חוליןמה:
טוען את הדף…
פּוֹלִין יֵשׁ מוּנָּחִין עַל פִּי הַקְּדֵרָה, מִן הַפּוֹלִין וְלִפְנִים – כְּלִפְנִים, מִן הַפּוֹלִין וְלַחוּץ – כְּלַחוּץ, וּפוֹלִין עַצְמָן אֵינִי יוֹדֵעַ. וּמִסְתַּבְּרָא כְּלִפְנִים. רַבִּי יִרְמְיָה בְּדַק בְּעוֹפָא, וְאַשְׁכַּח כְּמִין שְׁנֵי פּוֹלִין מוּנָּחִין עַל פִּי הַקְּדֵרָה. נִיקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: לְבֵית חָלָל קָטָן אוֹ לְבֵית חָלָל גָּדוֹל? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי תִּיבְּעֵי לָךְ? מִי לָא תְּנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ״עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת״, וְאָמַר רַבָּה בַּר תַּחְלִיפָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְסִמְפּוֹן גָּדוֹל. הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת קָתָנֵי, לְהֵיכָא דְּשָׁפְכִי סִמְפּוֹנוֹת כּוּלְּהוּ, וְהָכָא לְבֵית חֲלָלוֹ קָתָנֵי – מָה לִי חָלָל גָּדוֹל, מָה לִי חָלָל קָטָן! קְנֵה הַלֵּב, רַב אָמַר: בְּמַשֶּׁהוּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּרוּבּוֹ. הֵי נִיהוּ קְנֵה הַלֵּב? אָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי דְּפָנוֹת. דְּפָנוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא: שֶׁעַל גַּבֵּי דּוֹפְנֵי רֵיאָה. אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: תְּלָתָא קְנֵי הָווּ, חַד פָּרֵישׁ לְלִיבָּא, וְחַד פָּרֵישׁ לְרֵיאָה, וְחַד פָּרֵישׁ לְכַבְדָּא. דְּרֵיאָה – כְּרֵיאָה, דְּכַבְדָּא – כְּכַבְדָּא, דְּלִיבָּא – פְּלִיגִי. מָר בַּר חִיָּיא מַתְנִי אִיפְּכָא: דְּרֵיאָה – כְּכַבְדָּא, דְּכַבְדָּא – כְּרֵיאָה, דְּלִיבָּא – פְּלִיגִי. אֲזַל רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא דְרַב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי אָמַר אַבָּא – לָא יָדַע בִּטְרֵפוֹת וְלֹא כְּלוּם. (נשבר) [נִשְׁבְּרָה] הַשִּׁדְרָה, תָּנוּ רַבָּנַן: חוּט הַשִּׁדְרָה שֶׁנִּפְסַק בְּרוּבּוֹ – דִּבְרֵי רַבִּי; רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִיקַּב. הוֹרָה רַבִּי כְּרַבִּי יַעֲקֹב. אָמַר רַב הוּנָא: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. וְכַמָּה רוּבּוֹ? רַב אָמַר: רוֹב עוֹרוֹ, וְאָמְרִי לַהּ: רוֹב מוֹחוֹ. מַאן דְּאָמַר רוֹב מוֹחוֹ – כׇּל שֶׁכֵּן רוֹב עוֹרוֹ, לְמַאן דְּאָמַר רוֹב עוֹרוֹ – רוֹב מוֹחוֹ מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר נִיוְלִי אָמַר רַב הוּנָא: רוּבּוֹ שֶׁאָמְרוּ – רוֹב עוֹרוֹ, מוֹחַ זֶה – לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד. רַב נָתָן בַּר אָבִין הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב, בְּדַק בְּרוֹב עוֹרוֹ, וְקָא בָּדֵיק בְּרוֹב מוֹחוֹ. אֲמַר לֵיהּ: אִם רוֹב עוֹרוֹ קַיָּים, מוֹחַ זֶה אֵינוֹ מַעֲלֶה וְאֵינוֹ מוֹרִיד. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִתְמָרֵךְ – פָּסוּל, נִתְמַסְמֵס – פָּסוּל. אֵיזוֹהִי הַמְרָכָה וְאֵיזוֹהִי הֲמַסְמָסָה? הַמְרָכָה – כֹּל שֶׁנִּשְׁפָּךְ כְּקִיתוֹן, (מסמסה) [הֲמַסְמָסָה] – כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי כׇּבְדוֹ, מַאי? תֵּיקוּ. בֵּי רַב אָמְרִי: נִתְמַסְמֵס – פָּסוּל, נִתְמַזְמֵז – כָּשֵׁר. מֵיתִיבִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּהֵמָה שֶׁנִּתְמַזְמֵז מוֹחָה – טְרֵפָה! הָהִיא נִתְמַסְמֵס אִיתְּמַר. אִינִי, וְהָא לֵוִי הֲוָה יָתֵיב בֵּי מַסּוּתָא, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּטַרְיֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ, אֲמַר: נִתְמַזְמֵז מוֹחֵיהּ דְּדֵין, לָאו דְּלָא חָיֵי? אָמַר אַבָּיֵי: לָא, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד. עַד הֵיכָן חוּט הַשִּׁדְרָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עַד בֵּין הַפָּרָשׁוֹת. רַב דִּימִי בַּר יִצְחָק הֲוָה קָא בָּעֵי לְמֵיזַל לְבֵי חוֹזָאֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, אֲמַר לֵיהּ: לַיחְוֵי לִי מָר בֵּין הַפָּרָשׁוֹת הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי גְּדִי וְאַחְוִי לָךְ. אַיְיתִי לֵיהּ גְּדִי שָׁמֵן, אֲמַר לֵיהּ: בְּלִיעָן טְפֵי וְלָא יְדִיעַ. אַיְיתִי לֵיהּ כָּחוּשׁ, אֲמַר לֵיהּ: בְּלִיטָן טְפֵי וְלָא יְדִיעַ. אֲמַר לֵיהּ: תָּא אַגְמְרָךְ גְּמָרָא, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: עַד אַחַת – טְרֵפָה, שְׁלִישִׁית – כְּשֵׁרָה, שְׁנִיָּה – אֵינִי יוֹדֵעַ. בָּעֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ:פולין - גלנ"ץ: על פי הקדרה - למקום חבור הצואר והגולגולת: ופולין עצמן - מוח שכנגד הפולין: חלל גדול - חלל האמצעי: חלל קטן - הרבה חדרים קטנים יש לו סביב: סמפון גדול - אמצעי שבאומה: התם לבית הסמפונות קתני - ולא תני לבית הסמפון אבל הכא לא תני לבית החללים אלא לבית חללו: קנה הלב - לקמן מפרש: במשהו - אם ניקב: כל חלב מקרי חלב בין טמא בין טהור ושומן אינו אלא לשון חכמים כגון גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דעל כרחך קרי ליה שומן משום דגבי חלב תנייה: על גבי דפנות - היורד על הצלעות מן השדרה: על גבי דפנות ס"ד - ומאי חיותא תליא ביה: שעל גבי דופני ריאה - קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב: תלתא קני הוו - לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה: חד פריש לריאה - ומתחלק בתוכה והן הן סמפונות: דריאה כי ריאה - בנקב משהו: דכבדא כי כבדא - עד שינטל כולו כדתנן (לעיל חולין מב.) גבי כבד ולא נשתייר ממנה כלום: דליבא פליגי - רב ושמואל לעיל: מתני איפכא - דריאה עד שינטל ככבדא ודכבדא כי ריאה במשהו ודליבא פליגי רב ושמואל. וכלישנא קמא מסתברא דהא קם ליה רבי יוחנן כוותיה דאמר לעיל ניקב למטה מן החזה נידון כריאה: אמרה לשמעתא דרב - דאמר במשהו קמיה דשמואל ואכתי לא הוה שמיע ליה דרב בסורא הוה ראש ישיבה והתם הוה אמר שמעתתיה ושמואל הוה בנהרדעא: אבא - רב. הכי הוה קרי ליה שמואל דרב הוה עדיף מיניה אני שמעתי אבא ואית דגרסי אבא חברי: הורה רבי - שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו: רוב עורו - אם נחתך רוב היקף עורו סביב אע"פ שהמוח לא נפרד כלום טרפה: ואמרי לה רוב מוחו - דכיון שנפסק ונפרד המוח מבפנים אע"ג שהעור כולו קיים טרפה: כ"ש רוב עורו - שהרי רוב העור מחזיקו וכיון שנפסק העור סוף המוח לפרד ולצאת: ניולי - שם חכם: בדיק ברוב עורו - ואשכח דלא איפסיק רוביה והדר בעי למיבדק ברוב מוחו דניהוי נמי קיים: נתמרך פסול נתמסמס פסול גרסינן - ואחוט השדרה קאי. אע"ג דהמסמסה קילא מהמרכה כדמפרש ואזיל אפילו הכי תנא תרווייהו דאי תנא המסמסה לחודה הוה מפרשינן דהיינו נשפך כקיתון. המרכה לשון מורך שנתרככה ונעשית המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב: ואינו יכול לעמוד - מפני שנעשה צלול אבל לא כל כך שיהיה נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל: מפני כבדו - שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא. וכל הני נתמרך ונתמסמס בכלל נפסק החוט הן דקים להו לרבנן שמתוך ליקוי זה עתיד לינקב וליפסק אי נמי אין פיסוק גדול מזה אע"ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה"מ בהפרדה אבל בהמרכה לא: תיקו - וכל תיקו דאיסורא לחומרא: נתמסמס פסול - כדקאמרת: נתמזמז כשר - ולהכי הדר נקט נתמסמס פסול דלא תימא נתמזמז ונתמסמס חדא הוא ולאיפלוגי עליה אתא: נתמזמז - נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו: טרייה - מינציי"ר בלע"ז: נתמזמז מוחיה דדין - דואג היה עליו ואומר אוי לו לזה שנתמזמז מוחו: שאינו מוליד - תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו: עד היכן חוט השדרה - עד היכן כחו של חוט להיות בהמה טרפה בפסיקתו. החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב: עד בין הפרשות - עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל פצולין. כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש א' לירך זו ואחד לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לג' ולמטה מהם עוד מתפצל וכן בהרבה מקומות עד סופו. ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו והיריכים מעמידין את שדרתו ואינה מתה בכך: אייתי ליה גדי שמן - שחוט ומופשט ולא היה לו שהות לעכב עד שיקרענו ויראה לו הפיצולין מבפנים והיה מראה לו מבחוץ שהחוט לבן הוא ונפרד מבחוץ כשנכנס בבשר האליה לכאן ולכאן מתחת לעצם: ולא ידיע - החוט מבחוץ והוא צריך לכוון עד מלא חוט השערה שאם נפסק לכאן טרפה ואם נפסק לכאן כשרה: בליטן טפי - והעצם של בוקא דאטמא דוחק הבשר ומדובק ודוחק בו את מוח החוט הנפצל עליו עד שנעשה דק ואינו ניכר: עד אחת - כ"מ שיפסק מן הצואר עד בין הפרשה ראשונה טרפה נפסק בין הפרשה שלישית כשרה שניה איני יודע:מר בר חייא מתני איפכא - פי' בקונטרס דמסתברא כלישנא קמא דקים ליה רבי יוחנן בשיטתיה לעיל דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ונראה דאזלינן בכולהו לחומרא מדלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וגם רבי יוחנן דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה משמע בין דריאה בין דכבדא נדון כריאה וכן רבינו חננאל פסק לחומרא דשלשתן נקובתן במשהו בין דכבד בין דלב בין דריאה: מאן דאמר רוב עורו רוב מוחו מאי - דדלמא ה"ה ברוב מוחו לבד טרפה ונקט רוב עורו לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב ורבינו תם מפרש דמבעי ליה אי בעי נמי רוב מוחו ועורו דנקט מפני שהוא עיקר ומכל מקום בלא מוחו נמי אינה טריפה: נתמזמז מוחיה דדין - תימה לריב"ם דמייתי ראיה ממוח דראש דשיעורו בנקב משהו למוח חוט השדרה דשיעורו ברובו: