דְּלֵיכָּא כְּזַיִת בָּשָׂר. וְאִי דְּאִיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ מִבִּפְנִים – טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא! דְּלֵיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ בִּפְנִים. וְאִי מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, אֵבֶר מְעַלְּיָא הִיא, בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא! אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: זֹאת אוֹמֶרֶת, מוֹחַ בִּפְנִים אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ? דְּלֵיכָּא כְּזַיִת. אִי הָכִי, בְּמוּקְדָּשִׁים אַמַּאי מְטַמֵּא? וְתוּ, קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ כִּי נִיקְּבוּ, אַמַּאי מְטַמְּאוּ? הָא לָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא דְּלֵיכָּא כְּזַיִת, סֵיפָא דְּאִיכָּא כְּזַיִת. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מִילֵּי מִילֵּי קָא מַשְׁמַע לַן. רֵישָׁא קָא מַשְׁמַע לַן דְּמוֹחַ מִבִּפְנִים אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ. מוּקְדָּשִׁין מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? שִׁימּוּשׁ נוֹתָר מִילְּתָא הִיא, דְּאָמַר מָרִי בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עַצְמוֹת קָדָשִׁים שֶׁשִּׁימְּשׁוּ נוֹתָר, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. נְבֵלָה, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא כְּזַיִת, נִיקְּבָה – אִין, לֹא נִיקְּבָה – לָא. אַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁשִּׁפָּהּ. וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קוּלִית שֶׁשִּׁפָּהּ לְאׇרְכָּהּ – טְמֵאָה, לְרׇחְבָּהּ – טְהוֹרָה, וְסִימָנָיךְ – דִּיקְלָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם דְּאִיכָּא כְּזַיִת, וּמוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, וּמַאי נוֹגֵעַ דְּקָתָנֵי – מַאֲהִיל. וְאִי מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ כִּי לֹא נִקְּבוּ, אַמַּאי טְהוֹרִים? אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר גִּידֵּל, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּאִיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ, גַּבֵּי מֵת – טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, נְבֵלָה – כֵּיוָן דְּמִתְקַשְׁקֵשׁ הוּא, נִיקְּבָה – אִין, לֹא נִיקְּבָה – לָא. אָמַר רַבִּי אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא – הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וּמַאֲהִיל עַל חֲצִי זַיִת, אוֹ חֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו – טָמֵא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חַד שְׁמָא הוּא – מִשּׁוּם הָכִי מִצְטָרֵף. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תְּרֵי שְׁמֵי נִינְהוּ – מִי מִצְטָרֵף? וְהָתְנַן: זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד – מִצְטָרֵף וְטָמֵא, מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת – טָהוֹר! אֶלָּא מַאי חַד שְׁמָא הוּא? אֵימָא סֵיפָא: אֲבָלוקולית המוקדשים - במסכת פסחים (דף קכ:) תנן הפגול והנותר מטמאין את הידים דגזרי בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה כדמפרש התם וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר: נבלה אין עצמותיה מטמאים דכתיב (ויקרא יא) בנבלתה ולא בעצמות וכן שרץ הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא וכ"ש מגע דאי אפשר לו ליגע ואע"ג דשומר מכניס ומוציא טומאה ה"מ בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר טמא אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא: נקובים כל שהוא - אפילו כחוט השערה שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מטמא בכך כדלקמן: גמ' ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה - קושיא היא אמאי אין מטמא באהל הרי אין לה חלל טפח וקיימא לן בברכות (דף יט:) כל חלל שאין בו טפח אינו חוצץ בפני המת: ואי - קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ אע"ג דליכא מוח הואיל ובמחובר לחי סוף המוח לבא שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וחוזר וע"י המוח גדל הבשר מלמעלה א"כ בלא בשר ובלא מוח חשיב אבר כל עצם חלול ותנן (אהלות פ"א מ"ז) האברים אין להן שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ: קסבר אין מוח שבפנים מעלה ארוכה - לבשר מבחוץ והכא הואיל וליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה בחי ולא אבר מיקרי: א"ה במוקדשין אמאי טמאים - הרי לא שימשו נותר דאין נותר בפחות מכזית: כי נקבו אמאי טמאין - הא אמרת דאין שומרין מצטרפין לטומאה חמורה: רישא - דקולית המת: דליכא כזית - לפיכך אין מטמא באהל: סיפא - מוקדשים ושרץ ונבלה: דאיכא כזית - לפיכך גבי מוקדשין איכא שיעור נותר וגבי נבלה ושרץ איכא שיעור לטמא: ומאי קמ"ל - כיון דרישא ליכא כזית אכתי לא אשמעינן דעצם כשעורה מטמא במגע ולא באהל וכזית מן הנבלה מטמא: מילי מילי - כל דבר ששנה במשנתנו אשמעינן טעמא בכל חד וחד מה שהראה זה לא הראה זה: רישא - אשמעינן מדלא טימא באהל על כרחיך שמעת מינה דמוח שבפנים אין מעלה ארוכה מבחוץ דאי מעלה בין אית ביה בין לית ביה מטמא: מילתא היא - כנותר עצמו ואיצטריך לאשמועינן דהכי הוא כדרב מרי משום דבפסחים (דף קכ:) לא תנן אלא הפגול והנותר אבל שמושו לא תנן ואשמעינן מתניתין דמשום דשימשו כזית נותר מטמאה אפי' כשהיא סתומה ולא נגע במוח טמא משום עצם ששימש את הנותר: לא ניקבה לא - דבעינן אפשר ליגע כדתני טעמא בהדיא לקמן: אביי אמר לעולם מוח מעלה ארוכה - ומתניתין בששפה נסרה במגל או בסכין דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח דמטמא באהל משום שיעור לא מטמא אבר ובמוקדשין נבלה ושרץ בדאיכא כזית כדאוקימנא ואביי לא פליג אלא במעלה ארוכה: לארכה - דעכשיו שייר בה רצועה שלא שיפה: טמאה - ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח דמוח שהיה עתיד לבא מבפנים מעלה ארוכה וכיון דדכוותה בעלי חיים מעלה ארוכה השתא נמי אבר הוא ולא בעי שיעור: לרחבה - סביב סביב ואפילו במקום אחד: דקל אם תטול ממנו רצועה סביב הוא מתיבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות מן הקרקע למעלה ממקום שנקלף ואם תקליפנו לארכו ותשייר צדו אחד יש דרך לשרף לעלות: לעולם - רישא דאיכא כזית דלא מוקמינן מתניתין בתרי טעמי וא"נ ליכא כזית הויא מטמא באהל דמוח שבפנים מעלה ארוכה: ומאי נוגע מאהיל - מאהיל נמי במשמע כדמפרש ואזיל דאיכא תנא דקרי למאהיל נוגע: אמאי טהורים - עצם גופיה אבר הוא ובלא מוח נמי מטמא וסתימה מאי אהניא: המתקשקש - יבש ונעקר בתוך החלל דהוא לא מעלה ארוכה: גבי מת - אף על גב דאינו מעלה ארוכה מטמא באהל דהא בלא חשיבות אבר הא איכא שיעור וסתימה לא מהניא ביה דטומאה בוקעת ועולה ומוקדשים הרי שמשו נותר: נבלה כיון דמתקשקש הוא - ושוב אינו מעלה ארוכה לאו אבר הוא הלכך ניקבו דאפשר ליגע מטמאים משום שיעור לא ניקבו לא דלאו אבר הוא דהשתא גרע מקולית שיש בה בכעדשה מוח לח דההוא מעלה ארוכה הוא: אף אנן נמי תנינא - דקרי למאהיל נוגע: הנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית - בבת אחת ידו נוגעת כאן והשניה מאהלת כאן: או חצי זית מאהיל עליו - כגון שנתון בקיסם ותחוב בכותל וזה עומד תחתיו:נוגע אין מאהיל לא - וא"ת מנא ליה למידק מאהיל לא אי משום דלא קתני לה הא לא קתני נמי משא אע"ג דעצם כשעורה מטמא במשא וי"ל דמשא לא אצטריך למתני אבל אהל הוה ליה למתני כיון דאין עצם מטמא באהל אע"ג דלא מתני ליה במוקדשין מ"מ הוה ליה למתני באפי נפשיה אמת אע"ג דלא הוי אהל דומיא דנוגע דנוגע בכל מקום טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח מ"מ במאי דהוי לתנייה ואם תאמר ולשני ליה הא מני רבי יוסי דלית ליה טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתין ושמא לא מסתבר ליה לאוקמה כר' יוסי: ואי מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ - פירש הקונטרס אע"ג דליכא מוח כלל וזה דחקו מדלא מוקי לה דלית ביה מוח ובחנם דחק דמדנקט קולית משמע דמיירי דאיכא מוח קצת: אי הכי מוקדשים כו' - פירוש בשלמא אי איירי בדאיכא כזית א"ש מוקדשין אפי' למ"ד בערבי פסחים (פסחים קכא.) נותר בכביצה דכל חד איירי בשיעור דידיה אלא כיון דבמת איירי בדליכא שיעור מוקדשין אמאי כו' תימה דמאי קמ"ל רב מרי מתניתין היא ועוד דבפ' כיצד צולין (פסחים דף פג.) מייתי סייעתא לרב מרי ודחי לה לייתי הך מתניתין דהכא ונראה דרב מרי אשמועינן עצמות ששמשו נותר כבר אפי' אין בהן עכשיו כלום ומתני' איכא לאוקומי בדאיכא אכתי כזית ומ"מ חדוש הוא דאיכא שימוש נותר בעולם ובפסחים דבעי לאתויי מעצמות פסח דקאמר אלא לאו דאית ביה מוח היינו שהיה בה מוח כבר דעכשיו לא קאמר דפשיטא דטעונין שרפה משום מוח: הכא במאי עסקינן בששיפה - דתו לא מעלה ארוכה והלכך כיון דליכא כזית מוח לא מטמא באהל דליכא שיעור ולא הוי נמי אבר ואשמועינן דשיפה אינו מטמא באהל: ומאי נוגע דקתני מאהיל - וקמ"ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין וא"ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל וי"ל דלא הוה שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל אבל השתא דקתני קולית מן המת וקתני נוגע מוכיח דנוגע היינו מאהיל דאי אפשר ליגע במוח ממש בתוך הקולית אלא ע"י אהל: הכא במאי עסקינן בכזית מוח המתקשקש - הא דלא קאמר כששיפה כדאמר לעיל אפשר דסבירא ליה דשיפה מעלה ארוכה מבחוץ: