טוען את הדף…
כְּעוּרָה זוֹ שֶׁשָּׁנָה רַבִּי? ״לֹא תֹּאכְלֶנּוּ״ – בְּבָשָׂר בְּחָלָב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּבָשָׂר בְּחָלָב הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶחָד מִכׇּל הָאִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּשְׁנֵי מִינִין, אַף כָּאן בִּשְׁנֵי מִינִין. אִי מֵהַהִיא – הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בַּאֲכִילָה, אֲבָל בַּהֲנָאָה – לָא; קָמַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי, בַּהֲנָאָה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵהָכָא: נֶאֱמַר כָּאן ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, מָה לְהַלָּן בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן בַּהֲנָאָה. דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תָּנָא: ״לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה [וְגוֹ׳]״, אָמְרָה תּוֹרָה: כְּשֶׁתִּמְכְּרֶנָּה – לֹא תְּבַשְּׁלֶנָּה וְתִמְכְּרֶנָּה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, אֶחָד לְאִיסּוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד לְאִיסּוּר הֲנָאָה, וְאֶחָד לְאִיסּוּר בִּשּׁוּל. תַּנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לְבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁאָסוּר? נֶאֱמַר כָּאן ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, מָה לְהַלָּן אָסוּר, אַף כָּאן אָסוּר. וְאֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? אָמַרְתָּ קַל וְחוֹמֶר: וּמָה עׇרְלָה שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה – אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה! מָה לְעׇרְלָה, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. חָמֵץ בַּפֶּסַח יוֹכִיחַ, שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. מָה לְחָמֵץ בַּפֶּסַח, שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם יוֹכִיחוּ, שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. לְמָה לִי גְּזֵירָה שָׁוָה? לַיְיתֵי כּוּלַּהּ בְּקַל וָחוֹמֶר מֵעׇרְלָה: וּמָה עׇרְלָה, שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה, אֲסוּרָה בֵּין בַּאֲכִילָה בֵּין בַּהֲנָאָה; בָּשָׂר בְּחָלָב, שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁאָסוּר בֵּין בַּאֲכִילָה בֵּין בַּהֲנָאָה! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: חוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, וְחוֹסֵם פִּי פָרָה וְדָשׁ בָּהּ יוֹכִיחַ, שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהֶם עֲבֵירָה וּשְׁרוּ. לְמָה לִי לְמֵימַר ״כִּלְאֵי הַכֶּרֶם יוֹכִיחוּ״, לֵימָא ״עׇרְלָה תּוֹכִיחַ״, וְלִיהְדַּר דִּינָא וְלֵיתֵי בְּמָה הַצַּד. אָמַר רַב אָשֵׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר, נְבֵלָה תּוֹכִיחַ, שֶׁאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה וּמוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל ״מָה הַצַּד״ – מִגּוּפוֹ פָּרְכִינַן, מֵעָלְמָא לָא פָּרְכִינַן. אִי הָכִי, תֵּיתֵי בְּמָה הַצַּד? מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן גִּדּוּלֵי קַרְקַע. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁכֵּן גִּדּוּלֵי קַרְקַע? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל מָה הַצַּד פָּרְכִינַן כֹּל דְּהוּ, לֹא אִם אָמַרְתָּ חֲדָא מֵחֲדָא – קַל וָחוֹמֶר פָּרְכִינַן, כֹּל דְּהוּ – לָא פָּרְכִינַן. וְלִיפְרוֹךְ לְכוּלְּהוּ, מָה לְכוּלְּהוּ שֶׁכֵּן גִּדּוּלֵי קַרְקַע! אֶלָּא, אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ:כעורה זו ששנה רבי - כלומר וכי מכוערת היא בעיניך משנה זו ששנה רבי ולמדה לבשר בחלב ממקרא הזה: לא תאכלנו - יתירא דכתיב בראה אנכי גבי פסולי המוקדשין שנפדו (דברים יב, טז) רק הדם לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים והדר כתיב (דברים יב, כה) לא תאכלנו למען ייטב לך וגו' לדם לא איצטריך דהא כתיבי קראי טובא ומוקי ליה לבשר בחלב: דבר הלמד מענינו - דבר סתום שאין מפורש בו במה מדבר הוי לומדו מן הענין פרשה שנכתב בה במה הענין מיירי: בשני מינין - פסולי המוקדשין שנפדו שני מינין הן מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים כדאמר בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב: אבל בהנאה לא קמ"ל - מהאי קרא דכתיבא אזהרה דידיה גבי פסח מה פסח מבושל אסור באכילה ובהנאה דכל קדשים שאינם ראוים לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אף זה אסור בהנאה: כי עם קדוש אתה - לא תבשל גדי: מה להלן בהנאה - [בעילה] הנאה היא: לא תאכלו כל נבלה - בסיפיה דקרא כתיב בשר בחלב: לא תבשלנה - בחלבו ותמכרנה אלמא אסורה בהנאה: שנעבדה בו עבירה - בבישול: לא היתה לו שעת הכושר - פרי הערלה באיסור גדל אבל בשר בחלב היתה לו שעת הכושר קודם שניתן בשר בחלב: כלאי הכרם יוכיחו - לקמן פריך ל"ל כלאי הכרם נימא ערלה תוכיח וחזר הדין ועוד פריך נימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה [להן] שעת הכושר: למה לי גז"ש - לאיסור אכילה כי היכי דיליף לאיסור הנאה מערלה נילף נמי לאיסור אכילה: משום דאיכא למימר חורש בשור ובחמור יוכיח - שנעבדה בו עבירה ומותר באכילה אבל השתא דקיימא לן אכילה מג"ש ילפינן הנאה בק"ו וליכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דמה לחורש בשור וחמור דמותר באכילה תאמר בבשר בחלב שאסור באכילה: למה ליה למימר - לעיל כלאים יוכיח דאיצטריך ליה לאהדורי אכלאים דהוה ליה למד חדא מתלת בשר בחלב מערלה וחמץ וכלאים לימא ערלה תוכיח ותיתי חדא מתרתי שפיר: וליהדר דינא - וכשיחזור הדין מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ יוכיח מה לחמץ שכן כרת ערלה תוכיח וגמרינן ומייתינן לה במה הצד כגון לא ראי ערלה כראי חמץ ולא ראי חמץ כראי ערלה הצד השוה שבהן שאסורין באכילה ואסורין בהנאה אף אני אביא בשר בחלב דהואיל ואסור באכילה מגז"ש יהא אסור אף בהנאה: הכי אמרינן משמיה דר"ל - האי נבלה תוכיח אינה תשובה דכל הבאה במה הצד מגופיה פרכינן אם יש להשיב בשניהם מה להצד השוה שבשניהם שכן כך וכך יש בהם תאמר בזה שלא הושווה להן במדה זו (היא) פרכינן אבל מעלמא כגון פלוני יוכיח לא פרכינן: שכן גדולי קרקע - אע"ג דאין חומר להיות נאסרין בכך אפ"ה אמרינן: כל מה הצד פרכינן כל דהו - כל דבר הלמד בהצד השוה ויש להשיב שום דבר שהמלמדין שוין בו והלמד אינו שוה להן בו אפילו שאינו לא קל ולא חמור פרכינן ליה: לא אם אמרת כו' - אי הוה הדר דינא ואתי במה הצד הוה פרכינן כל דהו אבל השתא דאתי מכלאים ואתה בא להשיב לא אם אמרת בכלאים שכן גדולי קרקע אין זו תשובה דקולא וחומרא פרכינן אם אנו צריכין ללמוד קולא יש לך להשיב לא אם אמרת בזה שכן יש בו צד קל אחר ואם אנו לומדים חומר צריך אתה להשיב לא אם אמרת בזה שכן יש בו צד חמור כגון הני דאמרינן לעיל מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר וכגון חמץ בפסח שהשבנו לא אם אמרת בחמץ בפסח שכן כרת אבל כל דהו כי האי שכן גדולי קרקע לאו פירכא היא: וליפרוך לכולהו כו' - דכיון דלאו חדא מחדא היא אלא חד מתלת כמה הצד דמי הלכך ליפרוך בכולהו ואע"ג דלאו קולא וחומרא היא דקא ס"ד דכי אמרינן בלא אם אמרת דלא פרכינן ביה כל דהו ה"מ היכא דאתיא חדא מחדא כגון בריש מלתא דבעי לאתויי מערלה לחודה אבל חדא מתרתי או מתלת כמה הצד דמיא ואף על גב דלא אמרינן וחזר הדין פרכינן לכולהו פירכא כל דהו:בשני מינין - פי' בקונטרס מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים ואין נראה דלא שייך משום הכי דמקרי שני מינים אלא נראה משום דאיתקש לצבי ואיל חשיב להו כשני מינין כדאמר פ' אלו הן הלוקין (מכות דף כב.) אמר רבי יצחק המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ור' אושעיא נמי קאמר המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב ב' גופים פירוש שעשאו הכתוב כצבי ואיל ובהכי מיישב ר"ת הא דאמר בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לג.) תלת צבי ואיל כתיבי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא ופי' שם בקונטרס דלא אתפרש היכא: ונאמר להלן לא יהיה קדש - ואי לאו קרא דלא תאכלנו ה"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב: ומה ערלה - ליכא למפרך מה לערלה שכן צריך מאתים לבטלה דמדרבנן הוא דצריך מאתים: מה לחמץ בפסח שכן כרת - וכרת גופיה לא שייך למילף שאין עונשין מן הדין: כלאי הכרם יוכיחו - מכלאי הכרם גרידא הוה מצי למילף במה מצינו אלא ניחא ליה למעבד תחלת הדין בק"ו ואין להקשות מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכן בשריפה כדתנן בתמורה (דף לג:) דהיא גופה נילף ועוד דהיינו דוקא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן לא הוי חמץ בשריפה הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש מה לכולהו שכן לא הותרו מכללן תאמר בבשר בחלב שהותר מכללו אצל בהמה טמאה וחלב בהמה טמאה וטובא דאמר לעיל וי"ל דאין זה קרוי הותר מכללו דדוקא חלב דכתיב (ויקרא ג) כל חלב דמשמע אפילו דחיה והדר שרא דחיה זה חשיב הותר מכללו אבל בבשר בחלב לא כתיב כל: חורש בשור וחמור כו' - אבל השתא עבדינן ק"ו דכשם שאסור באכילה אסור בהנאה: וליפרוך מה לכולהו שכן גדולי קרקע - ואע"ג דמכלאי הכרם איכא למילף במה מצינו ולא פרכינן כל דהו מ"מ אהא דיליף בק"ו משלשתן פריך: