חוליןקיח:
טוען את הדף…
וְאֵימָא: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דְּעָלְמָא, שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף, אֲבָל יָד לְהַכְנִיס לֹא! אֶלָּא, מֵעִיקָּרָא כִּי כְּתִיבָא יָד, אַהַכְנָסָה כְּתִיבָא. אֶלָּא שׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה, לְמָה לִי? לְגוּפֵיהּ. וּלְמַאי? אִי לְאִצְטְרוֹפֵי – אָמְרַתְּ לָא מִצְטָרֵף! אִי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא – קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתְיָא! מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר – טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. אִי הָכִי, שׁוֹמֵר דְּעָלְמָא, אֵימָא לָךְ: לְהַכְנִיס, וּמִלְּתָא דְּאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר – טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִידְרַשׁ, דָּרְשִׁינַן. רַב חֲבִיבָא אָמַר: שָׁאנֵי שׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה, כֵּיוָן דְּמַעֲשֵׂה יָד קָא עָבֵיד, אַיָּד שָׁדֵינַן לֵיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב יְהוּדָה בַּר יִשְׁמָעֵאל, הָא דִּתְנַן: הַפִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף. וְאַמַּאי? קְרִי כָּאן ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ״, וְלֵיכָּא! וְתוּ, הָא דִּתְנַן: הָעוֹר וְהָרוֹטֶב וְהַקֵּיפֶה וְכוּ׳. מִצְטָרֵף לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִים – מְנָלַן? אֶלָּא תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: ״עַל כׇּל זֶרַע״, ״זֵרוּעַ״, ״אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ״, חַד לְשׁוֹמֵר דִּזְרָעִים, וְחַד לְשׁוֹמֵר דְּאִילָנוֹת, אִידַּךְ לְשׁוֹמֵר בָּשָׂר וּבֵיצִים וְדָגִים. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, אָמַר רַב: יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה, וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וּלְהֶכְשֵׁר. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, מָר סָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו, וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו. וּמָר סָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו, וְלִפְנֵי פָנָיו. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, מָר סָבַר: הֶכְשֵׁר תְּחִלַּת טוּמְאָה הוּא, וּמָר סָבַר: הֶכְשֵׁר לָאו תְּחִלַּת טוּמְאָה הוּא. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ יָד לְטוּמְאָה, כָּךְ יֵשׁ יָד לְהֶכְשֵׁר, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה אֶלָּא לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ, כָּךְ אֵין מְקַבְּלִין הֶכְשֵׁר אֶלָּא עַד שֶׁיִּתָּלְשׁוּ. אָמַר רַב: אֵין יָד לְפָחוֹת מִכְּזַיִת, וְאֵין שׁוֹמֵר לְפָחוֹת מִכְּפוֹל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ יָד לְפָחוֹת מִכְּזַיִת, וְיֵשׁ שׁוֹמֵר לְפָחוֹת מִכְּפוֹל. מֵיתִיבִי: שְׁתֵּי עֲצָמוֹת, וַעֲלֵיהֶן שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, וְהִכְנִיס רָאשֵׁיהֶן (שנים) [הַשְּׁנַיִם] לְבַיִת, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶן – הַבַּיִת טָמֵא. יְהוּדָה בֶּן נָקוֹסָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב: הֵיאַךְ שְׁנֵי עֲצָמוֹת מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת?ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר - דאוכל דהא שומר ושומר הוא דאע"ג דכתיב בהו שומר אחרינא חד להכניס דהא לא כתיבא ביד דליתי שומר מינה וחד לצרף ושומר להוציא מיד יליף אבל יד להכניס לא איתרבאי: אלא מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא - כלומר הא דפרכינן מרישא אימא יד להוציא ולא להכניס לאו פירכא היא דכי כתיבא יד באוכלין אתחלת טומאתן כתיבא כשהן מקבלין אותה מן השרץ וכיון דמכנסת כל שכן דמוציאה ושומר להכניס ולהוציא מק"ו אתי שומר דזרעים לצרף: אלא שומר דנבלה ל"ל - בשלמא כולהו צריכי ואפילו יד דנבלה שלא תאמר דיו אלא שומר דנבלה למה לי הא לא מצטרף: ואי להכניס ולהוציא בא - כיון דכתיבא יד בנבלה אתי שומר בק"ו מינה: א"ה - דאמרת טרח וכתב שומר מנא לך דמצטרף הא לאו צירוף בהדיא כתיבא ומשום דלא אצטריך להכניס ולהוציא שדית ליה אצירוף אימא להכניס ולהוציא אתא ואע"ג דבקל וחומר מיד אתי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא: רב חביבא אמר - לעולם כדאמרינן מעיקרא דשומר דנבלה דלא איצטריך תנהו ענין ליד ודקפרכת אימא תנהו ענין לשומר דעלמא אבל יד להכניס לא אשכחן לאו פירכא היא דכיון דמעשה יד עביד שאין מצטרף כשאר שומרים אלא מכניס ומוציא כמעשה יד מסתברא דיתורא דידיה דלא איצטריך: איד שדינן ליה - להיות ענין ליד דעלמא והשתא כולהו צריכי כל ידות דכתיבי להוציא צריכי דחדא מאידך לא אתיא כדאמרן ודנבלה משום שלא תאמר דיו שומר דנבלה להיות ענין ליד דהכנסה ושומר דאוכלים לצרף: הפיטמא של רמון - הוא שומר על פיו והנץ שומר אחר ע"ג הפיטמא כמו שיש על אגוזים שומר ע"ג שומר: אין מצטרף - דאין שומר ע"ג שומר כדאמרינן לקמן פיטמא מיהא מצטרף ואמאי הא ליכא למימר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה הא לאו זרעים נינהו וכשנוטעין אילן אין נוטעין אלא יחור ואם נוטעין רמון כבר נשרה אותה פטמא שהיא כעין פרח שבראש התפוחים ומתניתין נמי דקתני עור מצטרף משום שומר הא לא כתיב שומר אלא בזרעים וטעמא משום דזרעי ליה בהדיה הוא: ג' קראי - זרע זרוע יזרע: יש יד לטומאה - להכניס ולהוציא כדאמרינן: ואין יד להכשר - אין תורת יד לענין הכשר שאם הוכשרה היד לא הוכשרו הזרעים: מקרא נדרש - לכל דנפקי ידות מיניה נדרש לפניו אטמא הוא ולא לפני פניו אוכי יותן מים דהוא רישא דקרא: תחלת טומאה הוא - ויש לו יד טומאה: וכשם שאין - זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בת"כ אם אתה אומר מחוברין טמאין טימאת את הכל שאין לך מחוברין שאין שרצים מצויין אצלם: פול - פחות הרבה מכזית: אין יד לפחות מכזית - אם יש אוכל פחות מכזית כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הן עם אוכלין כביצה ונגעה טומאה ביד הואיל ועיקרו אינו כזית ביחד אין חשוב להיות לו יד והכל טהור אבל יש שומר לפחות מכזית ובלבד שיהא כפול: וכן אין שומר לפחות מכפול - לא להצטרף לענין כביצה ולא להכניס ולהוציא כגון עצם ובו מוח פחות מכפול והוא עם אוכלין כביצה או עדשים בשרביטיהם: ורבי יוחנן אמר כו' ויש שומר לפחות מכפול - אבל יד לפחות מכפול לא מדלא ערבינהו ותני יש יד ויש שומר לפחות מכפול: והכניס ראשיהן השנים - אותן ראשין שאין בשר עליהן והן של מת: הבית טמא - המאהיל על היד כמאהיל על הבשר עצם בלא בשר מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל: היאך שני עצמות - אם היה עצם אחד ובראשו אחד כזית מודינא דיש לו יד להביא טומאה לבית אבל יד לפחות מכזית לא אמרינן:מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא - הקשה רבי אליהו מנלן ידות בכלים דעלמא דמיד דזרעים ותנור ונבלה לא אתו דמה להנך שאין להם טהרה במקוה ונראה משום דדרשינן בתורת כהנים והנוגע בהן לרבות את הידות וההוא אפשר דלשאר כלים איצטריך ואי לא כתיב אלא ההוא קרא לחודיה הוה מוקמינן ליה בדמסתבר טפי: וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו - וא"ת אדרבה יותר ראוי לתלות טומאה בהכשר דמה שאין מטמא זה תלוי בהכשר דמעיקרא לא הוכשרו וכ"ת דאפשר באילן מלא פירות שנתלש והוכשר וחזר ונטעו אי אפשר לומר כן דהא כשחזר ונטעו בטל ליה הכשר כשהשריש שאפילו טומאה בטלה כדאמרינן (תרומות פ"ט מ"ז) גבי גידולי תרומה וי"ל דפשיטא ליה שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדפי' בקונטרס שאם אומר מחוברין טמאין טימאת [את] הכל וקאמר דה"נ אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו אפילו לקבל טומאה אחר התלישה וא"ת מההוא טעמא דפשוט לו בטומאה תפשוט לו בהכשר שאם אתה אומר כן הכשרת הכל במחובר וי"ל דאין זה תימה כל כך אם נאמר דהוכשר הכל במחובר ע"י גשמים שנופלין על הזרעים: אין יד לפחות מכזית - פי' בקונטרס כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הוא עם כביצה אוכלין ואין נראה דאפילו היה נוגע בחצי זית עצמו לא היה טמא מדאמרי' בפ"ק (לעיל חולין דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו הוא מלא חרדל אלמא אי לאו אויר כלי חרס לא הוי כמו במחובר אע"פ שנוגעין יחד ותנן נמי בפרק בתרא דחגיגה (דף כ:) הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה ומבעיא לן בהקומץ רבה (מנחות דף כד.) אי דוקא דנגעי אהדדי או לא ואי נגיעה חשיב כמחובר א"כ פשיטא דבלא נגיעה איירי דבנגיעה לא היה צריך צירוף כלי ונראה לפרש שזה חצי זית מחובר עם כביצה אוכלין אבל אינו מחובר כל כך ואם היה מגביה אותו היה ניתק אותו כביצה אוכלין מאותו פחות מכזית דלא הוי יד לשאר אוכל אלא לפחות מכזית ולפי' הקונטרס שמפרש בעלמא דאוכל כל שהוא מקבל טומאה א"צ לומר שהוא מחובר עם שאר אוכלין אלא בעי אם מכניס טומאה לאותו חצי זית אבל להוציא אפילו היה זית שלם ונגע בו לא היה טמא דצריך כביצה ואפילו אם אין מקבל טומאה בכל שהוא מדאורייתא איכא למימר דמבעיא ליה אי מקבל טומאה מדרבנן דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא: והבית מאהיל עליה הבית טמא - ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור דמה נבלה שאין מטמא באהל כו' ואי פרכת מה לנבלה שכן אוכל תאמר במת שאין אוכל כדאמרינן בפרק דם שחיטה תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא מאוירו נבלה תוכיח הצד השוה שבהם שמטמא וידיהם כיוצא בהם כו' וא"ת לענין אהל נימא דיו וי"ל דמעיקרא ודאי לא אשכחן בטומאה חמורה ידות הוה פרכינן על נבילה דיו אבל השתא דאשכחן יד בטומאה חמורה דהוי כגוף לענין מת נמי משוינן יד כגוף: