טוען את הדף…
כְּדֵי שְׁחִיטָה אַחֶרֶת וּגְמָרָהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, אִיטָּרְפָא לַהּ. מִי סָבְרַתְּ בִּבְהֵמָה? לָא, בְּעוֹף! מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב – הָא עָבֵיד לֵיהּ רוּבָּא, אִי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב – לָא עֲבַד וְלֹא כְּלוּם. תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְהוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְאִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב – טְרֵפָה הָוְיָא! אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי לְעִנְיַן טְרֵפָה, דְּבָעֵינַן רוֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא כָּל דְּכֵן הוּא? וּמָה טְרֵפָה, דִּבְמַשֶּׁהוּ מִיטָּרְפָא, הֵיכָא דְּבָעֵינַן רוּבָּא – בָּעֵינַן רוֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם; שְׁחִיטָה, דְּעַד דְּאִיכָּא רוּבָּא לָא מִיתַּכְשְׁרָא – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן דְּבָעֵינַן רוֹב הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם? אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב, וְכִי אִיתְּמַר דְּרַב וּדְרַב כָּהֲנָא – לְעִנְיַן פֶּסַח אִתְּמַר. הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְהוֹרִים וּמֶחֱצָה טְמֵאִים – רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב. וְהָתָם מַאי טַעְמָא דְרַב, דִּכְתִיב ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״, אִישׁ נִדְחֶה, וְאֵין צִיבּוּר נִדְחִין. רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ! (הכ״ש פש״ח סִימָן). אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: חֲדָא בְּחוּלִּין וַחֲדָא בְּקָדָשִׁים, וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן חוּלִּין – הָתָם הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בְּרוּבָּא, מִשּׁוּם דְּלָאו לְדָם הוּא צָרִיךְ, אֲבָל קָדָשִׁים דִּלְדָם הוּא צָרִיךְ – אֵימָא לָא תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּרוּבָּא עַד דְּאִיכָּא כּוּלֵּיהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן קָדָשִׁים, מִשּׁוּם דִּלְדָם הוּא צָרִיךְ, אֲבָל חוּלִּין דִּלְדָם לָא צְרִיךְ – אֵימָא בְּפַלְגָא סַגִּי לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. הֵי בְּחוּלִּין, וְהֵי בְּקָדָשִׁים? אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִיסְתַּבְּרָא רֵישָׁא בְּחוּלִּין וְסֵיפָא בְּקָדָשִׁים. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי ״הַשּׁוֹחֵט״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא בְּקָדָשִׁים, ״הַמּוֹלֵק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מַאי, סֵיפָא בְּקָדָשִׁים? ״שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה״? ״מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָא לָא קַשְׁיָא, אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מִבְּהֵמָה תְּנָא נָמֵי ״שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה״. אֶלָּא רֵישָׁא, מִכְּדֵי עַל עוֹף קָאֵי, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּקָדָשִׁים – ״הַמּוֹלֵק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אָמַר: רֵישָׁא בְּחוּלִּין מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי ״אֶחָד בְּעוֹף״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּקָדָשִׁים – הָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף דְּבָעֵי שְׁנֵי סִימָנִים! אֶלָּא מַאי, סֵיפָא בְּקָדָשִׁים? רוֹב אֶחָד בְּעוֹף – הָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף דְּבָעֵי שְׁנֵי סִימָנִין! מַאי ״רוֹב אֶחָד״? רוֹב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. וּבְדִין הוּא דְּלִיתְנֵי רוֹב שְׁנַיִם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא חַטָּאת דְּסַגִּי לֵיהּ בְּחַד סִימָן – מִשּׁוּם הָכִי לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: רֵישָׁא בְּחוּלִּין מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּרִידִין, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּחוּלִּין – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּקָדָשִׁים, אַמַּאי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ? הוּא עַצְמוֹ לְדָם הוּא צָרִיךְ! רַב אָשֵׁי אָמַר: סֵיפָא בְּקָדָשִׁים מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי: הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּקָדָשִׁים – הַיְינוּ דִּלְכַתְּחִלָּה לָא, מִשּׁוּם דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״תִּזְבַּח״ – שֶׁלֹּא יְהֵא שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִים זֶבַח אֶחָד, ״תִּזְבָּחֻהוּ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד שׁוֹחֵט שְׁנֵי זְבָחִים. וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תִּזְבָּחֵהוּ״ כְּתִיב, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּחוּלִּין – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי. וְאַף רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סָבַר: רֵישָׁא בְּחוּלִּין, וְסֵיפָא בְּקָדָשִׁים, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מֵאַחַר שֶׁשָּׁנִינוּ ״רוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ״, לָמָּה שָׁנִינוּ ״רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה״? לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ: הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד, קְרָצוֹ וּמֵירַק אַחֵר שְׁחִיטָתוֹ עַל יָדוֹ, יָכוֹל לֹא מֵירַק יְהֵא פָּסוּל? לְכָךְ שָׁנִינוּ: רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה. אָמַר מָר: יָכוֹל לֹא מֵירַק יְהֵא פָּסוּל?כדי שחיטה אחרת - היינו שיעור שהייה: וגמרה - קס"ד בבהמה קאי דבעיא רוב שנים ומאי גמרה לשחיטה: ואי מחצה כרוב - כיון דשהה בחצי אזלא לה שחיטה והויא לה כפגימה בעלמא ואיטרפא לה בפסוקת הגרגרת אלא ש"מ אינו כרוב ופסוקת הגרגרת ברובא בעינן: לא בעוף - דממה נפשך כשרה כדמפרש: הא עבד ליה רובא - ואיתכשרא מקמי שהייה: לא עבד ליה כלום - מעשה טרפה: חצי קנה פגום - בעוף: רוב הנראה לעינים - כלומר רוב גמור שהוא ניכר: מה טרפה - דאיכא מקומות טובא דמיטרפא בהו במשהו כגון נקובת הוושט והריאה והדקין: בעינן רוב הנראה לעינים - במקומות שהוזכר בהן רוב כגון בקנה ובחוט השדרה: שחיטה דעד דאיכא רובא לא מתכשרא - דאפילו מאן דמכשר משום דקרי ליה רובא הוא ובמיעוטא כולהו מודו: מחצה על מחצה כרוב - וטהורים עושין לעצמן בטהרה וטמאין עושין לעצמן בטומאה ולא מידחו לפסח שני כיחידין: אינו כרוב - ונדחין הטמאין לשני: והתם מאי טעמא דרב - הא בעלמא אמרת דלא הוי רובא: דכתיב איש איש כי יהיה טמא - ידחה לשני ופלגא נהי דרובא לא מיקרי מיהו מכלל יחידין נפקי להו ולא מידחו: לדם הוא צריך - לזריקה: מליקתו כשרה מיבעי ליה - כלומר אעוף איבעי ליה למיתני מליקתו כשרה והדר ליתני אבהמה שחיטתה כשרה: הא לא קשיא - גבי הדדי תננהו וכי סליק מבהמה נקט שחיטה: אלא רישא - כי תנא השוחט: מכדי בעוף קאי - ובו התחיל להורות והיכי סמך ליה שחיטה בעוף קדשים המולק מיבעי ליה: ה"ג מאי רוב אחד רוב כל אחד ואחד ולא גרסינן אלא: לא פסיקא ליה - ותנא מילתא דמישתמע בתרוייהו דהכי משמע רוב כל אחד בעוף כשרה היכא דסגי בחד כגון חטאת הוי רובו ככולו והיכא דבעי תרתי הוי רוב כל אחד ככולו: שפיר - מש"ה פליגי רבנן עליה דכיון דלא הוזכרו וורידין אלא משום דם מה לי בשעת שחיטה ומה לי לאחר שחיטה: אלא בקדשים - היכי פליגי רבנן עליה: הוא עצמו - כל עצמה ועיקרה של שחיטת קדשים לדם היא צריכה: תזבח - לרצונכם תזבחוהו ואמרינן לקמן תזבחהו כתיב ויש אם למסורת תזבח משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים מדלא כתיב תזבחוהו ומדכתיב הוא משמע נמי אזבח שאף הוא יהא יחידי: ואמר רב כהנא - גרסינן. הא דר"ל בסדר יומא (דף לב:) גבי הביאו לו לכ"ג את התמיד: קרצו - מפרשינן התם ברוב שנים שלא היה יכול למרק ולגמור את השחיטה כולה לפי שכל עבודת יה"כ אינה כשרה אלא בו דכתיב באחרי מות וכפר הכהן אשר ימשח אותו והיה צריך לאחוז מהר את המזרק ולקבל הדם לפיכך חותך בו כדי הכשר שחיטה ומניחה וממהר לקבל: ומירק - כהן אחר שחיטה: על ידו - בשבילו כמו (עירובין דף פב:) מערב אדם על יד בנו ובתו בשבילם ומפני ששנינו שם דצריך למרק יכול לא מירק יהא פסול דבקדשים לא סגי ברוב שנים: לכך - הוצרך לשנות כאן רוב אחד בעוף וכו' דרישא חולין הוה שמעינן מינה ותנא סיפא משום קדשים. ופרכינן יכול לא מירק יהא פסול בתמיה הא א"כ הויא לך הא מריקה עבודה באדם אחר שלא בכ"ג ותניא כל עבודת יה"כ כו' ברייתא היא בשילהי הוריות:דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב - וא"ת דבפ"ק דעירובין (דף טז: ושם) פסקינן כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר והיה נראה לחלק בין שאר איסורין בדבר התלוי בחיות אי לאו דמייתי עלה לעיל דתנור וגם תימה דבעירובין לא מייתי לה והנהו דמייתי התם לא מייתי הכא ושמא יש לחלק דהכא איסור וטומאה והתם לענין מחיצות ולא דמי: איש נדחה ואין ציבור נדחין - תימה דבפ"ק דסנהדרין (דף טז.) גבי והוצאת את האיש ההוא וגו' דרשינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך והכא לא ממעטי מאיש אלא רוב ישראל וי"ל דהתם מצינו שחילק הכתוב בין יחיד למרובים משום עיר בעלמא לענין עיר הנדחת לפיכך מסתברא לחלק משום שבט ולומר דלא מיקרי איש א"נ טובא איש ואשה כתיבי התם: אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא סגי - והא דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתה פסולה היינו סיפא דאיירי בקדשים: ומירק אחר שחיטתו על ידו - מירק לשון גמר כדאמרינן במדרש מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק: